הקלטות שהגיש הבן לביהמ"ש חשפו כי הענקת הנכס הותנתה בנישואים ובהקמת משפחה. התנאי לא קוים, הבקשה לקיום המסמך כצוואה נדחתה, והעיזבון יחולק לפי דין
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב–יפו, בהליך ת"ע 5251-12-22, דן בשאלה, האם פתק שכתבה המנוחה, מהווה צוואה בכתב יד שצריך לקיימה, או לא.
השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר דחתה בקשה של בן להכיר בפתק שכתבה אמו המנוחה כשנתיים לפני פטירתה, כצוואה המעניקה לו בית בתל אביב.
לב המחלוקת עמד על סכסוך בין אחים יורשים. אח אחד הגיש בקשה לצו ירושה על פי דין, ואילו אח אחר הגיש בקשה לקיים צוואה, וטען כי פתק שכתבה אמו המנוחה (אלמנה ואם לחמישה) בכתב ידה, בו ציוותה לו את ביתה, מהווה צוואה שיש לקיימה. לצד ההענקה הוסיפה ברכות לבריאות, להצלחה ולהקמת משפחה. יתר בני המשפחה שהיו צד להליך התנגדו לכך וטענו שיש לחלק את מלוא העיזבון על פי דין.
בית המשפט לענייני משפחה דן במחלוקת, ובחן האם ה"פתק" שכתבה המנוחה, מהווה צוואה בכתב יד, או לא.
ברקע הדברים התנהל עוד בחייה הליך שיזם בן אחר, שביקש להתמנות לאפוטרופוס לגופה ולרכושה בטענה לירידה קוגניטיבית. הבקשה נדחתה לאחר שבית המשפט שוחח עם האם והתרשם שהיא מדברת לעניין ומתנגדת נחרצות למינוי. עם זאת, בהסכמת הצדדים, הוטל צו איסור על ביצוע פעולות בנכסי המקרקעין שלה ובחלק מכספי, על מנת למנוע ניצול לרעה של האם.
מתנה בחיים או הוראה לאחר המוות?
המתנגדים טענו שהמסמך מנוסח כמכתב המעניק מתנה בחיים, שלא הושלמה ברישום, ולא כצוואה. חלקם העלו גם טענות בדבר מצבה הקוגניטיבי של האם, לחצים והשפעה בלתי הוגנת מצד הבן ומעורבותו בכתיבת המסמך. עוד נטען שההענקה מנוגדת לצו האוסר פעולות ברכוש.
הבן טען מנגד שאמו הייתה צלולה, דעתנית ועצמאית, ושהמסמך משקף את רצונה החופשי להוריש לו את הנכס. לדבריו, הוא לא נכח בכתיבתו ולא הפעיל עליה לחץ. הבן הוסיף שהאיסור נועד למנוע עסקאות בחייה, ולא להגביל הוראות ביחס לרכושה לאחר מותה. לביסוס עמדתו הגיש הבן הקלטות של שיחות עם אמו.
לאחר סיום שמיעת הראיות והגשת הסיכומים ביקש לצרף הקלטות נוספות שמצא בטלפון שלו. ההקלטות חיזקו את המסקנה ההפוכה.
השופטת הבהירה כי כדי להכיר במסמך כצוואה יש לבחון אם קיימת בו הוראת הנחלה, מפורשת או משתמעת, המלמדת על כוונה להוריש רכוש לאחר המוות. במקרה זה, השימוש בלשון הווה ובהענקה מיידית " אני נותנת לע' בני את הבית במתנה " לימד על פעולה בחיי האם בהווה ולא על חלוקת עיזבונה המנוסחת בלשון עתיד.
גם ההקלטות, נקבע, חיזקו את המסקנה שאין מדובר בצוואה. האם אמנם כינתה לעיתים את המסמך כך, אך בשיחות אחרות סיפרה שהתייעצה עם עורכי דין ונאמר לה שעליה לערוך צוואה – ובכל זאת לא עשתה זאת עד פטירתה.
בנוסף, האם חזרה בשיחות על התנאי לקבלת הרכוש: "עכשיו אם לא יהיה לך ילדים ולא יהיה לך אישה אני לא אתן לך". השופטת קבעה שזהו תנאי לגיטימי, וכי רצונה היה שלאחר אריכות ימיו של הבן יירשו ילדיו את הרכוש. התנאי לא התקיים, והבן אף הבהיר שאין בכוונתו למלאו.
לפיכך נקבע שהמסמך הוא התחייבות למתנה מותנית, שלא הסתיימה ברישום, ולכן הבן שדרש לקיים את הפתק כצוואה נדחה- ולא יקבל את הדירה. למעלה מן הצורך ציינה השופטת כי צו איסור הפעולות ממילא מנע מהאם להתחייב במתנה. נקבע כי מדובר בהתחייבות למתן מתנה בחייה, שהותנתה בכך שיישא אישה ויהיו לו ילדים – תנאי שלא התקיים.
בסופו של יום, הבקשה לקיום צוואה נדחתה, הוחלט כי מלוא העיזבון יחולק על פי דין, והבן חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 שקל, נוסף על סכום זהה ששילם במהלך ההליך.
לאור ההבחנה שביצע בית המשפט בין הענקת מתנה בתנאי, בזמן הווה, לבין צוואה עתידית, המכוונת לעתיד ומה יעשה ברכושו של אדם אחרי פטירתו, מומלץ שלא לבצע עצמאית פעולות משפטיות כאלו, שמשמעותן הכספית והרכושית היא דרמטית, ורצוי להתייעץ עם עורכי דין מנוסים, אשר עוסקים בתחום ניסוח צוואות, תכנון העברת רכוש בין דורי ודיני משפחה.
דוד ידיד, משרד עורכי דין ונוטריון
