האב המנוח הותיר צוואה בה ביקש להבחין בין כספים שהיו בחשבון משותף לבין כספים אחרים. בית המשפט קבע כי התחקות אחר רצונו מובילה לכך שאלמנתו היא הזוכה היחידה בכספי החשבון המשותף.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את ערעורם של שני ילדיו של אדם שנפטר ב-2014, על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בעיר, שהכריע לטובת אלמנתו בסכסוך שפרץ לאחר מותו.
השופט סארי ג'יוסי, בהסכמת השופטים עפרה ורבנר ודאוד מאזן, שוכנע כי בכל הקשור לכספים שהיו בחשבון משותף – בסך כמיליון שקלים – יש להעבירם לאלמנתו בלבד ולא לחלקם בינה לבין ילדיו.
המנוח ורעייתו נישאו ב-2002 כשלכל אחד מהם ילדים מנישואים קודמים. ב-2003 הם פתחו חשבון בנק משותף.
ב-2014 השניים ערכו צוואות נפרדות. בצוואתו של המנוח הוא ציווה את כל הכספים בחשבונו הפרטי לשני ילדיו בלבד (חצי לכל אחד), בשונה מהצוואה הראשונה. בחשבון המשותף לעומת זאת, הוא ציווה את מלוא הכספים לרעייתו. את יתרת העיזבון הוא ביקש לחלק לשלושתם בחלקים שווים.
בהמשך, המנוח ורעייתו העבירו את הסכום שהיה בחשבון המשותף לחשבון אחר – גם הוא משותף – שנוהל על ידי חברת השקעות.
בסוף אותה שנה הוא הלך לעולמו. באותה עת אלמנתו הפסיקה לנהל את תיק ההשקעות ועברה לתכנית חיסכון אחת, והבנק שינה את מספר החשבון בו היו הכספים.
המחלוקת בין אלמנתו לבין שני ילדיו עסקה בכספים שהיו בתיק ההשקעות, שמקורם בחשבון המשותף המקורי. השאלה היתה האם רואים בהם חלק מהזכויות שהיו לו עם אלמנתו בחשבון המשותף, כך שהיא זוכה בהם בשלמות, או לחלופין שהם נחשבים חלק מ"יתרת" עזבונו, ואז הם מתחלקים שווה בשווה בין אלמנתו ושני ילדיו.
ביהמ"ש למשפחה קיבל את עמדת אלמנתו שטענה כי מקורם של כספי ההשקעות הם מהחשבון המשותף שהונחל לה באופן בלעדי, ואין לייחס חשיבות לשינוי הטכני של מספר חשבון הבנק.
אל מסקנה זו הגיע ביהמ"ש בנימוק שזה היה רצונו של המנוח, שאינו מוגבל רק ללשון הצוואה. על פי בית המשפט, היות שניתן היה לעקוב אחר היסטוריית העברת הכספים ולזהות בבירור את מקורם בחשבון המשותף, הרי שהוראות הצוואה העוסקות בו חלות גם על תיק ההשקעות.
בכך נדחתה עמדת הילדים-המערערים, שטענו כי יש להיצמד ללשון הצוואה, ולהבחין בין תיק ההשקעות שאינו מוזכר בצוואה האחרונה, לבין החשבון המשותף הקודם המוזכר בה.
המיילים הכריעו
אף שלא הסכים עם כל נימוקיו, השופט ג'יוסי הסכים עם התוצאה שאליה הגיע בית המשפט למשפחה.
מה שהיטה את הכף היה תכתובת מיילים בין המערערים לבין המשיבה לאחר מותו של המנוח, בה הם ציינו בעצמם כי אביהם הסביר להם שהוא והמשיבה "חיים מחשבון משותף שכל אחד הפקיד אליו חצי מיליון, וממנו אתם מתקיימים ביום יום. כל שאר הכספים ומה שיישאר שייך לו, ילך לילדים שלו, ומה ששלך הולך לילדייך...".
"עינינו הרואות, כי המערערים מציינים במסגרת אותו אימייל ששלחו ל- נ', כי המנוח הבחין בין המיליון ₪ המשותפים לו ול- נ', והם עתידים לשמש את שניהם לקיום היום יומי, לבין שאר הכספים, אותם ציווה לילדיו", כתב השופט.
לפי השופט, המנוח הבחין בין הכספים שהיו בחשבון המשותף לבין שאר הכספים שהיו לו המהווים "יתרת עזבונו", וכי רק באחרונים זוכים ילדיו לאחר פטירתו.
"המידע הכלול באותה הודעת דוא"ל שומט את הקרקע תחת טענת המערערים לפיה יש להיצמד באופן דווקני למילות הצוואה, והוא מתיישב דווקא עם טענות וגרסת המשיבה לפיהן יש לתור אחר אומד דעת המנוח, גם מחוץ לצוואה", קבע השופט.
- ב"כ המערערים: עו"ד ר. ברק ואח'
- ב"כ המשיבה: עו"ד ר. וורמברנד
עו"ד אתי רובין
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין