השתלטו על חצר הבניין והקימו מספרה – אך לא יצטרכו להרוס

אף שאין בבניין ממ"דים, השופטת קבעה שאין מקום להורות על הריסת בנייה של המשתלטים שנטען כי חוסמת גישה למקלט. הסיבה: התובעת התמהמהה 13 שנים וגם דירתה הורחבה בניגוד לחוק

דיירי בניין ישן ללא ממ"דים בנהריה, שהשתלטו על חלק מהחצר המשותפת ובנו מספרה שנטען כי חוסמת גישה למקלט ציבורי, לא יחויבו להרוס אותה – כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בחיפה. פסק הדין של השופטת ג'אדה בסול נסמך בעיקר על שיהוי בן כ-13 שנה בהגשת התביעה ועל עקרון תום הלב.

מדובר בבניין שנבנה לפני עשרות שנים ומורכב משתי קומות ובכל קומה שתי דירות. את הבניין מקיפה גינה משותפת. התובעת מתגוררת בקומה הראשונה ואילו הנתבעים גרים בקומת הקרקע. אף שברמת העיקרון הגינה שייכת לכלל הדיירים, הנתבעים השתלטו על חלק ממנה ובנו עליה מספר מבנים, אחד מהם משמש כמספרה אותה מנהל בנם. 

התובעת רכשה את דירתה בבניין ב-2007, אלא שמסיבה מסוימת הגישה את תביעתה לבית המשפט רק ב-2020. לטענתה, הנתבעים סיפחו לעצמם את השטחים המשותפים באופן חד צדדי תוך הדרתה משטח הגינה עליו השתלטו, וזאת מבלי שקיבלו אישור של כלל הדיירים.

עוד לדבריה, מספרה שבנו הנתבעים חוסמת את הגישה למקלט ציבורי הממוקם מאחוריה, ומדובר כאמור בבניין ישן ללא ממ"דים בדירות. בנסיבות אלה דרשה התובעת לאפשר לה גישה לכלל חלקי החצר.

מנגד טענו הנתבעים כי חלוקת הרכוש המשותף בבניין נעשתה בהסכמה לפני כארבעים שנה. לדבריהם, בעלי הדירות הקודמים קבעו שדירת התובעת תקבל את שטח הגג ובתמורה לכך יינתן לדירת הנתבעים חלק מסוים בגינה.

לשיטת ההגנה, התובעת הייתה מודעת כל השנים לחלוקה הזאת. בינתיים בנם ניהל ומנהל פעילות עסקית ענפה מהמספרה ורכש לעצמו מוניטין במקום הזה – כך שאין מקום לשנות מהמצב הקיים.

הסכמה שאינה מחייבת

השופטת בסול ציינה שאין מחלוקת כי לא נרשמו הצמדות רכוש משותף לאיזו מהדירות, ומשכך על הנתבעים להוכיח כי החזקתם בחלק מהגינה הינה כדין.

היא קבעה שהם לא עמדו במשימה. ביחס להסכם מ-1987 בין בעלי הדירות הקודמים שעיגן לכאורה את החלוקה (גג – לדירת התובעת, חלק מהחצר – לדירת הנתבעים) קבעה השופטת שאינו מועיל להגנה, שכן לא הוכח כי מדובר בהסכמה מפורשת מטעמה של התובעת ואף לא ניתן להוכיח שההסכם הוצג לתובעת בעת שרכשה את דירתה.

בתוך כך היא ציינה כי בעלי הדירה שקדמו לתובעת היו חשוכי ילדים ומשכך ויתרו על חלקם בגינה לטובת הגג, אלא שאין ללמוד מכך שגם התובעת מסכימה לחלוקה זו, ואין לפרש את שתיקתה כהסכמה למצב הקיים.  

השופטת הדגישה כי בהעדר רישום הצמדת הגינה לדירת הנתבעים באופן רשמי, הסכמת דיירים קודמים לחלוקת הרכוש המשותף אינה יכולה לחייב את התובעת כדיירת חליפית, ולפיכך היא זכאית לגישה מלאה לגינה, והנתבעים זכאים לגישה לגג.

עם זאת היא קבעה שמכוח עקרון תום הלב, שעה שגם דירת התובעת הורחבה בניגוד לחוק, ובשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה – אין מקום להורות על הריסת המבנים שבנו הנתבעים, גם לא את המספרה שנטען כי חוסמת גישה למקלט.

השופטת פסקה לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד אייזנברג
• ב"כ הנתבעים 1-2: עו"ד צבי הרשקוביץ
• ב"כ הנתבעים 3-4: עו"ד יהורם אביב
• ב"כ הנתבעים 5-6: עו"ד יוסי חובב

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין