מבוא - הגשת תובענה לבית המשפט השגוי
לעיתים טועה התובע ומגיש תביעתו לבית משפט חסר סמכות עניינית לדון בתביעה. לכאורה הסעד עלול להיות סילוק התביעה על הסף, אך עקרונות משפטיים של זכות גישה לערכאות והרצון לאפשר לאדם לקבל יומו בבית המשפט מובילים את המערכת לאפשר את הדיון בתיקים. הפתרון הוא כמעט תמיד העברת התיק לבית המשפט המוסמך. במאמר זה נדון בחלק מן התסריטים האפשריים ובתוצאותיהם המשפטיות.
חשוב להדגיש, שמאמר זה מתייחס לדין המדינתי ולבתי המשפט המדינתיים בניו יורק, ולא למישור הפדראלי.
סמכות ההעברה
כמו בכל ענין אחר בדין האמריקאי נתחיל את החיפוש בסוגיה בחוקה, במקרה זה חוקת ניו יורק. פרק VI סעיף 19 לחוקת ניו יורק מעניקה רק למספר בתי משפט במדינה את הסמכות להעביר תיק, אשר הוגש אליהם ואין להם סמכות לדון בו - אלה הם ה-County Court, ה-Surrogate's Court (בית משפט לירושות, צוואות ועזבונות), בית המשפט למשפחה ובתי המשפט של העיר ניו יורק - האזרחי והפלילי גם יחד. אם כך, בעל דין, אשר הגיש לאחד מבתי המשפט האלה את תביעתו בשוגג ומבקש כעת להעביר את התובענה לבית משפט מוסמך, יפנה בבקשה (Motion) לאותו בית משפט ויבקש העברת התיק.
מה יעשה בעל דין (ובמקרה זה האינטרס יהיה של התובע), אשר הגיש תביעתו לבית משפט אחר בשוגג? לבתי המשפט האחרים בניו יורק (ויש כמה כאלה) אין הסמכות להעביר את התיק, ולכן נראה, שהתוצאה תהיה סילוקו. אלא שסעיף 325(a) ל-CPLR מעניק ל-Supreme Court את הסמכות להעביר תיקים כאלה מבית משפט אחד למשנהו (מעצמו לבית משפט אחר, ובין שני בתי משפט אחרים ממנו). לפיכך הפניה תהיה ל- Supreme Court. סעיף זה הוא גם המקור החוקי להעברת תיקים מ-Appellate Division אחת לאחרת, באותם מקרים (מועטים), בהם ה-Appellate Division מחזיקה בסמכות העניינית הכללית והמקורית.
הפחתה והגדלה של סכום התביעה - השארת התיק בבית המשפט המקורי
נדון במקרה בו התובע מגיש תביעה לבית משפט שגוי, משום שהסכום הנתבע עולה על הסכום שבסמכותו העניינית של בית המשפט האמור. נניח שהתובע אינו מעונין לעבור לבית משפט אחר, אלא מוכן לתקן את כתב התביעה כך שסכום התביעה יפחת. האם אז יוכל בית המשפט האמור לדון בתביעה? התשובה ההגיונית חיובית, וכך גם דעתם של מלומדים מסויימים, אך הפסיקה סבורה אחרת. על פי מרבית פסקי הדין במדינת ניו יורק בית המשפט לא יוכל להשאיר אצלו את התביעה אפילו יסכים התובע להפחית את סכומה על מנת להתאים עצמו לסמכותו העניינית של בית המשפט, אלא יהיה חייב להעביר התובענה לבית המשפט המוסמך.
מוזרה עוד יותר ההלכה במקרה ההפוך: תובע, אשר לאחר הגשת התביעה החליט להעלות את סכומה אל מעבר לסמכותו העניינית של בית המשפט הדן ימשיך לנהל את התיק באותו בית משפט (ראה Board of Managers v. Farajzadeh, 189 Misc.2d 38, 730 N.Y.S.2d 180 (פסק דין משנת 2001 של ה-Appellate Term ב-2nd Department).
שאלה מעניינת בנושא גובה סכום התביעה נוגעת לתוספת ריבית, הוצאות ושכר טרחת עו"ד. כך למשל ה-District Court of New York (הכוונה לבית משפט מדינתי בעל סמכות נמוכה יחסית, ולא לערכאה הדיונית במישור הפדראלי) מוסמך לדון בתביעות, שגובהן עד 15,000$ (כך על פי ה-New York Judiciary Law, §201-202) למעט ריבית והוצאות.
השאלה, שעלתה לדיון היא באבחנה בין ריבית על פי חוק לבין ריבית מכוח הסכם בין הצדדים. פסק הדין בענין McPartland, v. Young קובע, שעל פי הדין בניו יורק דין כל הריביות זהה, יהיה מקור הריבית כאשר יהיה. על כן נפסק, של- District Court of New Yorkהיתה סמכות לפסוק סכום כולל בסך 15,782$, משום שסכום זה כלל ריבית, הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
העברת התיק "למעלה"
כאשר תובע רוצה להגדיל את גובה תביעתו או לתקנה באופן שתכלול סעד חדש, כך שבית המשפט אליו הוגשה התביעה אינו מוסמך עוד לדון בה, עליו להפנות את התביעה החדשה אל בית המשפט הבא במדרג הסמכויות הקרוב ביותר מבחינה גיאוגרפית (ראה סעיף 325(b) ל-CPLR). אלא שבמקרה זה יש לשים לב: את הבקשה יש להגיש לבית המשפט, שאליו מבקשים להפנות את התיק; לא אל בית המשפט המעביר ולא אל ה-Supreme Court. במסגרת הבקשה להעברת התיק יש לכלול גם את הבקשה לתיקון כתב התביעה, כך שייכנס תחת סמכותו העניינית של בית המשפט הנעבר. נציין עוד, שאפילו תיק, ש"הורד" קודם לכן יכול "לעלות" שוב.
בשני המקרים - בקשה להעביר את התיק למעלה בפעם הראשונה, או בקשה להעביר את התיק למעלה אחרי שכבר הורד למטה, בית המשפט הנעבר ישקול בראש ובראשונה את הסיבות להעברה, ואם הסיבות הן ראיות חדשות, הרי הוא יבחן בין היתר מתי הגיעו ראיות אלה לידיעתו של התובע ומדוע כשל מלהתייחס אליהן בעת ההגשה המקורית של התביעה (ראה Kornfeld v. Wagner, 12 N.Y.2d 348, 239 N.Y.S.2d 668 וכן Hornung v. Mucci, 52 A.D.2d 904, 383 N.Y.S.2d 379).
העברה "למטה" בהסכמה
מצב זה הוא כאשר התובע מבין במהלך המשפט, שהסעדים הראויים יכולים להינתן גם בבית משפט בעל סמכות נמוכה יותר, ומבקש להעביר אליו את התביעה. על התובע להגיש בקשה לבית המשפט בו מתנהל המשפט לתיקון כתב התביעה ולהתיר העברת הדיון כאמור. אף על פי שהדבר נראה כמועיל לנתבע ממילא, בכל זאת לא תמיד הדבר אפשרי.
מצב אחד הוא כאשר הנתבע הגיש תביעה שכנגד. במקרה כזה דרושה הסכמת הנתבע להעברת התיק, משום שייתכן ולבית המשפט הנמוך יותר לא תהיה סמכות לדון גם בתביעה שכנגד, או שצריך יהיה להפחית את שווי הסעדים בה גם כן. המצב השני הוא כאשר לבית המשפט לא היתה Personal Jurisdiction על הנתבע, אילו הוגשה לשם התביעה מלכתחילה (סוגיית הסמכות האישית תידון במקום אחר.
בקציר האומר נאמר כאן, שמדובר בקניית הסמכות של בית המשפט על הנתבע. כך למשל, בתביעה המוגשת לבתי משפט נמוכים מסויימים אין רשות להמציא את כתב התביעה אל מחוץ לגבולות ניו יורק, ובית המשפט הנמוך אינו יכול לרכוש סמכות אישית אם ההמצאה נעשתה מחוץ לניו יורק. במצב כזה אין אפשרות בכלל להעביר את התביעה לבית משפט נמוך יותר, אפילו יופחתו הסעדים המבוקשים).
General Preference ושאלת סמכות בית המשפט
כמו בישראל קורה לא פעם בניו יורק, שבישיבה מקדמית בית המשפט מעיין בתיק ובוחן את סיכוייו להגיע - אפילו פוטנציאלית - לסכום הנתבע. בית המשפט אינו מנהל בשלב זה את התיק, אלא בוחן אם הנתונים הקיימים בו עשויים להביא לפסק דין במסגרת סמכותו של בית המשפט, אם יוצגו למושבעים כהוכחות קבילות. אם בית המשפט מגיע למסקנה, שלתיק אכן סיכוי להגיע לסכום הנתבע (ולפיכך נכון להשאיר אותו בבית המשפט האמור), השופט מעניק לתיק מה שמכונה בשפה המשפטית בניו יורק General Preference. משמעות הדבר, שהתיק ימשיך בדרכו הרגילה, ההליכים המקדמיים יחלו, אחריהם יגיע שלב ה-Depositions, אחר כך ההוכחות ועד לפסק הדין. ראה לענין זה את ההלכה המנחה, כפי שהתקבלה ב-Weber v. Kowalski, 376 N.Y.S.2d 996.
לעומת זאת, אם בית המשפט סבור, שלתיק אין אפילו סיכוי לקבל את הסעדים של בית המשפט, הוא ימליץ לתובע לתקן את תביעתו "למטה" ולהעביר את התיק לבית משפט בעל סמכות נמוכה יותר. אם התובע מסכים, התיק יעבור. אם התובע מסרב, לכאורה אין סנקציה. בפועל הסנקציה היא מניעת המעמד של General Preference. המשמעות פשוטה - התיק יורד לתחתית ערימת התיקים, ובפועל הוא ימשיך לבלות שם עוד הרבה זמן. תיקים שנפתחו אחריו ייכנסו ליומן בית המשפט לפניו, וכך סלולה דרכו של התובע "הסרבן" להמתין שנים עד לדיון בעניינו.
מה אם יש מספר תובעים בתיק ובית המשפט סבור, שלא לכולם יש הסיכוי - אפילו הפוטנציאלי - ליהנות מהסעדים, שבסמכות ה-Supreme Court (כלומר לחלק מהתובע אין סיכוי לקבל סעדים מעבר לאלה, שבסמכות ה-County Court או ה-NY City Court (אם האירוע הוא בעיר ניו יורק)?
בענין זה נקבע ב-Martin v. Suarez, 293 N.Y.S.2d, 950, שדי שתביעתו של תובע אחד מוצדקת מבחינת הסמכות כדי להעניק לכל התיק General Preference ולהכניסו ליומן בית המשפט.
אם התובע סבור, שבית המשפט שגה, פתוחות בפניו רק שתי חלופות: להיכנע לתכתיבו של בית המשפט (ולהפעיל את CPLR 325(C)) או לערער על ההחלטה לערכאה המתאימה.
כשמלכתחילה הסעדים התאימו לבית המשפט הנמוך יותר, יכול בית המשפט בערכאה הגבוהה "מדי" להעביר את התיק למטה אפילו ללא הסכמת התובע (Frankel Assocs. Inc. v. Dun&Bradstreet Inc., 257 N.Y.S.2d 555).
כשבית המשפט המקורי "מוריד" את התיק לערכאה נמוכה יותר, אין אפשרות כמובן להשיב את התיק אליו. אם התובע סבור, שההחלטה היתה שגויה, עליו לערער על הצו המעביר את התיק לערכאה הנמוכה יותר.
CPLR 325(d) - העברה "למטה" ללא הסכמה
סעיף זה המבוסס על סעיף 19(k) בפרק VI לחוקת ניו יורק מאפשר לבית משפט בעל סמכות מוגבלת לעומת זו של ה-Supreme Court לדון בתיק, שבו הסעדים עולים על סמכותו, וכמובן לתיתם בסופו של דבר (הכל בתנאי, שהתיק הועבר אליו; הסעיף אינו חל מקום שבו התביעה הוגשה לבית משפט כזה מלכתחילה עקב טעות). על כן ה-Supreme Court מעביר לעיתים תיקים לבתי משפט בעלי סמכות נמוכה יותר אך מתיר לתיק להיוותר על סכום גבוה מסמכותם הרשמית או לכלול סעד, שהוא מעבר לסמכותם הרשמית.
בפועל, מכיוון ש-CPLR 325(d) מאפשר "הורדה" של תיק ללא שינוי הסכום הנתבע (כאמצעי להקלת הלחץ מעל ה-Supreme Court), בפועל השוט (הקשה) של אי מתן general preference אינו עוד חמור כבעבר.
השפעת ההעברה על קיומם של מושבעים במשפט
בשיטת המשפט האמריקאית ישנו תפקיד של Fact Finder וזהו תפקידם של המושבעים. לא נדון כאן במקרים בהם יתנהל תיק עם מושבעים או בתפקידם, אך ככלל נאמר, שלא בכל תיק יש מושבעים, אלא רק בתיקים בעלי מחלוקת עובדתית, וגם זה רק בערכאות מסויימות ובמצבים מסויימים. יתר על כן, בעלי הדין יכולים להסכים ביניהם, שהם מוותרים על מושבעים ומתירים לשופט לדון בתיק בעצמו.
בכל המקרים הנדונים בסעיפים 325(b)-(d) ל-CPLR נקבע, שויתור על משפט עם מושבעים בבית המשפט המקורי, אינו תקף לאחר ההעברה. לפיכך ישנה "סנקציה" (השתמשנו במילה סנקציה, כיון שמשפט מושבעים נחשב לזכות של בעלי הדין, ואם הם ויתרו על מושבעים, סימן שזה היה רצונם לנהל את המשפט ללא מושבעים. אם כעת מוחזרים המושבעים לתפקידם, ניתן לראות בזה "סנקציה") מובנית בהעברת התיק, והיא החזרת המושבעים (באותם תיקים בהם אמורים להיות מושבעים).
סיכום
דנו במאמר זה במספר מקרים של העברת תיקים מבית משפט אחד למשנהו במדינת ניו יורק כתוצאה מסוגיית הסמכות העניינית של בתי המשפט השונים. כפי שעולה מהדברים, הגשה לבית המשפט השגוי עלולה להוביל לסדרה של סיבוכים, אשר במקרה הטוב יביאו לאבדן זמן וכסף ובמקרה הגרוע לסילוק התובענה ממש או להקפאתה הנצחית. לפיכך מומלץ לשקול היטב לפני נקיטה בצעד משפטי של תביעה ולהתייעץ עם עורך דין הבקיא בדין האמריקאי לפני נקיטת פעולה מעבר לים.
*עו"ד אדי מאירי, מוסמך בישראל משנת 1998 ובמדינת ניו יורק משנת 2000. עוסק בתחומי הדין האזרחי-מסחרי, ובפרט בליטיגציה מסחרית, דיני חברות, חוזים וחוזים בינלאומיים, קנין רוחני, תביעות אזרחיות נגד רשויות המדינה ומשפט אמריקאי.
במסגרת עיסוקו, מעניק עו"ד מאירי חוות דעת בדין האמריקאי, ייעוץ לאנשים פרטיים ולתאגידים בסוגיות של הדין האמריקאי, וכן עוסק באכיפה של פסקי דין זרים בארצות הברית ובארץ.
**המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי, ומומלץ להיוועץ בעורך דין הבקיא בפרטי המקרה הקונקרטי לפני נקיטת פעולה כלשהי. הכותב לא יישא באחריות לפעולות הנעשות על בסיס המידע הכלול במאמר זה.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין