רישום פיקטיבי, שיתוף אמיתי: חלוקת נכסים מפתיעה בין פרודים

בית המשפט קבע כי נכס שרשום על שם האישה שייך לבעל.  מנגד, דירת המגורים שבבעלותו תחולק בין שניהם. אלה הנימוקים להחלטה

אחת הדירות שייכת לבעל, השנייה משותפת: כך הכריע לאחרונה בית המשפט למשפחה באשדוד בסכסוך רכושי דרמטי בין פרודים. השופטת כרמית חדד מצאה שרישום אחד הנכסים על-שם האישה הוא פיקטיבי ולא מעיד על הבעלות, בעוד שלגבי דירת המגורים שרכש הבעל הוכחה כוונת שיתוף.

התובעת והנתבע התחתנו ב-2002. במוקד ההליך ניצבו שתי דירות: את הראשונה קנה הבעל ב-1986 ומכר לתובעת ביוני 1999. היא נרשמה בטאבו על-שמה ("דירה א'"). השנייה - שנרכשה סביב אותה תקופה ונרשמה על-שם האיש - שימשה את בני הזוג למגורים, עד לעזיבת האישה ב-2019 ("דירה ב'").

בתביעה שהוגשה לבית המשפט לאחר הפרידה דרשה האישה להכיר בדירה ב' כמשותפת. אשר לדירה א' - הודתה שחרף רישומה על-שמה אף היא משותפת לצדדים בחלקים שווים.

מנגד טען האיש שדירה ב' נרכשה על-ידו כשלוש שנים טרם הנישואים, כלומר מהווה "נכס חיצוני", וכי הוא לבדו שילם את המשכנתה - ומכאן ששייכת לו בלבד. הנתבע ציין כי מלבד תיקוני בלאי לא נערך בדירה שיפוץ המקנה לפרודתו זכויות בנכס מכוח הלכת השיתוף הספציפי.

אשר לדירה א' טען האיש שהועברה בטאבו על-שם התובעת מסיבות טכניות בלבד, כדי לקבל משכנתה בתנאים מיטיבים לצורך רכישת דירה ב', ולכן יש לקבוע שגם היא בבעלותו הבלעדית.

לא ידעה כמה "שילמה"

השופטת חדד קיבלה את טענת הבעל ביחס לדירה א'. מסקנתה הייתה שלא הייתה לצדדים כוונה אמיתית להקנות לאישה את הנכס, ורישומו על-שמה בטאבו נועד למטרה אחת בלבד - והיא לנצל את זכויותיה לקבלת משכנתה בתנאים מיטיבים, כאם חד-הורית, לשם העמדת הון עצמי לרכישת דירה ב'.

לצורך המחשת פיקטיביות המהלך הדגישה השופטת שהתובעת אפילו לא ידעה להגיד איזה מחיר "שילמה" עבור דירה א'. "המדובר בפרט המהותי ביותר ברכישה, בוודאי ברכישת נכס מקרקעין, והעובדה שהתובעת לא ידעה לומר באופן ברור מלכתחילה מהו הסכום הנקוב בחוזה המכר מלמדת כי לסכום לא הייתה משמעות של ממש, מעבר לקבלת הלוואת המשכנתה", כתבה.

לאור זאת נקבע שהסכם המכר ביחס לדירה א' מהווה "חוזה למראית עין", וזאת מבלי שהתובעת הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי לגביה - כך שהבעלים האמיתי היה ונותר הנתבע. ואולם "שונים הם פני הדברים" כלשון השופטת, ביחס לדירה השנייה.

היא קבעה שהוכחה לגבי דירה ב' כוונת שיתוף ספציפי, בין היתר על רקע 19 שנות המגורים המשותפים בה (מתוכן 17 כנשואים) והמהלך שנקטו הצדדים לשם קנייתה. הובהר בקשר לכך שאין היגיון כי התובעת תסכים לנצל זכות אישית שלה - קבלת משכנתה אטרקטיבית כאם חד-הורית - לצורך רכישת דירה עבור הנתבע בלבד.

סממן שיתוף נוסף ביחס לדירה ב' מצאה השופטת במועד קנייתה, שבו הצדדים אומנם טרם היו נשואים רשמית אך ניהלו מערכת יחסים זוגית משמעותית. יוצא, לדבריה, שגם אם מבחינה פורמאלית מדובר בנכס מלפני הנישואים - הרי שבפועל הוא נרכש בראי מערכת היחסים ונועד כבר בעת קנייתו לשמש את הצדדים למגורים משותפים, כך שאינו מהווה "נכס חיצוני" מובהק.

לפיכך נקבע שדירה א' תירשם על-שם הנתבע ואילו דירה ב' תימכר למרבה במחיר תוך חלוקת תמורתה שווה בשווה בין הצדדים - נוכח היותה משותפת. לטובת האישה נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 35 אלף שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד גיל שחף
• ב"כ הנתבע: עו"ד איציק כהן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.