בני הזוג איבדו עוברית בחודש התשיעי. הם טוענים שהיא הושארה זמן ארוך מדי ברחם ושקופת החולים כשלה במעקב ההריון, בין היתר כשלא הגדירה את ההיריון "בר סיכון"
לבית משפט השלום בחיפה הוגשה לאחרונה תביעת רשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית. בתם של התובעים, הורים ל-9 ילדים, מתה ברחם לאחר שהאם חצתה את שבוע 40 להריונה. הם טוענים כי רופאי קופת החולים התרשלו במעקב ההיריון ולא הביאו בחשבון גורמי סיכון שהיו צריכים להביא ליילוד התובעת בשלב מוקדם יותר, מה שהיה מונע את הטרגדיה.
בתביעה שהוגשה על ידי עו"ד יונתן רכס, סיפרו ההורים כי מדובר בהריונה ה-11 של התובעת שלפניו היא חוותה חמש הפלות טבעיות וחמש לידות שהסתיימו בלידת ילדים בריאים. לאחר ההיריון המדובר הריונותיה הוגדרו כברי סיכון והיא הביאה לעולם ארבעה ילדים נוספים.
ההורים סיפרו שביוני 2015 בביקור בקופת החולים אובחן כי התובעת בהריון בשבוע 11. לטענתם, בהתחשב בנתוני התובעת (משקל יתר) ובהיסטוריה של ההפלות החוזרות והתמשכות ההריונות הקודמים מעבר לשבוע 40, הנתבעת הייתה מחויבת להפנותה למעקב הריון בסיכון אך הדבר לא נעשה בשום שלב של ההריון.
כמו כן, למרות שהנתבעת הייתה מחויבת לכך, לא הוסבר לתובעים על הסיכון המוגבר למוות תוך רחמי לאחר שבוע 40 והדרכים האפשריות להפחתת הסיכון. בנוסף, התובעת לא קיבלה הסבר כלשהו בדבר מעקב אחרי תנועות העובר.
עוד הם טענו כי גיל ההריון תוקן כשהתובעת הייתה בשבוע 18 בניגוד לסטנדרט הרפואי המקובל. רופאת קופת החולים קבעה על פי אולטרסאונד את מועד הווסת שבוע מאוחר יותר למועד שנקבע בביקור הראשוני.
בינואר 2016 כשהיא בשבוע 40+1 להריון (41+1 לפי הבדיקה מיוני 2015) פנתה התובעת למרפאת קופת החולים והתלוננה על הפחתה בתנועות העובר. בבדיקת אולטרסאונד נמצאו מיעוט מי שפיר בולט ועוברית ללא דופק.
התובעת הופנתה לבית החולים אסף הרופא עם אבחנה של מוות עוברי תוך רחמי וילדה את התינוקת בלידה שקטה, תהליך הכרוך בצער, כאב וסבל נפשי בעוצמות שקשה לתאר.
התובעים ציינו כי מאחר שמדובר באחד המקרים בהם סיבת מותה של העוברית אינה ידועה, אם התובעת הייתה מיולדת מוקדם יותר כפי שהתחייב בנסיבות העניין, היה נמנע בוודאות מותה של התינוקת.
עלייה חדה
לפי חוות דעת רפואית שהגישו התובעים ידיעת גיל ההריון המדויק חשובה לצורך ניהול ההריון וניתוח תוצאות בדיקות הנעשות במהלכו. במקרה זה הדבר היה חשוב במיוחד לאור הצפי שהיה קיים בעניינה להתמשכות ההריון מעבר לשבוע 40, על רקע הריונותיה הקודמים.
המומחה ציין שקיימת עלייה חדה בשיעורי התמותה התוך רחמית החל משבוע 40, שיעור שממשיך לעלות בחדות ככל שההריון מתמשך לשבועות ה-41 וה-42.
זאת ועוד, תיקון גיל ההריון שנעשה בשלב מתקדם ובניגוד לסטנדרט רפואי מקובל הביא לכך שאיש לא היה מודע בזמן אמת שהתובעת התקרבה לשבוע 40 ובהמשך אף חצתה אותו ונחשפה לסיכון של מוות תוך רחמי.
התובעים טענו כי בנסיבות העניין הנתבעת הייתה מחויבת לדון עם התובעת באפשרות להפחתת הסיכון למוות תוך רחמי לרבות הקדמת הלידה באמצעות השראת לידה או ניתוח קיסרי ובמועד המתאים לכך. כמו כן, לנוכח השלב המתקדם של ההריון וגורמי הסיכון הנתבעת הייתה מחויבת להפנות את התובעת לביצוע ניטור עוברי טרום לידתי ומעקב אולטרסאונד פעמיים בשבוע אך הדבר לא נעשה.
התובעים סיכמו שבשל שרשרת הרשלנות מתה בתם בעודה ברחם והם סובלים ויסבלו כל חייהם מנזק נפשי כבד.
משירותי בריאות כללית לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין