אם שניסתה לפנות את בנה הצעיר ואשתו מדירה ומשטח שבעלה המנוח נתן להם בחלקה שלו, לא הצליחה להוכיח שההסכם שכרת איתם היה כולו פיקטיבי
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה לאחרונה ערעור שהגישה אם לשלושה על פסק דין שדחה תביעת פינוי שהגישה יחד עם בעלה המנוח נגד בנם הצעיר ואשתו. האם טענה כי השניים נרשמו כבעלי דירה ומגרש בחלקה של בעלה על סמך הסכם מכר פיקטיבי. אלא ששופטי המחוזי סארי ג'יוסי, ניצן סילמן ורבקה איזנברג סירבו להתערב במסקנה של בית המשפט למשפחה, שלפיה רק סעיף התמורה בהסכם היה פיקטיבי, והאב כרת עמם הסכם מתנה תקף שהושלם.
ב-1994 כרת הבעל המנוח הסכם מכר עם בנו הצעיר וכלתו שבו לכאורה מכר להם שליש מהמגרש שלו שעליו בנויה דירת 3 חודשים, תמורת 78,000 דולר. בהמשך בני הזוג עברו להתגורר בדירה ונרשמו כבעליה. כ-17 שנה לאחר מכן חתמו המנוח ואשתו על תצהיר בקשר לטעות ברישום היקף החלקות שנתנו לילדים שלהם. במסמך הזה הצהיר המנוח כי העניק לבנו הצעיר ולכלתו את הדירה במתנה, והסכם המכר נחתם רק כדי שיוכלו לקבל משכנתה בתנאים נוחים.
ב-2016 הגישו המנוח ואשתו תביעה לפינוי בני הזוג מהדירה בטענה שההסכם איתם היה פיקטיבי ולפיכך יש לבטל אותו. תוך כדי ההליך המנוח נפטר ואשתו המשיכה לנהל אותו לבדה. בשנה שעברה בית המשפט למשפחה דחה את התביעה לאחר שקבע כי החלק היחיד בהסכם שהיה למראית עין הוא סעיף התמורה. מכאן, שלמעשה, כפי שהצהיר האב מדובר בהסכם מתנה ומאחר שהמתנה הושלמה ברישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין, אין מקום לפסול אותו או לבטל את המתנה.
האם לא השלימה עם פסק הדין ובערעור שהגישה טענה כי הוכח שההסכם כולו פיקטיבי כיוון שנערך רק כדי שבנה וכלתה יוכלו לקבל משכנתה כשמעולם לא התכוונו להעניק להם את החלקה במתנה. היא טענה שאם בעלה היה מעוניין להעניק את החלקה במתנה לא הייתה שום מניעה שיערוך הסכם מתנה, שכן גם כך יכלו בנם ואשתו לקבל הלוואת משכנתה.
קביעות נכונות
אבל השופטים סארי ג'יוסי, ניצן סלמה ורבקה איזנברג דחו את הערעור. בפסק הדין, שכתב השופט ג'יוסי, נקבע כי בית המשפט למשפחה הגיע למסקנה שלא מדובר בהסכם למראית עין אלא בהסכם מתנה על סמך העדויות בתיק, ואין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות שאין בהן שום פגם – לא משפטי ולא מהותי.
השופט הפנה לפסק הדין שבו נקבע כי מהעדויות עלה במובהק שהדבר הפיקטיבי היחיד בהסכם היה סעיף התמורה הכספית וכי כוונתו האמיתית של האב הייתה להעניק את המגרש במתנה לבנו, כפי שהצהיר בתצהיר. מכאן, שאין שום סיבה לבטל את ההסכם.
עוד נקבע כי טענתה של המערערת כי אפשר היה לערוך הסכם מתנה לצורך המשכנתה לא נכונה, משום שתנאי משכנתה בעת רכישת נכס לא זהים לתנאים של משכנתה בנסיבות אחרות, מה גם שבתצהיר של האב עצמו צוין כי המטרה בכתיבת התמורה בהסכם הייתה לאפשר לבנו ואשתו לקבל הלוואה נוחה.
המערערת חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 5,000 שקלים.
עו"ד אלינור ליבוביץ'
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין