המשטרה תפסה ב-2004 תכשיטים מדירתו של חשוד בגניבה מהמעביד. בסוף התיק נסגר מחוסר ראיות, אלא שהרכוש הוחזר למתלונן במקום לחשוד. בתחילה נפסקו לאיש חצי מיליון שקל אך הפיצוי הוגדל בעליון לפני מספר ימים.
בקליפז אגוז תמציתית במיוחד, הסיפור החל בשנת 2004, כשבעל חברת תכשיטים הגיש תלונה למשטרה נגד אחד העובדים, בטענה שגנב ממנו רכוש. המשטרה ערכה בדירתו של החשוד חיפושים ותפסה תכשיטים וחומרי גלם. כמעט שנתיים לאחר מכן, המשטרה הודיעה לו על סגירת התיק מחוסר ראיות. עוד שנתיים חלפו, והמשטרה הודיעה כי הרכוש שנתפס הוחזר לבעל החברה – המתלונן.
בשנת 2015 ביהמ"ש המחוזי בלוד קיבל את תביעתו של החשוד (לשעבר) וחייב את המשטרה לשלם לו פיצויים של חצי מיליון שקל. נקבע כי המשטרה התרשלה, והחזרת הרכוש למתלונן נעשתה "שלא כדין ולא בסמכות".
שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון – המערער בנוגע לגובה הנזק, ואילו המדינה גם על עצם חיובה בפיצוי.
המדינה טענה כי הרכוש התפוס לא היה שייך למערער, כך שלא נגרם לו נזק, ולכן הוא איננו זכאי לפיצוי. מנגד, המערער טען בין היתר כי הייתה לו לפחות זכות להחזיק ברכוש, ושאלת הבעלות אינה רלוונטית.
בנוסף, הצדדים הכבירו מילים על מקור הנכסים שנתפסו והיקפם. המערער טען כי הרכוש שנלקח מממנו הוא רכושו הפרטי, בעוד שהמדינה טענה כי הרכוש שייך לחברה, שעסקה בייצור תכשיטים.
משוואה מרובת נעלמים
השופט יצחק עמית ניתח באריכות את הסוגיות השונות שעמדו על הפרק. השופט דחה בין השאר את טענת המשטרה שלפיה יש לדחות את תביעתו של המערער מכוח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
"אילו היה מוכח בפנינו שהמערער גנב את הנכסים מידי המתלונן, היינו נדרשים לסוגיה. אלא שהדבר לא הוכח, כתב אישום לא הוגש, והתיק הפלילי נסגר בהיעדר ראיות... בנסיבות אלה, אין לסגור את הדלת בפני המערער וזכות התביעה לא תישלל ממנו".
לאחר מכן השופט עמית עסק בשתי סוגיות עיקריות: שווי הנכסים שנלקחו מהמערער, והאם יש חשיבות לשאלה מי היו הבעלים החוקיים שלהם.
"לאחר מאמץ להתחקות אחר נתונים מהימנים בתוך סבך הטענות, הגעתי למסקנה כי הרכוש שנתפס היה ממקורות שונים: חלקו שייך למערער באופן פרטי וחלקו קשור לפעילות החברה במסגרתה פעלו המערער והמתלונן", ציין השופט.
מכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות כלליים, השופט קבע שהחשיבות כאן היא מי החזיק בתכשיטים במועד התפיסה. משהיה זה המערער, המשטרה הייתה אמורה להחזיר אותם אליו.
לגבי חישוב הנזק, השופט ציין כי לפניו "משוואה מרובת נעלמים". בעזרת נוסחת חישוב של כמות התכשיטים כפול הכמות שנתפסה, ובתוספת חומרי גלם וכלי עבודה, השופט העריך את שווי הרכוש שנתפס ב-700,000 שקל. בכך למעשה קיבל את טענת המשטרה שלפיה זהו השווי המקסימאלי (ולא כמה מיליונים כפי שטען המערער), אם כי תוך מתיחת ביקורת על כך שהמשטרה לא ערכה רישום מסודר של הפריטים שנתפסו.
לפיכך, הערעור התקבל במובן זה שבמקום חצי מיליון שקל, המשטרה תשלם למערער 700,000 שקל. לא נפסקו הוצאות משפט. השופטים סלים ג'ובראן ומני מזוז הצטרפו לפסק הדין.
בתוך כך השופט נדחתה בקשת המערער לפיצוי בגין עוגמת נפש, היות שבניגוד לטענותיו, לא הוכח כי המשטרה פעלה בזדון.
- ב"כ המערער: עו"ד דן אשכנזי, עו"ד יצחק חדד, עו"ד יוסי סלמה
- ב"כ המשיבה: עו"ד חיה זנדברג, עו"ד טלי מרקוס
עו"ד מנחם בוזנה
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין