הצהירו במעמד החתונה באיטליה על הפרדת רכוש – המשאבים לא יאוזנו

בני הזוג נישאו לפני יותר מ-30 שנה. הם חיו בישראל וגידלו כאן את ילדיהם. כשנפרדו טען האיש שיש לחלק את הרכוש שווה בשווה אך הטענה נדחתה לנוכח הסכם עליו חתמו מול רשם הנישואים האיטלקי

השופטת שירי היימן פסקה לאחרונה בסכסוך רכושי בין בני זוג שנפרדו. השניים נישאו באיטליה לפני עשרות שנים אך חיו בארץ בבית שנרכש אחרי הנישואים ונרשם על שם האישה. תביעת האיש לאיזון משאבים נדחתה על רקע הסכם שנחתם במועד הנישואים באיטליה. עם זאת השופטת קבעה שעל אף הרישום, הבית בו חיו הצדדים משותף.  

הצדדים נישאו בנישואים אזרחיים באיטליה. האיש נוצרי והאישה יהודייה. נולדו להם שלושה ילדים, כיום כולם בגירים.

ההליכים החלו ב-2020 כשהאישה הגישה בקשה לצו הגנה וניתן תוקף של החלטה לתסקיר שהמליץ על הפרדה בין הצדדים. שמאי העריך את שווי בית המגורים בסך של 1,180,000 שקל.

לטענת האיש, על בני הזוג חל הדין הישראלי והמשטר הרכושי של חוק יחסי ממון. לטענתו, המסמך עליו חתמו באיטליה אינו הסכם ממון ואין לו תוקף משפטי.

באשר לזכויות בבית, האיש טען שהוא רשום על שם האישה בלבד מאחר שרשות מקרקעי ישראל לא אישרה את רישומו על שמו כמי שאינו יהודי. לדבריו, הבית נרכש, נבנה והורחב במהלך חיי הנישואים מכספים שקיבל מאחיו ומשכנתה שהוחזרה על ידי שני הצדדים.

האישה טענה מנגד שהדין החל הוא הדין האיטלקי, מקום נישואי הצדדים, והמשטר הרכושי הוא הפרדה רכושית מוחלטת בהתאם להסכם. 

האישה הוסיפה כי היא זו שכלכלה את הבית, ההוצאות השוטפות ותשלומי המשכנתה ללא עזרה מהאיש. היא ציינה שהאיש נטש אותה למשך 10 שנים בהן נאלצה להיעזר בהוריה.

לעניין הבית האישה טענה שהרישום מהווה ראיה לבעלות, ושהבית נבנה מכספיה וכספי משפחתה בלבד.

שיתוף ספציפי

סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בקריות, השופטת שירי היימן, דחתה את תביעת האיש לאיזון משאבים. היא קבעה שההצהרה עליה חתמו הצדדים בעת נישואיהם באיטליה מהווה הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון ומחייבת את הצדדים. היא קבעה שהצדדים אף נהגו בהתאם להסכם, בהפרדה רכושית מלאה במהלך חיי הנישואים.

במקביל קיבלה השופטת את התביעה של האיש בניין הבית וקבעה שחלה עליו הלכת השיתוף הספציפי והוא שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.

השופטת העדיפה את חוות דעתה של המומחית מטעם האיש שקבעה שבהתאם לדין האיטלקי החוק החל על יחסי הממון של בני הזוג הוא החוק הישראלי, שכן הם ניהלו את חיי הנישואים בישראל.

היא קבעה עוד שאופייה של ההסכמה עליה הצהירו וחתמו הצדדים בפני רשם הנישואים האיטלקי היא כאופיו של הסכם ממון בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה.

מעבר לכך, מהראיות עלתה תמונה ברורה של בני זוג ששמרו על הפרדה רכושית ביניהם. חיי הנישואים התאפיינו במשברים חוזרים, בתקופות ארוכות בהם התגוררו בנפרד ובטענות לאלימות שאף עלו לכדי צווי הגנה ומעצר.

לפיכך, גם אם אין לראות בהצהרה משום הסכם ממון, הרי לכל הפחות ניתן לראות בה הסכם ממון שלא אושר בבית המשפט, ומקרה זה נופל לגדר החריגים בהם הסכם שכזה יאושר נוכח התנהלות הצדדים.

באשר לבית כתבה השופטת כי הצדדים התגוררו בו במשך כל חייהם המשותפים וכי שניהם לא הוכיחו את טענתם כי הבית נרכש בסיוע בני משפחתם. כמו כן, המשכנתאות על הבית רשומות על שם שני הצדדים.

על רקע דחיית תביעה נוספת שהגיש האיש לקבלת מזונות מהאישה, הוא חויב בהוצאות בסך 7,500 שקל.

• ב״כ האיש: עו"ד רונית בנט
• ב״כ האישה: עו"ד ניסים שמיה

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין