י.ח. ואח' נ' מדינת ישראל

ביום 6.7.2007 הותקפו התובעים בסכין על ידי אדם לא מוכר, בעת שפסעו לתומם עם נשותיהם ברחובה של העיר טבריה, במהלך חופשה בעיר. התובע 1, יליד 1934, נפגע בעינו השמאלית ועקב כך איבד את ראייתו בעין זו. התובע 2, יליד 1940, סבל מחתכים בגבו, בידו השמאלית ובפניו. בחוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בעניינו של התוקף במסגרת הליך פלילי שהתנהל בגין האירוע, נקבע כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה וכי אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש.

התביעה שבנדון הוגשה כנגד מדינת ישראל כבעלים ומפעילת בית החולים לבריאות הנפש "מזרע", לפיצוי התובעים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם באירוע. התובעים טענו לאחריות המדינה על שבמעשיה ובמחדליה לא עשתה די על מנת למנוע את מעשה התקיפה. לטענת התובעים, על בית החולים היה להימנע משחרורו של התוקף מאשפוזו האחרון בבית החולים, כחודשיים לפני התקיפה, וזאת בטרם השלים את הטיפול, מבלי שניתנה לו זריקה ארוכת טווח ומבלי שהוסדר המשך הטיפול הרפואי בקהילה. כן נטען כי על בית החולים היה לפנות לפסיכיאטר המחוזי לקבלת הוראה לאשפוז כפוי או לכל הפחות טיפול מרפאתי כפוי.

תביעה זו הוגשה בתחילה גם כנגד התוקף, אך בהיעדר אישור המצאה כדין (בהתאם להחלטה על תחליף המצאה), נמחקה התביעה כנגדו.

האחריות

הכרעה בסוגיה שעל הפרק מעוררת שאלות בתחום הטיפול בחולי הנפש, הערכת מסוכנותם וחובתם של הגורמים המטפלים כלפי המטופל וכלפי הציבור בכללותו, ובתוך כך נוגעת באיזון העדין שבין זכויות חולה הנפש וחירותו לבין הצורך לשמור על שלומו ועל שלום הציבור מפניו. בטרם נפנה לדון בהיבטיה השונים של שאלת האחריות, הן הרפואיים והן המשפטיים, נסקור את העובדות הצריכות לעניין ואת עמדות המומחים הרפואיים בשאלת האחריות.

אירוע התקיפה

בין בעלי הדין לא התגלעה מחלוקת עובדתית בכל הנוגע לאירוע התקיפה עצמו. מעדויות התובעים ומכתב האישום עולה התמונה הבאה: ביום האירוע, 6.7.07, בשעות הצהריים, צעדו התובעים עם נשותיהם בדרכם לבית המלון בו התארחו בעיר טבריה. בעודם צועדים, הגיע מולם ג' מ' (להלן: "מ'"), עמו לא היתה להם כל היכרות קודמת, וללא כל הסבר ירק בפניו של התובע 2 מספר פעמים והשתולל. התובע 2 ביקש ממ' שיניח להם ואף שאל אותו אם הוא זקוק לכסף. אשתו של התובע 1 צעקה על מ' שיעזוב אותם וזרקה עליו ענבים שאחזה בידה, אך הוא המשיך להשתולל, דחף אותם, שלף סכין ודקר את התובע 2 בידו ובגבו. התובע 1, שנחלץ לעזרתו של אחיו (התובע 2), נדקר בעינו השמאלית ובפניו. לפסיכיאטר שבדק אותו לאחר המקרה סיפר מ' כי "הבן אדם חשף לי שיניים והבנתי שאיים עלי, הוא עשה מבט כאילו רוצה לתקוף אותי... חשבתי שהם הולכים להרוג אותי...חשבתי ששלחו אותם השב"כ והמוסד כדי לחסל אותי ואז תקפתי אחד עם סכין" (עמ' 277 למוצגים). בעקבות האירוע נעצר מ' והוגש כנגדו כתב אישום בגין חבלה בכוונה מחמירה. מ' נשלח על ידי בית המשפט למרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" לבדיקה והסתכלות בתנאי אשפוז. בחוות דעת שנערכה ביום 23.8.07 (חוות דעת שנערכה על ידי שלושה פסיכיאטרים, בראשם הפסיכיאטר המחוזי, בשל חווׂת דעת קודמות סותרות) סברו הבודקים כי מ' חולה במחלת נפש במובן המשפטי של המונח וכי במהלך ההסתכלות "נמצא במצב פסיכוטי פעיל עם פגיעה ניכרת בשיפוט ובבוחן המציאות ומהווה סיכון גבוה לזולתו". כן סברו הבודקים כי בעת ביצוע מעשיו "היה שרוי במצב פסיכוטי פעיל של מחלת נפש". מסקנת הבודקים היתה כי מ' אינו מסוגל לעמוד לדין ואינו אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה, והמלצתם היתה להמשיך את אשפוזו הפסיכיאטרי. נוכח קביעות אלה, הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים הפליליים ועל אשפוזו של מ' במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". מ' אושפז אשפוז כפוי, וכעבור כשנה ו-3 חודשים, בחודש אוקטובר 2008, הומר צו האשפוז לצו לטיפול מרפאתי כפוי ומ' החל לקבל טיפול אנטי פסיכוטי בזריקות.