בפסק דין שהותר לפרסום לאחרונה נדונה תביעתם של ילדי המנוח להכיר בהם כיורשים היחידים ולהצהיר שאשתו השנייה אינה יורשת. לטענתם הסכם ממון המדיר את האלמנה מרכושו של אביהם משקף את רצונו. בית המשפט קבע: לא ניתן להוריש באמצעות הסכם ממון.
המנוח נפטר ב-2011 והותיר אחריו אישה ובן משותף. מלבד השניים הוא הותיר גם חמישה ילדים נוספים – ארבעה מנישואיו הראשונים וילדה נוספת מקשר שניהל עם בת זוג ממנה נפרד עם לידת הילדה. בהסכם ממון שנחתם בין המנוח לבין אלמנתו קודם נישואיהם הוסכם כי הנכסים שהיו שייכים לכל אחד מהם לפני הנישואין לא ישותפו במקרה של סיום הקשר. עוד הוסכם כי במקרה של פטירה הרכוש המגיע למי מהצדדים לפי ההסכם – יעבור לצאצאיו.
שאלות בענייני ירושה?
פנו לעורך דין משפחה
התובעים, חמשת ילדי המנוח, ביקשו מבית המשפט להצהיר שהסכם הממון הוא מעין צוואה ולכן הנתבעת – אלמנתו – אינה זכאית לרשת והם יורשיו היחידים. לדבריהם, ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ושיקף את רצון אביהם שלאחר פטירתו יעבור כל רכושו לילדיו ולנתבעת לא יהיה בו כל חלק. עוד טענו כי בחתימתה על הסכם הממון ויתרה הנתבעת מרצון על זכות כלשהי בנכסי אביהם.
הנתבעת טענה כי הסכם הממון אינו צוואה ויש לחלק את עזבון המנוח על פי חוק הירושה – חצי לה וחצי לילדים. לטענתה, הדין הישראלי אינו מכיר בהסכמה חוזית כלשהי ביחס לירושה אלא בדרך של צוואה. לכן, אם המנוח לא רצה להוריש לה דבר הוא היה צריך לעשות זאת בצוואה.
רצון חופשי
השופטת אסתר שטיין מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הבהירה כי צוואה היא הדרך היחידה להסדרת ירושה לאחר המוות בשונה מהקבוע בחוק. בבסיס הקביעה החד-משמעית הזו עומדת החשיבות לשמור על תכלית מוסד הצוואה – כיבוד רצון המצווה.
לדברי השופטת, הורשה או שלילת הורשה בדרך של הסכם ממון סותרת לחלוטין את עקרון העל של דיני ההורשה בישראל והוא "החופש לצוות" – זכותו של כל מצווה לשנות בכל עת את צוואתו ללא הסכמת אחר. שינוי של הסכם ממון דורש הסכמת בן הזוג ואישור בית המשפט ולכן אינו תואם את עקרון העל הזה.
בהתאם, דחתה השופטת את הבקשה להתייחס להסכם הממון כאל "צוואה בעדים" שכן הוא אינו תואם את הדרישות הצורניות הנדרשות – כתב וחתימה של עדים. בנוסף, הצדדים התייחסו למסמך כאל הסכם ממון וכתבו במפורש שהדרך היחידה לשנותו היא בפנייה לבית המשפט. לכן לא מדובר במסמך המבטא רצון חופשי של המנוח אלא בהסכם בין שני צדדים ששינויו דורש הסכמה משותפת. השופטת הוסיפה כי לא ניתן לראות בהסכם "צוואה בפני רשות" שכן אין בהבאת הסכם הממון בפני בית המשפט לאישור כדי לתת לו מעמד של צוואה.
השופטת הדגישה כי מדובר באדם שהיה בסכנת חיים מתמדת כפי שעולה מהעדויות ומהאופן בו הלך לעולמו. לכן, היה על עורך דינו להכין גם צוואה וגם הסכם ממון, כך שרצון הצדדים יובא לידי ביטוי הן בתקופת החיים והן עם הפטירה.
לפיכך נדחתה התביעה ונקבע כי אלמנת המנוח זכאית לרשת את המנוח ככל אלמנה "רגילה" ולקבל את חלקה בעיזבונו על פי הוראות חוק הירושה. לטובת הנתבעת נפסקו הוצאות בגובה 15,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד ד"ר אמנון בן דרור, עו"ד שלמה ועקנין
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אברהם שלג
* עורך דין אורן פרג' בנימין עוסק בדיני משפחה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין