הבן התגורר בנכס של אמו 15 שנה. בתביעה שהגישו יורשיו, בהם בת זוגו, נטען כי היו לו זכויות בעלות בנכס ועל האם לחלוק עם היורשים פיצוי גבוה שקיבלה בתמורה לפינוי המתחם. התביעה נדחתה.
ב-2015 חויבה רשות מקרקעי ישראל בהליך משפטי לשלם כ-2.7 מיליון שקל לאם ובנה בתמורה לפינוי נכס בו החזיקו. זמן קצר קודם מתן פסק הדין נפטר הבן. לפני כשנה וחצי הגישו יורשיו תביעה נגד האם בה דרשו שני שליש מהפיצוי. בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה את התביעה וקבע שלבן לא היו זכויות בעלות בנכס.
האם ובעלה המנוח רכשו לפני כ-50 שנה נכס שכלל 3 יחידות מגורים, חנות ולול. לאחר מות הבעל ב-1999 אפשרה האם לבנה לגור במתחם והוא התגורר במקום עד למותו ב-2015. בשנים האחרונות לחייו של הבן התנהל נגדו ונגד אמו הליך משפטי שבמסגרתו הם נדרשו על ידי רשות מקרקעי ישראל לפנות את הנכס. ההליך הסתיים בפשרה בה חויבה הרשות לפצות את השניים בתמורה לפינוי.
בתביעה שהגישו יורשי הבן, בהם בת זוגו, נטען כי לבן היו זכויות קנייניות בנכס ומגיע לו 66% מהפיצוי. לביסוס עמדתם ציינו התובעים את השהות הארוכה של הבן בנכס, את העובדה שגבה דמי שכירות משוכרי יחידות המגורים במתחם והשקיע במקום כספים לצורך שיפוצו.
האם טענה מנגד כי אפשרה לבנה לגור במקום ולגבות את דמי השכירות מתוך רצון לסייע לו. לדבריה, בנה מעולם לא התייחס לעצמו כבעלים של הנכס והרשות שנתנה לו לגור במקום לא הייתה ״בלתי חוזרת״.
הנתבעת הוסיפה כי בכל מקרה, הפיצוי שנפסק בסופו של דבר היה תמורת דירת מגוריה, כדי לספק לה דיור חלופי, ולא ביחס ליתר המבנים במתחם.
טוב לב גרידא
השופט ארז שני דחה את התביעה. לדבריו, קבלת התביעה תיצור מצב אבסורדי בו הורים המבקשים להיטיב עם ילדיהם ומאפשרים להם לגור בנכסיהם עלולים למצוא את עצמם בבוא היום מתמודדים עם הטענה כי הנכס שייך לילדים.
השופט הוסיף כי אמנם תביעת רשות מקרקעי ישראל הוגשה גם נגד הבן אך אין ללמוד מכך כי היו לו זכויות קנייניות במקום. הוא ציין כי בעוד האם רכשה את הנכס בתמורה מלאה, מחומר הראיות עולה שהבן לא השקיע במקום דבר. ״זעקת ההגינות״ מחייבת לדבריו העדפת מי שנתן תמורה על פני מי שקיבל ללא מתן תמורה.
זאת ועוד, אין הוכחה לכך שהרשות שנתנה האם לבנה לגור בנכס הייתה ״בלתי חוזרת״ וניכר כי התנהגותה נבעה מטוב לב גרידא. השופט ציין בהקשר זה שהתובעים לא הוכיחו שהמנוח הסתמך בתום לב על הרשות או שינה את מצבו לרעה עם ביטולה. למעשה, הבן לא הושפע כלל מהמהלך שכן הוא נפטר לפני ביטול הרשות.
עוד כתב השופט שלא השתכנע שהמנוח היה זכאי לפיצוי כלשהו עם ביטול הרישיון וניכר מהעדויות שהוא עצמו לא התייחס לנכס כשלו וחתם עם אמו על הסכם שכירות גם ביחס ליחידה בה התגורר.
השופט סיכם כי גביית דמי שכירות או מגורים בחינם ביחידה מסוימת לא מעניקים למנוח זכות כלשהי בנכס.
התובעים חויבו בהוצאות בסך 30,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אורי צפת
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין