שוטר שהפך לעבריין מין טען כי אשתו לשעבר לקחה על עצמה לשלם את הפיצוי, בסך מאות אלפי שקלים, כחלק מחלוקת הרכוש בגירושים. השופטת דחתה את הטענה והוא יחזיר לגרושתו כ-300 אלף שקל
בפסק דין שפורסם לאחרונה קיבל בית המשפט למשפחה בראשון לציון תביעה כספית שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר, אשר בגד בה במהלך נישואיהם ואף הורשע בעבירות של אונס והטרדות מיניות. במוקד התביעה: מאות אלפי שקלים ששילמה האישה בשם בעלה לשעבר לנפגעת העבירה בלית ברירה, כדי שחייה יוכלו להמשיך כסדרם. השופטת מיכל ברגר בלום קבעה שעל עבריין המין להחזיר לאשתו יותר מ-300,000 שקל שמגיעים לה.
הצדדים הם גרושים והורים לשלושה ילדים. במהלך נישואיהם הורשע הבעל (הנתבע), שהיה שוטר במשטרת ישראל, באונס ובהטרדות מיניות. בגין עבירות אלה הוא נידון לשמונה שנות מאסר. בשלב מסוים, כשהבעל עודנו בין סורג ובריח, השניים התגרשו וחתמו על הסכם שמעניק את דירת המגורים לאישה, תמורת ויתור על כתובתה, מזונותיה ומזונות ילדיה.
ואולם, בטרם החתימה על הסכם הגירושים הוטל על הדירה עיקול כחלק מתביעה אזרחית שניהלה נפגעת העבירה נגד הנתבע. בנסיבות אלה, כשביקשה אשת הנתבע להעביר את הדירה על שמה היא נתקלה בחומה בצורה. בסופו של דבר, חמש שנים לאחר הגירושים נקבע שעל הנתבע לשלם לקורבן האונס פיצוי של כ-335,000 שקל.
מאחר שבעלה לא שילם את הפיצוי ובניסיון למנוע את מימוש הדירה תוך פינויה ופינוי ילדיה, ערכה האישה הסכם עם נפגעת העבירה, לפיו היא תשלם לה רבע מיליון שקל בתמורה לסילוק העיקול.
לא ידעה על העיקול
בהמשך לכך הגישה האישה את התביעה לבית המשפט, באמצעות עו"ד אמיר קוזקוב. היא טענה כי במועד החתימה על הסכם הגירושים לא ידעה על העיקול שרובץ על הדירה, ולא לקחה זאת בחשבון. לשיטתה היא זכאית לקבל מבעלה לשעבר את הסכום ששילמה לנפגעת האונס, תוך שמירה על יתר הסכמות הגירושים.
לעומתה טען הבעל, שיוצג על ידי עו"ד חדוה ויס, כי התובעת ידעה על העיקול בזמן אמת והסכימה בשתיקה לשאת בחוב שנובע ממנו. לטענתו, לא יעלה על הדעת שהוא גם יישאר בלי הדירה וגם יצטרך לשאת בתשלום עבור ביטול העיקול.
אבל השופטת ברגר בלום לא קנתה את המניפולציה מטעם ההגנה. לדבריה, הגם שהעיקול הוטל טרם החתימה על הסכם הגירושין, בפועל החוב כלפי נפגעת העבירה התגבש מספר שנים לאחר מכן – כשניתן פסק הדין בתביעה האזרחית נגד הבעל.
יתרה מכך, גרסת הבעל לפיה האישה לקחה על עצמה לשאת בפיצוי לנאנסת אינה הגיונית. לא ייתכן שהיא בחרה להסתכן בסילוק שלה ושל ילדיה מהדירה, שעה שחתמה על הסכם גירושים שנועד להגן עליה מפני התוצאה הזו בדיוק.
כמו כן, השופטת האמינה לתובעת שלא ידעה על העיקול בזמן אמת אלא רק כשניסתה לרשום את הדירה על שמה. עורכת הדין שערכה את הסכם הגירושים אמנם העידה כי יידעה את האישה על העיקול טרם החתימה, אך השופטת דחתה את הטענה בהעדר אסמכתה לכך.
לסיום מתחה השופטת ביקורת על התנהלות הבעל, שמתעלם מחובתו הבסיסית לפצות את נפגעת העבירה: "לא ניתן להשלים עם עמדתו של הנתבע לפיה על התובעת לשאת בתשלום הפיצוי שנפסק כנגדו בגין עבירות מין חמורות שביצע בעת שהיה נשוי לתובעת. תקנת הציבור אינה יכולה לסבול הכרעה במסגרתה יקבע כי אדם אחר, פרט לעבריין עצמו, יישא במקומו בפיצוי שנפסק כנגדו".
לפיכך קבעה השופטת שהנתבע יחזיר לגרושתו את רבע מיליון השקלים שילמה לנאנסת, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 55,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין