פלוני נ' אלמונית

להחלטה בעניין מזונות זמניים מיום 26.5.21.

תביעה שהגישה האישה כנגד האיש למזונות משקמים (תלה"מ 1644-02-21) נמחקה לבקשת האישה ובהמלצת בית המשפט ונסגרה ביום 23.5.21.

במסגרת התביעה הרכושית מונה מנחם גרוסמן כשמאי (להלן: "השמאי") מטעם בית המשפט על מנת להעריך את שווי הדירה וכן מונה מר ירון ואקנין (להלן: "האקטואר") כמומחה מטעם בית המשפט על מנת להעריך כלל הזכויות והחובות שצברו הצדדים מיום נישואיהם ועד למועד האיזון.

לאחר שניתנה ההחלטה בעניין מינוי המומחים טענה האישה שאין מקום למינויים, שכן בין הצדדים חל משטר של הפרדה רכושית מלאה וחזקת השיתוף אינה חלה על הצדדים. כן טענה שהבית ביישוב ה', הרשום על שמה בלבד, שייך רק לה ואין מקום למינוי שמאי. במועד זה לא טענה האישה בעניין ההצהרה עליה חתמו הצדדים בעת נישואיהם. בהחלטה שניתנה ביום 2.3.21 קבעתי שמאחר והצדדים נשואים, חוק יחסי ממון חל עליהם ויש למנות אקטואר לצורך איזון המשאבים, כן קבעתי שעצם מינוי השמאי אינו פוגע בטענות הצדדים. הצדדים נדרשו להגיש תצהיר רכושי.

המומחים הגישו את חוות דעתם. השמאי קבע בחוות דעתו שהוגשה ביום 30.3.2021 את שווי הבית ביישוב ה' בסך של 1,180,000 ₪. האקטואר קבע בחוות דעתו שהוגשה ביום 29.4.21 שעל האישה לשלם לאיש את הכספים המצוינים בחוות דעתו לצורך איזון הזכויות.

בדיון שהתקיים ביום 4.5.21 טענה האישה לראשונה כי קיים הסכם ממון בין הצדדים וביום 12.5.21 הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה ולאפשר לה לטעון כי הצדדים חתמו על הסכם ממון ביום נישואיהם בו נקבע משטר של הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים. לטענתה רק ביום 3.5.21 הצליחה למצוא את ההסכם, אותו הסתיר מפניה האיש. בקשתה נענתה תוך חיוב בתשלום הוצאות האיש כתנאי לתיקון.

תביעה רכושית

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו הדין החל על יחסיהם, המשטר הרכושי החל ודינו של המסמך עליו חתמו עת נישאו בנישואים אזרחיים באיטליה.

האיש טוען שהדין החל הוא הדין הישראלי, מקום מושבם של הצדדים, והמשטר הרכושי החל הוא חוק יחסי ממון. המסמך עליו חתמו עת נישאו אינו הסכם ממון ואין לו תוקף משפטי, ועל כן יש להורות על איזון מלוא משאבי הצדדים שנצברו במהלך חיי הנישואים. האישה מנגד טוענת שהדין החל הוא הדין האיטלקי, מקום נישואי הצדדים, והמשטר הרכושי החל הוא הפרדה רכושית מוחלטת בהתאם להסכם עליו חתמו בעת עריכת הנישואים.

אשר לזכויות בבית, טוען האיש שהבית רשום על שם האישה בלבד מאחר ורמ"י לא אישר את רישומו על שמו, כמי שאינו יהודי, אך הרישום אינו מהווה ראיה לבעלות. הבית נרכש, נבנה והורחב במהלך חיי הנישואים מכספים שהאיש קיבל מאחיו ומשכנתא שהוחזרה על ידי שני הצדדים ולכן יש לקבוע שהבית שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. האישה טוענת מנגד שהרישום מהווה ראיה לבעלות בבית, הבית נבנה מכספיה וכספי משפחתה בלבד והרישום על שמה בלבד מהווה ראיה לבעלות בזכויות.