הסב הוריש דירה שהייתה רשומה על שמו לבנו. ילדיה של בתו טענו שחצי מהדירה שייך לסבתם ויש לחלק את הזכויות בין כלל היורשים. התביעה נדחתה
בני זוג הביאו לעולם בן ובת. האיש הוריש דירה שהייתה בבעלותו לבנו וביחס לבתו כתב שהיא קיבלה את חלקה בחייו. לאחר מותם ומות ילדיהם טענו ילדיה של הבת, הנכדים, כי חצי מהדירה הייתה שייכת לסבתם מכוח הלכת השיתוף והם זכאם לרשת חלק. בפסק דין שהותר לפרסום לאחרונה דחתה השופטת אורלי שמאי-כתב את התביעה וכתבה כי לא הונחה תשתית לטענה והוכח שאף הסבתא עצמה לא סברה שיש לה זכויות בנכס.
דירת המחלוקת נרשמה על שם הסב ב-1973. ב-1993 הוא ערך צוואה בה הוריש את כל הזכויות בדירה לבנו. בנוסף הוא רשם בצוואה כי לרעייתו תהיה הזכות המלאה לגור בדירה כל חייה. הוא פירט שבתו קיבלה את המגיע לה עוד בחייו.
ב-1994 נפטר הסב וניתן צו קיום לצוואתו. באותה שנה חתמה הסבתא על צוואה שמתייחסת לדירה אחרת שהייתה שייכת לשני בני הזוג. היא ציוותה את חלקה בדירה זו לבנה.
הבת נפטרה ב-2001 והבן נפטר ב-2014. ב-2017 הלכה גם הסבתא לעולמה.
התובעים, ילדיה של הבת, טענו שמכוח הלכת השיתוף חצי מהזכויות בדירה שהייתה רשומה על שם הסב שייכות לסבתם המנוחה. בנסיבות אלה לטענתם, כיורשיה של הסבתא הם זכאים לחלק מהזכויות.
הנתבעים, ילדיו של הבן, טענו כי לא הסבתא ולא אמם של התובעים העלו טענות כנגד צוואת המנוח. כמו כן, מאחר שהסבתא לא תבעה את זכויותיה מכוח הלכת השיתוף בחייה, על אף הזדמנות סבירה שהייתה לה לעשות כן, יש לראות אותה כמי שוויתרה על זכותה להחיל את הלכת השיתוף.
כוונה ברורה
השופטת אורלי שמאי-כתב מבית המשפט למשפחה בירושלים דחתה את התביעה. היא כתבה שהתובעים לא הניחו כל תשתית עובדתית לכך שמדובר בנכס שהוא פרי מאמץ משותף וייתכן כי מדובר בנכס חיצוני שמומן באמצעות כספי ירושה או מתנה.
יתירה מזאת, לדבריה, מהראיות עולה כוונה ברורה של הסבתא כי אין מדובר ברכוש משותף וכי אין לה זכויות בדירה.
כך, בין היתר, מצוואת הסבתא ניתן ללמוד כי היא סברה שחצי מהדירה השנייה שייכת לה, בניגוד לדירה הראשונה. הדבר מלמד כי מערכת היחסים הרכושית שבין הסבים הייתה מורכבת ולא ניתן להחיל אוטומטית את הלכת השיתוף.
השופטת הוסיפה שהחלת חזקת השיתוף בנסיבות המקרה חותרת לא רק תחת אומד דעתם של הסבים ביחס למערכת הזכויות בנכסים אלא אף חותרת תחת רצון המנוחים כי הנדל״ן שברשותם יוקנה לבנם בלבד. התובעים אף לא טענו כי אמם לא קיבלה דבר מהמנוחים ושתיקתם בעניין זה מחזקת את האמור בצוואת הסב ואת המסקנה כי הבת אכן קיבלה את חלקה בימי חייו.
זאת ועוד, במשך כ-20 שנה לאחר מות הסב היו לסבתא הזדמנויות אין ספור להגיש תביעה בעניין זכויותיה בדירה מכוח הלכת השיתוף אך היא לא עשתה זאת. השופטת התרשמה שהסבתא רצתה שהזכויות בדירה יהיו של הבן בלבד וכי גם אם היו לה זכויות מכוח הלכת השיתוף היא ויתרה עליהן ויתור מוחלט.
התובעים חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל.
- ב״כ התובעים: עו"ד אהרון ריבלין
- ב״כ הנתבעים: עו"ד ירון רבינוביץ
עו״ד עמי האוסירר
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין