על פי צו רישוי עסקים יחידות נופש ואירוח מחויבות ברישיון עסק רק כאשר יש בהן יותר מ-4 יחידות. אך מה קורה כאשר יש מספר מתחמים לאותה חברה באותו מקום?
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורה של חברת "אוליב" המנהלת את מתחם הנופש "בריזה בכפר"שבמושב רמות, וזיכה אותה ואת מנהלהּ מעבירות של הפעלת עסק ללא רישיון. בכך הפכה השופטת תמר נסים-שי את פסק דינו המרשיע של בית משפט השלום בקצרין.
עיקר הדיון נסוב סביב טיבן של מספר יחידות נופש במושב המופעלות על ידי המערערת, המנהלת רשת של כ-140 יחידות אירוח כפרי ברחבי הארץ.
המערערת הודתה בכך שבמושב יש שלוש יחידות במשק אחד במקום, שלוש במשק נוסף ואחת במשק שלישי, כלומר שבע יחידות נופש בסך הכל.
השאלה המשפטית המכרעת הייתה האם שבע היחידות מהוות עסק אחד או עסקים נפרדים, שכן בהתאם לצו רישוי עסקים, רק הפעלה של 5 יחידות ומעלה מחייבת רישיון עסק.
בשתי הערכאות, המערערים טענו שכל משק או מגרש שבו מופעלות יחידות עומד בפני עצמו ומהווה עסק נפרד. נטען כי לכל מגרש יש הסכמים שונים עם בעלי הנכס, חשבונות נפרדים, הפרדה פיזית, ולכן אין לראות בהם "עסק" אחד, ואין לבצע איחוד מלאכותי כפי שעשה בית משפט השלום.
אולם בית משפט השלום קבע כי יחידות האירוח מהוות יחדיו "עסק אחד", כך שהעסק חייב ברישוי. את הכרעה זו נימק בית המשפט בין היתר בכך שכל היחידות מופעלות על ידי המערערת, וזוהי ליבת העסק, כאשר אין לייחס משמעות מהותית להבדלים גיאוגרפים או להסכמי שכירות שונים עם בעלי מגרשים שונים.
על המערערים הוטל קנס של 20,000 שקל, וכן הוצא צו המורה למערערים להפסיק להפעיל את העסק במושב.
המפקח רק שמע
בניגוד לבית משפט השלום, השופטת סברה כי העובדה שהחברה-המערערת היא זו שמנהלת ומפעילה את יחידות האירוח, ומשתמשת במשרד משותף, אינה משנה את המצב שבו כל מגרש הוא ישות עצמאית.
לטעמה, הניהול המשותף לא הופך את היחידות לעסק שבו יותר מ-4 יחידות המחויב ברישיון, וההבדלים הגיאוגרפיים והפיזיים יכולים להיות מהותיים בנסיבות מסוימות.
"לכאורה לפנינו שלושה עסקים נפרדים שאף אחד מהם כשלעצמו אינו טעון רישוי. שהרי כל אחד מהבעלים (של המגרשים ויחידות האירוח), לולא היה מתקשר עם המערערת, לא היה נדרש לרישיון עסק. משמע, מבחינה בטיחותית ותברואתית, המחוקק לא רואה בכל אחד מהמגרשים האלה סיכון לתכליות חוק רישוי עסקים באופן המחייב פיקוח באמצעות רישוי", כתבה השופטת.
כמו כן, השופטת קיבלה את טענת המערערים שלפיה אין לכל היחידות במושב מתקנים משותפים. בהקשר זה השופטת חלקה למשל על קביעת בית משפט השלום שלפיה לכל היחידות יש חדר אוכל משותף.
השופטת הסבירה שהמדינה למעשה הסתמכה על עדות של מפקח ששמע ממנהל המתחם שחדר האוכל משותף לכל העסקים. בפועל, אותו מנהל לא הוזמן להעיד בבית המשפט, כך שלפי השופטת מדובר ב"עדות שמועה" שלא ניתן להתבסס עליה.
מכאן לא נסתרה גרסת המערער שטען כי חדר האוכל משמש רק משק אחד, בעוד שליתר האורחים המערערת מציעה לאכול בו כפי שהיא ממליצה גם על מסעדות אחרות.
לכן בסיכומו של דבר הוחלט כאמור לזכות את המערערים. סכומים שהם שילמו יוחזרו להם כמובן.
- ב"כ המערערים: עו"ד יצחק יונגר ועו"ד הראל גל-ים
- ב"כ המשיבים: עו"ד ויליאם אבו עואד
עו"ד יובל דמול
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין