בשנת 2003 הגיש גבר תביעה למתן צו ירושה לאחר שבן-זוגו מזה ארבעים שנה נפטר. המנוח לא הותיר אחריו צוואה, וטענתו העיקרית של התובע בבית המשפט לענייני משפחה היתה, שניתן לפרש את הגדרת "בני זוג" שבחוק הירושה - "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף" - באופן ליברלי. השופט קבע, ש"אין זה מתפקידו לראות את עצמו כנושא דגל של מוסכמה חברתית חדשה".
הערעור למחוזי הפך את ההחלטה: "שלילת זכותו של בן אותו מין לרשת את בן-זוגו כיורש על פי דין... תהווה רמיסת המיעוט ויוצא הדופן", כתב השופט ניסים ממן, שישב בראש המותב. לדבריו, לשון החוק מגדירה בני-זוג כ"איש ואישה" אך ורק בעטיין של נסיבות התקופה בה נוסח, שאז לא דומיינו תאים משפחתיים אלטרנטיביים. לפיכך, נקבע, יש להתאים את החוק לרוח הזמן, ולכלול בו גם זוגות חד מיניים.
בהיעדר צוואה מסודרת, יורשיו הטבעיים של אדם הם בן-זוגו וקרוביו מדרגה ראשונה ושניה, כקבוע בחוק. זוגות חד-מיניים נאלצו עד כה לצאת למאבקים משפטיים על מנת להוכיח את זכותם הטבעית לרשת את אהוביהם אולם, כדברי השרה לבני, "אין סיבה שאדם לא יוכל להוריש את נכסיו למי שאהב רק בגלל שמדובר בבן-בת זוג מאותו מין".
תיקון פנימי
לאחרונה, כאמור, אושר התיקון לחוק הירושה והביטוי "איש ואישה" יוחלף בביטוי "בני זוג", באופן שישווה את מצב היורשים החד מיניים לזה של ההטרוסקסואליים. המלצות לתיקון הוגשו עוד בשנת 2006 (ע"י ועדת טירקל), וכעת הוא צפוי לעבור בקריאה שנייה ושלישית.
אופן ההוכחה להיות התובע בן-זוגו של המנוח זהה לנדרש מבני-זוג הטרוסקסואלים, בהתאם לאופן בו מוסדו היחסים: מי שנישאו בנישואין אזרחיים ונרשמו במשרד הפנים הוכיחו בכך חיים משותפים. מי שלא נישאו - יאלצו להוכיח קיומו של משק בית משותף בהתאם למבחן הידועים בציבור. מי שערכו הסכם לחיים משותפים, יוכלו להציגו בבית המשפט כהוכחה המבוקשת.
ירושה אינה מצטמצמת רק לנכסים הנזילים והפיזיים של המנוח. קצבאות, תגמולי מל"ל, תגמולי משרד הביטחון, גמלות פנסיוניות ועוד - כל אלה הם נכסים שעוברים לבן-הזוג של המנוח או שהוא זכאי להם מכוח החוק. התיקון החדש פוטר את היורשים ממאבקים משפטיים להוכחת זכות הירושה, למעט לעניין הביטוחים הפרטיים, שגם כיום אינם מעוגנים בחוק הירושה. על מנת להעביר תגמולי ביטוח לבן הזוג - לא משנה מאיזה מין - יש לוודא שהוא המוטב הרשום בפוליסה.
חובת האימוץ
נקודת התורפה של התיקון לחוק היא מעמד הילדים. כל ילד של זוג חד מיני הוא צאצא טבעי רק של אחד מבני הזוג, בעוד ההורה האחר רשאי לאמץ אותם בהליך רשמי. במקרה שאומצו הצאצאים, הרי שיחשבו ליורשיו הטבעיים של המנוח שאינו ההורה הביולוגי שלהם. אולם אם המנוח לא אימץ את צאצאיו הביולוגיים של בן הזוג, הם לא יוכלו לרשת אותו גם אם שימש עבורם הורה מרגע לידתם.
נקודת התורפה הזאת מחזירה אותנו לדרך המוכרת והעדיפה, לדעת כותבת שורות אלה, לשלוט באופן חלוקת העיזבון בעבור זוגות חד מיניים והטרוסקסואליים כאחד: הצוואה. כך גם יוכל המצווה להגדיר שימושים ספציפיים לעזבונו. מנוח שהוריש את חלקו בדירת המגורים לבן זוגו, למשל, ובצוואה נכתב שלאחר מות בן הזוג יועברו הזכויות לילדי המנוח, מונע בכך מבן הזוג להעביר את הזכויות בדירה לבן זוג חדש או ליורש אחר. כך מבטיח המנוח את עיזבונו לאהוביו.
* עו"ד דפנה יוליוס עוסקת בדיני משפחה.
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחיות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדבקים האמורים.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין