פעוטה בת כשנה ששאפה מזון לריאות ונחנקה, הועברה לבית החולים כשהיא מונשמת במכונת הנשמה. תקופה ארוכה אושפזה כשצינור ההנשמה מוחדר לפיה, עד שבית החולים ביקש לבצע בה ניתוח להנשמה גרונית, שייטיב את חייה ויאריך אותם. הוריה התנגדו נחרצות וביקשו לתת לה את ההזדמנות לנשום בכוחות עצמה: במידה שלא תצליח - הרי ש"תלך לדרכה".
בעוד בית החולים הזהיר כי ניתוק מכשיר ההנשמה יביא למות הפעוטה ועמד על דרישתו לנתחה מכח חוק זכויות החולה, ביקשו הוריה להביא בחשבון את סבלה הצפוי מאשפוז כפוי ומתמשך שסופו אינו ידוע. הם עתרו לבית המשפט להורות על ניתוקה מהנשמה.
המומחה מטעם בית המשפט, שקבע שהפעוטה עירנית מאד ושאינה חולה סופנית על אף השיתוק המוטורי ממנו היא סובלת, רק חיזק את דעת השופטים : "שלמות גופה ונפשה" של הפעוטה גברה על שיקולים אחרים ונפסק, שגם לו הייתה הפעוטה נכנסת להגדרות חוק החולה הנוטה למות, הרי שעל פי אותו חוק עצמו, ככל שמתגלעים חילוקי דעות בין הוריו של קטין לבין הרופא המטפל בו - תכריע בעניין הועדה המוסדית, הידועה גם כועדת האתיקה.
הגורל בידינו?
ועדת האתיקה מונה חמישה חברים - משפטן, שני רופאים, פסיכולוג ונציג ציבור או איש דת - ומקבלת את החלטותיה לאחר ששוכנעה שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו של הקטין, גם בניגוד לדעת הוריו. הועדה היא הגוף המיישם את מגמת החוק והפסיקה, ששמה לנגד עיניה את ערך הצלת החיים בלבד ולא את רצון החולה או אפוטרופוסיו.
גם סיפורו של בן השמונה, הסובל מפגיעה שכלית ומוטורית קשה מלידה וכן ממחלת כליות מתקדמת, ממחיש את חוסר האונים של ההורים. הרופאים ביקשו לערוך לקטין טיפול דיאליזה מסוים, שבלעדיו יתכן שהיה מת. הוריו סירבו לטיפול ולאחר הליך משפטי ארוך, שהגיע עד לעליון, נפסק כי רווחתו של הקטין היא הקובעת וכי כל עוד התועלת בטיפול גדולה מהסיכונים הכרוכים בו וכל עוד לא מדובר בחולה סופני - הרי שיש לבצע את הטיפול.
פסק הדין מהדהד קביעה קשה מאוד, שהורים לילדים בעלי מוגבלויות חמורות מתמודדים עמה יום יום: "ניתן להצר על כך שגורל קשה כל כך הוא מנת חלקו של הקטין ושל הוריו", כותבת השופטת טובה שטרסברג כהן ומוסיפה: "אלה הם החיים שהוענקו לו ולהוריו עמו. אין לקחת את הגורל בידינו ולמנוע הארכתם".
החלטה רציונלית?
אלא שנקודת המבט השיפוטית אינה מקהה את משוכות היום יום עבור ההורים: הנטל הכלכלי כבד מאוד ולא תמיד יש מי שיסייע לשאת בו. ילד המרותק למיטה וכבול למגבלות קוגנטיביות ופיזיות כאחד, עולה לא מעט כסף. ההורים לא בהכרח יכולים לתבוע את הוצאותיהם והסיוע מהביטוח הלאומי לא תמיד מספיק.
האם בתי המשפט לוקחים זאת בחשבון? האם השיקול הכלכלי - שעבור ההורים הוא מציאות יומיומית קשה - רלוונטי להחלטות לבצע טיפולים מאריכי חיים במי שגם הוריהם ויתרו כבר על חייהם? דבריה של השופטת שטרסברג-כהן נותנים הצצה להלך הרוח השיפוטי, אך לא מספקים תשובה מוחלטת: "ההורים, אוהבים ומסורים ככל שיהיו, עומדים אל מול ההחלטה, כשבשיקולי טובת ילדם מעורבת מערכת רגשית עזה. במערכת זו מתערבבים רגשות אשם, צער, סבל אישי, פגיעה כלכלית, פגיעה בחייהם ובתא המשפחתי הנורמלי ועוד. מערכת זו מחלישה את היכולת לקבל החלטה רציונלית".
לא ניתן להתעלם מכאבם של הורי הפעוטה, שעמדו בתוקף על כך שלא יתנו לבתם לחיות כ"צמח" למשך 10-20 שנה, שיהפכו ללוויה מתמשכת עבורם ועבורה. אלא שהחוק והפסיקה קובעים, שאין בין חייו של בריא לחייו של חולה או לוקה בגופו ולו קוצו של יוד, ועל כן מסרבים בתי המשפט "לשחק את אלוהים" ולמנוע הארכת חיים, קשים ככל שיהיו.
* הכותב הוא עו"ד העוסק ברשלנות ובמשפט רפואי
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: רפואה ומשפט
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין