פס"ד בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר שיתוף ברכוש, פירוק השיתוף ואיזון משאבים

 

התובעת גב' ח' (להלן:"התובעת") והנתבע מר מ' (להלן:"הנתבע") הם בני זוג לשעבר. במסגרת התובענה שבתיק זה עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בדבר שיתוף ברכוש, פירוק השיתוף ואיזון משאבים וזאת הן מכח נישואי הצדדים והן על יסוד טענות התובעת לקיומם של יחסי ידועים בציבור בין הצדדים קודם לנישואיהם.

 

רקע עובדתי:

 

1.התובעת והנתבע הכירו בשנות השבעים וניהלו אז יחסים זוגיים אשר באו לידי סיום. הצדדים חלוקים במתייחס לאופי מערכת היחסים ביניהם בתקופה זו וביחס לנימוק לסיומם, אולם מאחר שהסעדים הנתבעים אינם נובעים ממערכת היחסים בתקופה מוקדמת זו איני מוצאת מקום להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לאופי מערכת היחסים בתקופה הנ"ל ודי בכך שאין מחלוקת כי הצדדים הכירו בתקופה האמורה וקיימו במהלכה מערכת יחסים זוגית.

 

2.לאחר פרידת הצדדים הנתבע נישא בשנת 1975 ונולד לו ילד במהלך נישואיו אלו. התובעת ניהלה מערכת יחסים זוגית עם צד ג' (ללא שנישאה לו) במהלכה נולד בשנת 1988 בנה של התובעת מצד ג'.

 

הנתבע התגרש מאשתו הראשונה ודרכיהם של התובעת ואבי בנה נפרדו.

 

3.במהלך שנות התשעים התובעת והנתבע חידשו את הקשר ביניהם.

 

הצדדים חלוקים בכל הנוגע למועד בו התחדש הקשר הזוגי ביניהם. התובעת טענה בכתב התביעה כי הצדדים שבו לנהל מערכת יחסים זוגית משנת 1992 ומתגוררים תחת קורת גג אחת משנת 1995 ואילו הנתבע טען כי עד שנת 1999 לא ניהל מערכת זוגית יציבה עם התובעת למעט פגישות אקראיות.

 

4.בשנת 1999 נחתם הסכם בין הצדדים למכירת זכויות הנתבע בדירה ברחוב א' בXXX לתובעת. התובעת נטלה הלוואה מובטחת במשכנתא בסך של 190,000 ₪. הזכויות בדירה זו הועברו על שם התובעת ורשומות על שמה עד היום.

 

באותה שנה (1999) נחתם הסכם על ידי הנתבע לרכישת דירה ברחוב ע' בXXX. הזכויות בדירה זו רשומות על שם הנתבע והצדדים התגורו יחד בדירה זו משנת 2000.

 

5.הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 2002.

 

6.ביום 10.07.2019 עזבה התובעת את הדירה בה התגוררו הצדדים. הצדדים חלוקים בכל הנוגע לנסיבות הפרדת המגורים (התובעת טוענת כי הנתבע סילק אותה מן הבית בעוד הנתבע טוען כי בעקבות ויכוח על אירוח בנו של הנתבע עזבה התובעת את הבית מרצונה).

 

בקשה ליישוב סכסוך הוגשה על ידי התובעת ביום 11.07.2019.

 

הצדדים התגרשו ביום 10.07.2023 בהתאם להסכמות שאושרו בבית הדין הרבני (הוגש לתיק 585-01-20 ביום 16.07.2023).

 

עיקר טענות הצדדים:

 

7.מטענות הצדדים בכתבי הטענות וכן במסגרת בירור התובענה, הנכסים מושא המחלוקת בין הצדדים הם הנכסים הבאים:

 

דירה ברחוב א' בXXX (להלן:"דירה א'") .

דירה ברחוב ע' בXXX (להלן:"דירה ע'")

חשבון בנק משותף.

חשבונות בנק של התובעת בעצמה או עם צדדי ג'.

רכב קאיה.

זכויות מעבודה.

 

8.התובעת טוענת לזכויות בנכסים כמפורט לעיל מכח יחסי הצדדים כידועים בציבור, מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג לרבות טענות לחלוקה בלתי שוויונית וכן מכח כוונת שיתוף ספציפי.

 

הנתבע מכחיש כי הצדדים היו ידועים בציבור קודם נישואיהם ומוסיף כי התובעת שמרה על הפרדה רכושית ואף דאגה להעביר כספים מחשבון הנתבע לחשבונותיה או לחשבונות צדדי ג' והסתירה כי הנתבע פרנס את בנה, העניק לו בית חם ודאג לכל מחסורו בעוד שהיא שמרה לעצמה את גמלאות המל"ל והמזונות ששולמו לה.

 

רקע דיוני:

 

9.ביום 18.02.2021 התקיים דיון קדם משפט ראשון בתובענה במסגרתו הוסכם כי מועד הקרע ייקבע ליום 10.07.2019 (להלן:"מועד הקרע").

 

10.ביום 10.06.2021 ניתנה החלטה המתירה לצדדים לקבל מידע כלכלי האחד על משנהו מיום 01.01.1994 ועד למועד הקרע.

 

11.בהחלטה מיום 30.01.2022 (בהמשך להחלטה מיום 20.01.2022) מונה פרופ' רמי יוסף כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לשום את הזכויות הכלכליות של הצדדים ביחס לתקופות על פי שתי חלופות האחת מיום נישואי הצדדים (12.02.2002) ועד למועד הקרע והשניה מיום 01.06.1996 (מועד אשר נטען על ידי התובעת כתחילת המגורים המשותפים) ועד למועד הקרע. חוות הדעת הוגשה לתיק בית המשפט ביום 05.02.2023.

 

כאן המקום לציין כי על פי הסכמת הצדדים מונתה שמאית על מנת לשום את שווי הדירות מושא התובענה במטרה לסייע לצדדים להגיע להסכמות לסיום ההליך. חוות דעת השמאית הוגשה לתיק ביום 28.04.2022. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות נקבעה התובענה לשמיעת ראיות.

 

12.התובעת נחקרה בדיון שהתקיים ביום 21.05.2023. עדי התובעת, הנתבע ועדיו נחקרו בדיון שהתקיים ביום 24.12.2023. ב"כ הנתבע ויתר על עדותו של העד מר ג' אשר לא התייצב למועד שנקבע לחקירה נגדית (ראו עמ' 117 ש' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023).

 

כאן המקום לציין כי בכל שלב בדיון נעשו ניסיונות רבים להביא את הצדדים לכלל הסכמות אולם משאלו לא צלחו ניתנה בסופו של יום החלטה להגשת סיכומים. סיכומי הצדדים הוגשו ומכאן פסק דין זה.

 

במאמר מוסגר יצויין כי בהחלטות מיום 22.02.2022 ומיום 30.11.2021 חוייבה התובעת בהוצאות בסך של 1,000 ₪ בכל החלטה (סה"כ 2,000) ₪ אולם נקבע כי אלו ישולמו בשלב איזון המשאבים כך שיש להתחשב בחיובים אלו במסגרת איזון המשאבים.

 

דיון והכרעה:

 

ידועים בציבור:

 

13.בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי ידועים בציבור הם מי שמקיימים "חיי משפחה" ב"משק בית משותף".

 

בהקשר לכך נפסק כי היסוד הראשון של "קיום חיי משפחה" מורכב מקיומה של מערכת יחסים אינטימית, קיום חיי אישות כבעל ואשה המבוססים על אהבה וחיבה מסירות ונאמנות מהם עולה כי השניים קשרו את גורלם זה בזו בדומה לבני זוג שנישאו. לצורך כך יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו.

 

ביסוד השני של "ניהול משק בית משותף" "יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על ידי בני זוג נשואים, כמו, מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב"

 

[ראו פסק דינה של כבוד השופטת וילנר בע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 04.05.2006)].

 

גם מקום בו בית המשפט הכיר בבני זוג כ"ידועים בציבור" אין בקביעה זו כשלעצמה לחייב מסקנה בדבר שיתוף כלכלי כולל בין בני הזוג. משהוגדרה מערכת היחסים בין בני הזוג כ-"ידועים בציבור", הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי. אצל בני זוג ידועים בציבור הקמתה של חזקת השיתוף (קרי הוכחת אורח חיים תקין ומאמץ משותף) עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היומיומיים או בנכסים שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם ולא כאלו שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונה לשיתוף בנכס המסויים. (ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פד"י נא(1) 337, 348).

 

בעניין רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני ואח' (פורסם בנבו 14.0.2024) קבעה כבוד השופטת וילנר את הפרמטרים לבחינת מעמדם של בני זוג כ"ידועים בציבור" באופן הבא:

 

"מוסד ה'ידועים בציבור' במשפט הישראלי נועד להעניק לבני-זוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים....בכלל זאת יחולו על ידועים בציבור זכויות פנסיוניות; חובת תשלום מזונות אזרחיים; הלכת השיתוף בנכסים; זכויות ירושה; זכאות לקצבת שארים; הכרה בדיירות מוגנת, ועוד...."

 

"בפסיקה נקבע, כי בני-זוג יוכרו כידועים בציבור (במובן המשפטי של המונח) אם הם 'התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין' ".

 

"...התפיסה החוזית הנ"ל ...מחייבת איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור. זאת שכן יש לוודא כי בני הזוג אכן התכוונו ורצו לכבול עצמם בזכויות ובחובות אלה. בהקשר זה, נקבע כי אמת מידה זהירה זו, נובעת מנקודת מבט ליברלית הדוגלת באפשור 'צורות חיים ומערכות יחסים מגוונות המאפיינות את חיי הזוגיות בעידן הנוכחי, וזאת מבלי להכביד על בני הזוג באמצעות הטלת מחויבויות משפטיות ארוכות טווח שעה שלא התכוונו לכך'... הדברים האמורים נכונים ביתר שאת במציאות המודרנית בימינו, שבה זוגות רבים מתגוררים יחד ללא נישואין - ממכלול סיבות...ללא כל כוונה להחיל חובות משפטיות על מערכת יחסיהם..."

 

עוד נקבע שם כי "הכרה בבני-זוג כידועים בציבור, תיעשה בהתבסס על ראיות המלמדות על אומד דעתם בנוגע להחלת החובות והזכויות הנובעות מחיי הנישואין. בתוך כך נודעת חשיבות לשאלה שעניינה האם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה...".

 

קיומה של כוונת שיתוף והוכחתה הן שאלות שבעובדה אשר תיבחנה ביחס לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו.

 

"כפי שכבר נפסק, כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הלכת השיתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו היקף תחולתו של השיתוף. חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום." (בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.08.2015).

 

"...סבורני, כי על מנת להגיע לתוצאה הנכונה והראויה, יש לערוך מבחן דו-שלבי: השלב הראשון יהא בדיקת מעמדם המשפטי של הצדדים, והשלב השני, בשים לב לתוצאת השלב הראשון, תהא בדיקת כוונת שיתוף הצדדים בנכסיהם. ודוק, אין דין זוג נשוי, כדין ידועים-בציבור, ואין דין ידועים-בציבור, כדין בני-זוג ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר הנישואין". [עמ"ש (חיפה) 4294-03-20 א.ב נ' מנהל עיזבון המנוח ג.ד ז"ל (פורסם בנבו, 29.11.2020)].

 

וכן, דברי כבוד השופט רובינשטיין "ברם – ונזדמן לי לעמוד על כך גם בעבר – יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת.." [רע"א 9755/04 סיגל ביטון נ' קצין תגמולים משרד הבטחון (פורסם בנבו, 31.08.2008)]

 

14.לאחר עיון בכלל אשר הוגש מצאתי לקבוע כי הגם שבין הצדדים התנהלה מערכת יחסים זוגית לא הוכח שהצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת קודם לשנת 2000 וכן לא הוכח כי בתקופה שקדמה לנישואיהם, לרבות בשנתיים בה חיו תחת קורת גג אחת, הצדדים התכוונות להחיל על עצמם את החובות והזכויות בדומה לבני זוג נשואים וזאת מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן.

 

15.כאמור לעיל בתחילה טענה התובעת בכתב התביעה כי הצדדים מתגוררים יחד משנת 1995 – ס' 8 לכתב התביעה. (יש לציין כי במסגרת טענות התובעת במתייחס לדירה א' טענה כי הצדדים מתגוררים בדירה זו משנת 1994 – ראו ס' 40 לכתב התביעה).

 

בדיון מיום 22.12.2019 הוצג לתובעת פרוטוקול דיון בבית המשפט המחוזי שם טענה התובעת כי היא מתגוררת עם הוריה והתובעת השיבה כי היא לא התגוררה עם הוריה ובהמשך העידה "אני צריכה לבדוק את זה. אז אולי טעיתי בשנה אולי ב – 96" (עמ' 3 ש' 4-9 לפרוטוקול הדיון מיום 22.12.2019). עוד בהמשך הוסיפה התובעת וטענה כי היא ידועה בציבור מגיל 18 במשך 50 שנה (שם ש' 18-19), טענה שלא נטענה כלל בכתב התביעה.

 

התובעת העידה כי היא לא עדכנה בשום מרשם רלוונטי את כתובתה בדירה א' וכלל הדואר שלה המשיך להגיע לכתובת הוריה (עמ' 24 ש' 5, 10, 22 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023) וכי בשנת 1997 עדכנה את כתובתה לרחוב XXX אצל אחותה לצורך רישומו של הבן למוסד חינוכי (עמ' 21 ש' 13-18 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023) וזאת למרות שלטענתה בשלב זה התגוררה כבר עם הנתבע.

 

יתרה מכך, התובעת העידה כי על מנת שתוכל ליטול משכנתא בתנאים של אם חד הורית הצהירה בשנת 1998 כי היא מתגוררת בדירת אחותה ברחוב ע' בXXX (ס' 25 לתצהיר התובעת וכן נספח יא (עמ' 62) למוצגי התובעת).

 

הצהרות אלו נזקפות לחובתה של התובעת וגורעות ממשקל עדותה דהיום בדבר מגורים בדירה א' משנת 1995 או משנת 1996.

 

16. למעשה הטענה לפיה התובעת מתגוררת בדירה א' משנת 1996 (שהיא כאמור גרסה מאוחרת ומתוקנת של התובעת) נסמכת בעיקרה על עדות התובעת בלבד ולא הובאה כל אסמכתה כתובה שיש בה לתמוך בטענה בדבר מגורים משותפים משנת 1996.

 

התובעת אמנם צירפה תצהירי עדות שיש בהם התייחסות למגורים המשותפים אולם כפי שיובהר להלן אין בעדויות אלו כדי לתמוך בטענות התובעת ברף הנדרש.

 

העדה גב' צ' הצהירה כי הוריה מתגוררים באותו בניין בו מצויה דירה א' וכי היא ראתה את התובעת אינספור פעמים נכנסת לדירה א' עם קניות וכן ראתה את הנתבע נכנס ויוצא. הצהרתה לפיה אביה סיפר לה כי נפל בבניין וכי התובעת היא שסייעה לו היא בגדר עדות מפי השמועה ולפיכך אין בה כדי לתמוך באמיתות הטענה (אם בכלל יש באירוע המתואר כדי לתמוך בטענת המגורים המשותפים). מעדותה של הגב' צ' עלה כי היא עצמה אינה מתגוררת באותו בניין משנת 1965. כמו כן העידה הנ"ל כי היא ביקרה בבית הוריה מידי יום אולם מעולם לא נכנסה לתוך דירת הנתבע (עמ' 15 ש' 19-23).

 

דבר נוכחותה וביקוריה של התובעת בדירה א' אושרה על ידי הנתבע בעדותו ואינה שנויה במחלוקת. ביקורים, תכופים ככל שיהיו ואף לינה של התובעת בדירה א' באופן לא קבוע אינם עולים כדי ניהול משק בית משותף.

 

אין די בעדות הכללית של הגב' צ' לפיה היא ראתה את התובעת מגיעה לבית הנתבע עם קניות, מבלי שצויינה תדירות המפגשים ומועדיהם (החל מאיזו שנה) כדי לתמוך בטענה בדבר ניהול משק בית משותף ואף לא בדבר מגורים משותפים של הצדדים בדירה א' בוודאי שאין בה כדי לתמוך במגורים אלו משנת 1996, או קודם לכך.

 

יצויין כי טענת העדה הנ"ל לפיה פגשה בתובעת ובנתבע בנופשונים של מקום עבודת התובע לא נסתרה אולם אף היא כללית ללא ציון מועדים ושנים ועל כל פנים דבר החופשות המשפחתיות עלתה ממילא מהעדויות של הצדדים כאמור לעיל ואין בה כדי לתמוך במגורים משותפים או בניהול משק בית משותף במועדים הנטענים.

 

גם עדותה של אחות התובעת גב' ד' לפיה זכור לה כי בתום שנת האבל על אביה עברה התובעת להתגורר בדירה א' (ס' 5 לתצהיר הגב' ד') אין בה כדי לתמוך בטענת המגורים המשותפים או ניהול משק בית משותף שכן אף היא נושאת אופי כללי מאוד. העדות אינה מפורטת אין הסבר כיצד נודע לה הדבר איך באו לידי ביטוי המגורים המשותפים האם היא התארחה בביתם ובאילו נסיבות וכיו"ב.

 

בחקירתה הנגדית אכן אישרה הגב' ד' כי ביקרה בדירה א' (עמ' 30 ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) אולם מצופה היה כי הצהרה מפורטת לעניין זה תבוא כבר בתצהירה לרבות נסיבות ביקוריה שלא פורטו גם בחקירתה הנגדית. הנ"ל העידה שהיא זוכרת בעיקר שכל הבית היה עם שטיח כחול (עמ' 30 ש' 12-19 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) באופן שלא תאם באופן מלא תמונה שהוצגה לה (שם ש' 18-19). יצויין כי אכן מדובר בעדות שניתנה למעלה מ – 20 שנה לאחר מועד האירועים עניין שבוודאי משליך על פרטי זכרונה של העדה לגבי המראה של דירה א' אולם כאמור ממילא אין בעדות הנ"ל כדי להוכיח ברף הנדרש דבר ניהול משק בית משותף של התובעת והנתבע משנת 1996. (במאמר מוסגר יצויין כי ההסברים העובדתיים בסיכומי התובעת ביחס למועד הצילום לא נתמכו בראיות או בעדות התובעת או העדה ולפיכך אין להם כל משקל).

 

עדותה של האחות הנוספת גב' ב' אף היא אינה תומכת בטענות התובעת שעה שהצהרה זו אף היא כללית וסתמית ללא פרטי המעבר ונסיבותיו (ס' 10 לתצהיר העדה). בנוסף העדה נחקרה והעידה כי היא לא ביקרה בדירה א' בעת שהתובעת התגוררה בה על פי הטענה אלא רק שעה שהדירה הושכרה לבתה של העדה (עמ' 51 ש' 6-9 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). עדות זו מעלה תמיהה ביחס לגרסה כולה שכן מצופה כי במהלך כארבע שנים תבקר אחות התובעת בבית מגורי התובעת ומשלא התקיים ביקור כזה יש בכך משום כרסום בגרסת התובעת והעדה לעניין המגורים המשותפים וניהול משק בית משותף.

 

גם עדות בנה של התובעת אין בה כדי לתמוך בטענת המגורים המשותפים בדירה א' או מועדה. כך לדוגמה צירף בנה של התובעת לתצהירו תמונה בה הוא יושב על ברכי בנו של הנתבע (נספח 1 לתצהיר בנה של התובעת) אלא שמעדותו עלה כי המדובר בתמונה מתקופה שבה בנה של התובעת היה בגן ילדים בגיל 6 וקודם למועד הנטען של תחילת המגורים בדירה א'. יתרה מכך, במקום בו התובעת ובנה אכן התגוררו בדירה א' כארבע שנים, כטענה התובעת, נראה כי ניתן היה להציג היקף רב יותר של תמונות מאירועי יום יום בדירה המגורים, ימי הולדת נוספים וכיו"ב ואלו לא הוצגו.

 

בעניין זה ראוי לציין כי עדויות בני משפחתה של התובעת מדרגה ראשונה הן בגדר עדויות של בעל עניין ובנסיבות כאמור לעיל, בהעדר פירוט מספק או ראיות נוספות לא מצאתי כי די בהן כדי לתמוך בטענת ניהול משק בית משותף משנת 1996.

 

17.כאמור לעיל הנתבע מאשר כי משנת 2000 הצדדים מתגוררים יחד בדירה ע'.

 

איני מקבלת גרסתו של הנתבע כי עשה מעין טובה לנתבעת בהסכמתו למגוריה עמו בתמורה לכך שהתובעת תנקה את הבית תבשל את ארוחותיו ותבצע מטלות שונות טענה שאינה עולה בקנה אחד עם אופיה של מערכת היחסים הזוגית של הצדדים.

 

כפי שיפורט להלן ובניגוד לגרסת הנתבע, בשנת 2000 הצדדים אכן ניהלו מערכת יחסים זוגית עקבית ויציבה שהחלה מספר שנים קודם לכן. העובדה שתרומתה של התובעת לניהול משק הבית באה לידי ביטוי בניהול משק הבית, ניקיון הדירה בישול וכיו"ב אין בה כדי להעיד כי הדבר נעשה כ"תמורה" למגורים ולא כחלק ממערכת היחסים הזוגית בין הצדדים.

 

18.בכתב ההגנה מטעמו טען התובע כי עד לשנת 1999 לא ניהל מערכת יחסים יציבה עם התובעת והגדיר את מערכת היחסים ביניהם כ"פגישות אקראיות" (ס' 27 לכתב ההגנה). מהצהרה זו עולה כי הנתבע אינו מכחיש כי משנת 1999 אכן ניהל מערכת יחסים יציבה עם התובעת.

 

כאמור לעיל בכתב התביעה (ס' 8) טענה התובעת כי בשנת 1992 שבו הצדדים לנהל מערכת זוגית רציפה ובשנת 1995 עברו לגור עם ילדיהם יחד בדירה א'.

 

התובעת טענה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי בשנת 1994 טסה עם הנתבע לטורקיה שם רכש עבורה הנתבע מעיל ובשמים והם התגוררו במלון ברמה גבוהה. התובעת צירפה תעודת בירור פרטים וכן תמונות מהטיול (ס' 12 ונספחים ב-ג לתצהיר עדות מטעם התובעת מיום 04.09.2022).

 

בתצהיר עדות ראשית של הנתבע מוצגת השתלשלות העניינים באופן קטוע ושאינו קוהרנטי. כך לאחר שהנתבע מתאר כי לאחר גירושיו בשנת 1979 חודשו הקשרים בינו לבין התובעת והם נפגשו ויצאו לבלות הקשר נמשך כשנה והם נפרדו, לפתע ולכאורה ללא תיאור התמשכות מערכת היחסים מצהיר הנתבע כי התובעת פנתה אליו בשנת 1994 ואמרה לו כי היא וחברתה נוסעות לטורקיה והן חוששות לנסוע לבד ושאלה אותו אם הוא רוצה להצטרף ואכן הנתבע הצטרף (ס' 15 לתצהיר הנתבע מיום 15.11.2022).

 

בחקירה נגדית כבר ציין הנתבע כי "היינו חברים חבורה..." (עמ' 71 ש' 32-33 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) עניין שלא צויין כלל בתצהיר הנתבע כאמור אשר ממנו עולה לכאורה קיומו של נתק משנת 1980 ועד לשנת 1994.

 

בהמשך עדותו כאשר נשאל הנתבע האם, במהלך החופשה בטורקיה, לן עם התובעת באותו חדר ולאחר שבתחילה סירב להשיב לשאלה השיב בסופו של דבר כי לן בשני החדרים של התובעת ושל חברתה (עמ' 72 ש' 5-10 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). עניין זה אף הוא לא צויין כלל בתצהירו של הנתבע הגם שמדובר בפרט עובדתי שהוא לכאורה משמעותי לשם אפיון מערכת היחסים של התובעת והנתבע.

 

יתרה מכך, התובע לא ציין בתצהירו קיומן של מערכות יחסים שלו עם נשים אחרות בתקופה שמשנת 1994 ואילך, לא ציין שמות של בנות זוג ואף לא ציין פרטים או ידיעות על אודות מערכות יחסים נוספות של התובעת. הנתבע אישר בחקירתו כי לא צירף תמונות של מערכות יחסים של התובעת עם גברים אחרים בשנות התשעים. (עמ' 72 ש' 11-30 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023).

 

גרסת הנתבע בכל הנוגע להשתלשלות מערכת היחסים בינו לבין התובעת התאפיינה כאמור בחוסר סבירות, העדר פרטים וניסיון בולט להקטין ולצמצם את מערכת היחסים הזוגית שאכן התנהלה בין הצדדים. הדבר מטיל צל משמעותי על מהימנות גרסת הנתבע בעניין זה.

 

באותו אופן הנתבע מתאר את פגישתו הבאה עם התובעת (לאחר אותה נסיעה לטורקיה) כפגישה אקראית ומנותקת, בשנת 1995 שאז לטענתו נדברו להיפגש בדירתו שם התובעת שטחה בפניו בעיות שנתגלעו בינה לבין אבי בנה לרבות בעניין מזונותיו וכן טענה כי הנ"ל כופה עצמו עליה בהזדמנויות שונות. בהמשך לכך מתאר הנתבע שהתובעת ביקשה ממנו כי יסיע אותה לבאר שבע "שהיא קבעה עם עורכת הדין שלה להסדיר את התשלומים של המזונות ותבעה אותו בבית המשפט בבאר שבע" (ס' 16-18). זאת בעוד התובעת טענה כי הנתבע הוא שהכריח אותה לנהל הליכי מזונות כנגד אבי בנה וליווה אותה לכל הפגישות עם עוה"ד ולדיונים בבית המשפט (ס' 13 לתצהיר התובעת).

 

תוכנה של הפגישה, כפי שהנתבע מתאר אותה, במהלכה התובעת שיתפה את הנתבע בעניינים שהם בדרך כלל פרטיים ואינטימיים כשלעצמה סותרת את אופן הצגת הפגישה כמעין אקראית ומנותקת. גרסה זו כשלעצמה מלמדת על אינטימיות מערכת היחסים בין הצדדים.

 

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי לקח את התובעת למשרד עוה"ד וכן פעם נוספת לדיון (עמ' 82 ש' 17-26 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). עדותו זו של הנתבע תומכת בעדות אבי בנה של התובעת לפיה הנתבע נכח במועד הדיון והוצג בפניו כבן הזוג של התובעת (עמ' 24 ש' 28-33 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) כך שבפועל מעורבותו של הנתבע לא הסתכמה בהסעה אלא הוא ממש נכח בדיון או בסמוך לפניו (עצם העובדה שדבר נוכחותו לא צויינה בפרוטוקול הדיון אינה שוללת נוכחותו קודם תחילת הדיון או בסמוך לאולם בית המשפט).

 

19.בנוסף לאמור לעיל עלה מעדותו של הנתבע כי בשנת 1995 נכח הנתבע באירוע בר מצווה של אחות התובעת שהתקיים בXXX אלא שגם עניין זה הוצג על ידי הנתבע כמקרי כשלטענתו נכח במתחם הקבר באירוע אחר והתובעת הזמינה אותו לבוא לומר שלום ולעדותו "ישבתי איתם להגיד להם שלום וקמתי ויצאתי". חרף טענה זו הנתבע אישר בעדותו כי נכח יחד עם התובעת ובנה באותו אירוע על פי תצלום של שלושתם שהוצג לו בדיון (עמ' 74 ש' 15-32 עמ' 75 כולו עמ' 76 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) עדות שאינה עולה בקנה אחד עם הגעה אקראית ושהיה קצרה באירוע. עוד יצויין כי אותו אירוע מקביל, בגינו הנתבע טוען כי הגיע למקום מלכתחילה, כלל לא צויין בתצהיר הנתבע וגם בעדותו הוא אינו מציין פרטי האירוע ומטרת הגעתו של הנתבע למקום.

 

התובעת צירפה סרט וידאו במדיה אשר על פי הנטען הוא סרט הוידאו המלא של אירוע בר המצווה הנ"ל. הסרטון לא הוצג במהלך החקירה הנגדית (ראו בעניין זה החלטה שניתנה ביום 01.01.2023 לעניין הצגתו בדיון) והתובעת לא הפנתה בסיכומיה לנקודות הזמן בסרטון אליהן היא מפנה (ראו בעניין זה הערות בית המשפט בעמ' 75 ש' 1-9 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). עם זאת די בעדותו של הנתבע כאמור לעיל על מנת לסתור טענתו בדבר הגעה מקרית לאירוע של משפחתה של התובעת.

 

20.מעדותו של הנתבע עלה כי התובעת נהגה להגיע אליו לבית ברחוב XXX יחד עם בנה. כך היה לאחר מסיבת יום ההולדת לבן התובעת שהיה בן שש (דהיינו בשנת 1994 לערך). הנתבע אישר כי במועד זה צולם בנה של התובעת יחד עם בנו של הנתבע. עוד העיד הנתבע כי כאשר התובעת ביקרה אצלו בשעות אחר הצהריים היתה באה עם בנה אבל בבקרים ובערבים היא נהגה להגיע ללא בנה "היו מקרים שהיא נשארה וישנה אצלי בבית" (עמ' 81 ש' 1-14 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023).

 

21.זאת ועוד, הנתבע מאשר כי הצדדים מתגוררים בדירה ע' משנת 2000. הנתבע מציג את מעבר המגורים כטובה שעשה לתובעת. לטענתו הוסכם ביניהם כי היא תעבור להתגורר בדירה א' לאחר שהוא יפנה אותה אולם התובעת העלתה חשש כי היא לא תוכל להחזיק בית מבחינה כלכלית והציעה כי היא תעבור איתו לדירה ע' יחד עם בנה ותטפל בבית בניקיון באוכל כביסות וכיו"ב (ס' 24-25 לתצהיר הנתבע).

 

גרסה זו של הנתבע לוקה באותו ניסיון לצמצם את משמעות מערכת היחסים בין הצדדים כפי שנקט בכל אירוע שתואר על ידו כאמור לעיל. גרסתו של הנתבע לסיבות בגינן עברה התובעת להתגורר עמו היא בלתי סבירה וזאת גם בראי נסיבות רכישת דירה א' ודירה ע' אליהן תבוא התייחסות בהמשך פסק הדין והעובדה כי לאחר מכן הצדדים נישאו עניין המלמד כשלעצמו על טיבה ואופיה של מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים.

 

הצגתו של הנתבע כל אירוע כמקרי, ארעי, או כמעין טובה שעשה עבור התובעת היא כאמור בלתי סבירה ואולם היקף האירועים המתוארים על ידי הנתבע עצמו מלמדים על מערכת יחסים זוגית לכל דבר ועניין שכן רק מערכת יחסים מעין זו יכולה להוות בסיס לנכונותו של הנתבע על פי טענתו לסייע ולעמוד לצידה של הנתבעת בכלל האירועים המתוארים על ידו, לסייע בידה בכל הנוגע לתביעת המזונות, למעבר המגורים ויתר התיאורים כאמור לעיל.

 

22.לכך יש להוסיף כי הנתבע גם אישר כי מימן את כל צרכי בנה של התובעת (ס' 61, ס' 63 לכתב ההגנה) וכי בשנת 2000 סייע כלכלית לתובעת לממן את מסיבת בר המצווה של בנה ואף ויתר על החזר הכספים מתוך מתנות בר המצווה ואמר כי זו מתנה עבור בנה של התובעת (ס' 27-29 לתצהיר הנתבע). הנתבע אישר כי במסיבת בר המצווה נכחו חברים שלו מהעבודה (ס' 26-29 לתצהיר הנתבע). גם ביחס לאירוע הזה מנסה הנתבע באותו אופן לצמצם את מעורבותו למחווה של עזרה אלא שעצם נכונותו לסייע והעובדה כי לאירוע הוזמנו חבריו ובני משפחתו של הנתבע מלמדת כשלעצמה על קשר זוגי משמעותי בין הצדדים. בתמונה מבר המצווה שצורפה על ידי התובעת (נספח יז לתצהיר הנתבעת) נראה הנתבע כשהוא לבוש באופן חגיגי (חליפה שחורה ועניבת פפיון) ומצולם במרכז תמונה בסמוך לתובעת כבעל השמחה עצמו.

 

23.מכלל האמור לעיל וחרף ניסיונות הנתבע להציג כל אחד מהאירועים כמקריים הרי שבפועל עולה תמונה לפיה הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית שכללה נסיעות משותפות לחו"ל היכרות משפחתית השתתפות באירועים משפחתיים משותפים לינה בבית התובע מפגשים בין ילדי הצדדים וכיו"ב במהלכה כאמור לעיל עברו הצדדים להתגורר יחד בשנת 2000 בדירה ע'.

 

24.חרף הקביעות כאמור לעיל לא עלה בידי התובעת להוכיח כי קודם לנישואיהם קשרו הצדדים את גורלם יחד בדומה לזוג נשוי ולמצער לא עלה בידיה להוכיח כי הצדדים התכוונו להחיל על עצמם את החובות והזכויות הכוללות שחלות על בני זוג נשואים וזאת מן הנימוקים כפי שיפורטו להלן:

 

א.עולה כאמור לעיל כי המדובר בבני זוג שאמנם הכירו שנים רבות קודם לכן אולם עבור שניהם הזוגיות מושא התובענה אינה מערכת היחסים הראשונה. הנתבע היה נשוי בעבר והתובעת היתה במערכת יחסים זוגית, לשניהם ילדים ממערכות יחסים קודמות ואין להם ילדים משותפים.

 

כאן המקום לציין כי התובעת טענה שהרתה לנתבע במהלך שנת 1998 עת היתה בת כ – 45, ולטענתה הנתבע עמד על כך שהתובעת תפסיק את ההריון, ואילו הנתבע מכחיש את כל פרטי הטענה. התובעת ציינה בתצהירה כי הנתבע אמר לה שתפסיק את ההיריון הצדדים יתחתנו ואז היא תיכנס להיריון (ס' 17 לתצהיר הנתבעת), וכי בפועל רק לאחר כ – 4 שנים הצדדים נישאו. מכאן שעל פי גרסת התובעת, הנתבע באופן מפורש ומוצהר ראה הבדל של ממש בין חיי הצדדים קודם לנישואין ולאחריהם.

 

ב.בנוסף יש לציין כי פרק הזמן שהוכח כי הצדדים התגוררו יחד קודם נישואיהם הוא כאמור כשנתיים משנת 2000 עד לשנת 2002 עת נישאו הצדדים. הגם שאין מדובר בתקופה קצרה מאוד הרי שבהתחשב בכלל הנסיבות ובראי ציר הזמן הכולל של מערכת היחסים בין הצדדים על גווניה אין בפרק זמן זה כדי ללמד על כוונה של הצדדים להחיל על עצמם חובות וזכויות זהות לזוגות נשואים.

 

ג.כמו כן יש לשקול במסגרת כלל נסיבות העניין את העובדה שהצדדים נישאו בסופו של יום ובחלוף כשנתיים של חיים תחת קורת גג אחת.

 

בהקשר לכך נקבע כי ההחלטה שלא להינשא, במקום בו אין מניעה לעשות כן, מצביעה לכאורה על הסכמה שלא להחיל על הצדדים את המחוייבויות הכלכליות של צדדים שנישאו (ע"א 4835/91 סלם נ' כרמי לעיל)

 

בעניין זה יצויין כי התובעת כלל לא התייחסה בתצהירה לשאלת המניעים שלא להינשא קודם המועד בו עשו כן הצדדים וכן לא ציינה מדוע הצדדים נישאו דווקא במועד זה. בחקירתה הנגדית הצהירה התובעת כי היא עצמה כל הזמן רצתה להתחתן ואילו הנתבע לא רצה בכך ולדבריה "...כל הזמן הוא לא רצה. היה לו טוב ככה. בשביל מה להתחתן? היה לו טוב ככה" (עמ' 40 ש' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023). עדותה זו של התובעת אף היא מלמדת על כך שהנתבע באופן מוצהר לא חפץ להחיל על עצמו את החובות הנובעות מנישואין קודם לנישואי הצדדים.

 

ד.בפסק הדין בעניין רע"א 3323/23 לעיל נדונה שאלת משקל ההחלטה להינשא בראי הכרה בצדדים כידועים בציבור. בנסיבות המקרה שם האשה נהרגה בתאונה זמן קצר קודם המועד שנקבע לחתונת הצדדים ובחלוף כשנה וחצי שבה הצדדים חיו יחד, שם נקבע כי לעובדה זו יש ליתן משקל בהתאם לנסיבות הספציפיות.

 

נקבע כי "...אין בעצם הכוונה להינשא כדי להוות אינדיקציה להכרה בבני-זוג כידועים בציבור. לא זו אף זו – כוונה זו עשויה לעיתים להוות דווקא אינדיקציה לשלילת הכוונה האמורה."

"...ודוק, התפיסה שלפיה יש לראות בעצם הכוונה להינשא כביטוי לכוונת בני הזוג להחיל את הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין על מערכת היחסים ביניהם – מרגע זה ואילך – אינה מתיישבת עם אופיו של מוסד הידועים בציבור. כידוע, ידועים בציבור אינם מהווים שלב 'מעבר' בין היות בני הזוג 'חברים' לבין היותם נשואים, אלא עניינם בחלופה למוסד הנישואין..."

 

"ברי, כי בני-זוג המתכננים להינשא, עשויים להיות ידועים בציבור טרם הנישואין, אך ההצהרה על הכוונה להינשא אינה מהווה, כשלעצמה, את 'קו התפר' על ציר הזמן בין היותם 'חברים' לבין היותם ידועים בציבור. קו תפר זה מצוי בנקודת הזמן שבה בני הזוג הביעו רצונם להחיל על מערכת יחסיהם את החובות והזכויות של חיי הנישואין (בין במפורש ובין מכללא) שמיקומו בסיפור הזוגי, יילמד מנסיבות העניין בכל מקרה ומקרה...הגם שניתן לומר כי ההחלטה להינשא מנביעה הצהרה חברתית בדבר שאיפה משותפת לכונן עם הנישואין מערכת יחסים משפטית, אין היא טומנת בחובה כוונה משפטית להחלת חובות וזכויות מרגע ההצהרה על הרצון להינשא ו'נכונות של בני הזוג לשאת במשמעויות המשפטיות של הנישואין'..."

 

וכן "עוד אוסיף, כי אין זה מן הנמנע, שלעיתים יוכח כי כוונת בני הזוג להינשא מהווה אינדיקציה ל'שלילת' ההכרה בבני הזוג כידועים בציבור. זאת, שכן, ניתן לראות בכוונה להינשא כ'הסכמה מכללא' שלפיה ההשלכות הנובעות מסטטוס הנישואין לא יחולו בטרם יבואו בני הזוג בברית הנישואין, אלא החל ממועד הנישואין בלבד..."

 

בנסיבות המקרה דנן סבורני כי יש ליתן משקל של ממש לכך שהצדדים נישאו בחלוף שנתיים מתחילת המגורים המשותפים ולקבוע כי יש בכך משום הבעת עמדה ברורה ומפורשת לפיה עד לנישואיהם הם בחרו שלא להחיל על עצמם החובות המשפטיות הכלכליות הנובעות מחיי הנישואין.

 

ה.בשים לב לנסיבות העניין כמפורט לעיל ובהעדר הנמקה לכך שהצדדים לא נישאו לפני שנת 2002 ומשלא נטען לקיומה של מניעה לנישואי הצדדים קודם נישואיהם בפועל, לא הוכח כי הצדדים התכוונו להחיל על עצמם חובות וזכויות כלכליות ורכושיות קודם לנישואיהם בפועל ולפיכך יש לדחות טענות התובעת בעניין זה.

 

בהקשר לכך ראוי להדגיש כי מאחר שנקבע כאמור לעיל כי המגורים המשותפים החלו בשנת 2000, והדירות מושא התובענה שתיהן נרכשו קודם מועד זה (הגם שדירה ע' נרכשה בסמוך), החשבון המשותף נוצר בתקופת נישואי הצדדים וכך גם יתר הנכסים הם כאלו שנרכשו במהלך נישואי הצדדים הרי שספק באם מערכת היחסים של הצדדים קודם נישואיהם משליכה באופן מהותי על טענות השיתוף ביחס לנכסים אלו.

 

על כל פנים אין בקביעות האמורות כדי לשלול אפשרות יצירת שיתוף מכח דינים אחרים החלים בנסיבות העניין ובהתאם לטענות התובעת כפי שתיבחנה להלן.

 

מכאן יש לבחון האם נוצר בין הצדדים שיתוף בנכסים מושא התובענה או איזה מהם מכח הלכות אחרות לרבות בדרך של כוונת שיתוף ספציפי וזאת במתייחס לכל אחד מן הנכסים מושא התובענה כמפורט לעיל.

 

רישום הזכויות בדירה א':

 

25.דירה א' נרכשה על ידי הנתבע בלבד בשנת 1986 תקופה שבה לא היה בקשר עם התובעת, ונרשמה על שמו בלבד.

 

אין חולק כי בחודש יוני 1999 נחתם חוזה מכר לפיו מכר הנתבע לתובעת את זכויותיו בדירה א' (להלן:"חוזה המכר"). התובעת נטלה הלוואת משכנתא בסך של כ – 190,000 ₪ בגינה נרשמה משכנתא על זכויות התובעת בדירה א'.

 

אין חולק כי כיום הזכויות בדירה א' רשומות על שם התובעת.

 

אין חולק כי דירה א' מושכרת וכי דמי השכירות שולמו ומשולמים עד היום לידי הנתבע.

 

26. התובעת טוענת כי הזכויות בדירה א' משותפות.

 

הנתבע טוען כי התגורר בדירה א' משנת 1979 בשכירות ציבורית של חברת עמיגור וכי בשנת 1986 רכש את הדירה במיטב כספו. הנתבע טוען כי חרף רישומה של דירה א' על שם התובעת הדירה הלכה למעשה שייכת לו. הנתבע טוען כי לא קיבל במהלך השנים אגורה שחוקה תמורת הדירה א' וכי המשכנתא שניטלה עבור הנכס שולמה על ידי הנתבע במהלך השנים, הנתבע הוא שתחזק את הבית והשכיר אותו.

 

הנתבע מכחיש כי התובעת התגוררה עמו בדירה א' וטען כי היא מעולם לא התגוררה עמו שם.

 

הנתבע מציין בכתב ההגנה כי הדירה הועברה על שם התובעת מנימוק טכני במטרה לקבל משכנתא על סך 190,000 ₪ לטובת הנתבע. הנתבע לטענתו העביר מהלך 20 שנה את החזר המשכנתא לחשבון התובעת. הנתבע טוען כי הגיע להסכמה עם התובעת כי יאפשר לה לגור עם בנה בדירה א' עד אשר תסתדר כלכלית וכי התובעת לא שילמה לנתבע את מחצית התמורה עבור הנכס הנתבע מצהיר כי הנכס מושכר והוא שמטפל בהשכרה ונוהג בדירה א' מנהג בעלים.

 

27.הזכויות בדירה א' רשומות כאמור על שם התובעת החל משנת 1999 מכח חוזה המכר. התובעת טוענת כי חרף רישומה כאמור, הזכויות בדירה א' משותפות לצדדים. בכך מאשרת התובעת כי רישומה של הדירה אינו מעיד על הבעלות האמיתית בזכויות בדירה א'.

 

יתרה מכך, בטענה האמורה של התובעת גלומה הטענה לפיה חוזה המכר אינו מבטא את הסכמת הצדדים האמיתית והלכה למעשה המדובר בהסכם למראית עין בלבד.

 

28.מכלל הראיות שהוצגו במסגרת ההליך עולה כי אכן לא היתה לצדדים כוונה להקנות לתובעת את זכויות הנתבע בדירה א' לידי התובעת והחתימה על חוזה המכר כמו גם העברת הזכויות לתובעת נועדה למטרה אחת בלבד והיא ניצול זכויותיה של התובעת לקבלת משכנתא בתנאים המוקנים לתובעת כאם חד הורית וזאת לשם העמדת הון עצמי לרכישת דירה ע' וככל הנראה גם במטרה לצמצם את חיוב המס בגין רכישת דירה ע'.

 

29.התובעת הצהירה כי בשל הצפיפות בדירה א' היא פנתה לנתבע ואמרה לו שצריך דירה גדולה יותר וכן מצהירה כי הנתבע העלה את הרעיון שהתובעת תרכוש את דירה א' תמורת הסך של 240,000 ₪ (ס' 23 לתצהיר התובעת).

 

לאחר מכן מגוללת התובעת את הליך נטילת הלוואת המשכנתא בתנאי אם חד הורית ומצהירה כי המשכנתא בסך של 190,000 ₪ שימשה לתשלום חלק מתמורת דירה ע' (ס' 26 לתצהיר התובעת).

 

כאן המקום לציין כי התובעת הצהירה גם כי נתנה לנתבע סך נוסף של 50,000 ₪ מתוך חסכונות שחסכה מגיל 18 ואלו שימשו את הנתבע לרכישת חומרים לשיפוץ דירה ע' (ס' 27 לתצהיר התובעת) אולם לא הוצגה על ידי התובעת כל ראיה להעברת סך נוסף של 50,000 ₪ או כל סכום אחר לידי הנתבע בין היתר לא הובאה ראיה על משיכת הסך של 50,000 ₪ ממקורות התובעת בתקופה הרלוונטית הגם שהתובעת העידה כי הכסף נמשך מחשבונותיה (עמ' 32 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023). משכך התובעת לא הוכיחה כי העבירה לנתבע סכומי כסף לרכישת או שיפוץ דירה ע' מעבר לסך של 190,000 ₪ נשוא המשכנתא.

 

בחקירתה הנגדית מתארת התובעת את שתי העסקאות כמהלך אחד ולדבריה "קנינו את הבתים, את שני הבתים אני קניתי ב – 1999 את הקטן, וגם את הגדול ביחד אתו הלכנו לקנות עם השטר של בנק טפחות של 190, נתן מקדמה, את שני הבתים, זה וקנינו, ועד ששיפצנו אחר כך התחתנו..." (עמ' 40 ש' 4-6 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023) ולמעשה אישרה בעדותה באופן ברור שמטרת חוזה המכר לאפשר רכישת דירה ע' - "...אני אקנה ממך את הבית בזכויות שלי ...ואז נקנה בית יותר גדול שיהיה חדר לבן שלי" (עמ' 51 ש' 24-26 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023)

 

זאת ועוד, התובעת למעשה לא ידעה במדוייק מהו סכום המכירה שנרשם בחוזה המכר. בתצהירה טענה התובעת כי תמורת הדירה הועמדה על הסך של 240,000 ₪ ואילו בחקירתה הנגדית טענה כי הסכום שנרשם בהסכם היה 306,000 ₪ (עמ' 42 ש' 4-24 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023). המדובר בפרט המהותי ביותר ברכישה בוודאי ברכישת נכס מקרקעין והעובדה שהתובעת לא ידעה לומר באופן ברור מלכתחילה מהו הסכום הנקוב בחוזה המכר מלמדת כי לסכום לא היתה משמעות של ממש מעבר לקבלת הלוואת המשכנתא מכח חוזה המכר.

 

30.בהמשך העידה התובעת כי לטענתה שילמה לנתבע 240,000 ₪ ולא 306,000 ₪ כי "הסתדרנו בינינו" ובהמשך "כי רצינו לטובת שנינו לקנות את הבית ולקנות בית יותר גדול" (עמ' 46 ש' 15-17 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023) ובהמשך העידה "..החוזה הזה הוא החליט, הוא קבע, וכל החיים שלי הוא קבע בשבילי...ואני חתמתי" (שם עמ' 48 ש' 22-25) הצהרות שאף הן תומכת בקביעה שלפיה לחוזה המכר לא היתה משמעות אמיתית בין הצדדים וכי הם נדברו לפעול אחרת מאשר נקבע בחוזה המכר.

 

31.בכתב ההגנה הנתבע למעשה מאשר באופן ברור כי כאמור כל מטרת העברת הזכויות בדירה א' היתה קבלת משכנתא "...הדירה הועברה על שם התובעת משיקול טכני בלבד, אשר נועד לקבלת הלוואת משכנתא על סך 190,000 ₪ לטובת הנתבע..." (ס' 58 ה' לכתב ההגנה).

 

בתצהירו כבר שינה הנתבע את גרסתו. בשלב זה טען הנתבע כי בפגישה שהוצגה אף היא כאקראית והתקיימה ליד דירה א' אמרה לו התובעת כי קיבלה זכאות למשכנתא בסך של 190,000 ₪ כאם חד הורית ושאלה אם הנתבע מכיר מישהו שרוצה למכור בית בזול. או אז אמר לה הנתבע כי הוא מתכוון לרכוש בית גדול יותר ומכיוון שאין לה כסף לרכוש בית היא תעביר לנתבע את סכום המשכנתא והנתבע יעביר לה את הזכויות בדירה א'. הנתבע הוסיף והצהיר כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבע עצמו ישלם את החזרי המשכנתא וכאשר יהיה לתובעת כסף היא תחזיר לו את התשלומים ואם לא יהיה בידה להחזיר את הכסף היא תחזיר לו את הבית והוא יחזיר לה את הסך של 190,000 ₪. הנתבע הוסיף וטען כי סוכם שהתובעת תגור בדירה א' והנתבע יגור בדירה ע' (ס' 19-20 לתצהיר התובע).

 

גרסה מאוחרת ומתפתחת זו נעדרת הגיון כלכלי, סבירות או קוהרנטיות. אם התובעת נוטלת משכנתא לשם רכישת דירה א' מדוע שהנתבע ישא בהחזרי המשכנתא כטענתו. ואם התובעת לא תוכל להחזיר לו את הסכומים ששילם מדוע שישיב לה את מלוא המשכנתא שניטלה (אותה לטענתו הוא אמור לשלם)?.

 

בחקירה נגדית השיב הנתבע כי ההסכמה היתה שאם התובעת לא תשלם את מלוא התמורה ההסכם בטל ומבוטל (עמ' 89 ש' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) והוסיף והעיד כי זהו ה"שיקול הטכני" שהוזכר בכתב ההגנה ואשר לטענתו הוביל לרישום הדירה על שם התובעת (עמ' 95 ש' 18-24 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) וזאת הגם שהטענה לא עולה בקנה אחד עם האמור בכתב ההגנה.

 

חרף עדות הנתבע, הזכויות בדירה א' הועברו על שם התובעת קודם העברת מלוא התמורה, ויתרה מכך חרף טענת הנתבע כי לא שולם לו דבר על ידי התובעת הרי שחוזה המכר לא בוטל על ידי הנתבע ורישום הזכויות בדירה על שם התובעת לא שונה עד היום. כשנשאל הנתבע על חוסר הסבירות בגרסתו שב הנתבע והשיב אותה תשובה פעם אחר פעם ללא שיש בה הסבר של ממש למהלך הדברים כאמור לעיל (עמ' 91 ש' 1-23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). בסופו של דבר לאחר שהנתבע השיב תשובות שאינן נותנות מענה כלל לשאלה שהוצגה, העיד הנתבע כי הוא לא לחץ את התובעת להחזיר לו את הכסף וכי לטענתו התובעת נתנה לו לקחת את הכסף מהשכירות (עמ' 103 ש' 30-33 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023).

 

בהמשך העיד הנתבע כי הוא בכלל לא נדרש למשכנתא ויכול היה לממן את שתי הדירות ללא משכנתא (עמ' 94 ש' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) טענה שאף היא מעלה תמיהה בכל הנוגע לצורך במכירת דירה א' כלל ועיקר ולעריכת חוזה המכר. על כל פנים גם טענה זו נסתרה משעלה כי בנוסף למשכנתא שניטלה על ידי התובעת לכאורה לרכישת דירה א', הנתבע הוסיף ונטל משכנתא נוספת על דירה ע' לשם רכישתה.

 

הנה כי כן גרסת הנתבע שונתה לחלוטין מאשר נטען בכתב ההגנה (עניין שכשלעצמו מהווה שינוי חזית אסורה – ראה בעניין זה התנגדות ב"כ התובעת עמ' 107 ש' 18-19 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) ועל כל פנים גרסת הנתבע משתנה ומתפתחת ככל שמוצגים לו הקשיים הלוגיים שבגרסתו המאוחרת. בנסיבות אלו אין ליתן משקל לגרסתו המאוחרת של הנתבע ויש לקבוע כי אכן חוזה המכר נכרת למראית עין בלבד כפי האמור בכתב ההגנה וכי כל מטרתו היתה קבלת משכנתא בתנאי אם חד הורית שניתנו לתובעת לשם העמדת הון עצמי לרכישת דירה ע'.

 

32.זאת ועוד, בנו של הנתבע העיד כי הוא לא ידע כלל על חוזה המכר ביחס לדירה א' ולטענתו "זו דירה שאני הייתי אמור לקבל אותה אחרי החתונה זה משהו בידיעה שאני ידעתי את זה מאבא" (עמ' 110 ש' 17-19 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). בהמשך העיד בנו של הנתבע כי אכן חוזה המכר נועד לקבלת הסך של 190,000 ₪ "מהמדינה" ולטענתו הנתבע החזיר לתובעת את הסכום לפי החזרי המשכנתא (עמ' 111 ש' 1-15 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023). גרסתו של בן הנתבע היא אומנם בגדר עדות שמועה ואולם היא מהווה עדות ישירה לאשר נאמר לו על ידי הנתבע ביחס למטרת חוזה המכר.

 

מכל המקובץ לעיל עולה כי חוזה המכר ביחס לדירה א' היה חוזה למראית עין שנועד לאפשר קבלת משכנתא בתנאי אם חד הורית על שם התובעת וזו נועדה להעמדת הון עצמי לרכישת דירה ע'. עוד עולה כי רישום דירה א' היה פועל יוצא מכך וככל הנראה גם השליך על חיובי המס ברכישת דירה ע' שמבחינת רישום נרכשה כדירה יחידה של הנתבע.

 

במובן זה חוזה המכר שהוא כאמור חוזה למראית עין בלבד כשלעצמו אינו יכול להוות ראיה לכך שהנתבע התכוון לשתף את התובעת בזכויות בנכס או להעביר לה זכויות אלו בפועל ויש להתייחס לדירה א', חרף רישומה, כדירת הנתבע שנרכשה קודם נישואי הצדדים.

 

כוונת שיתוף ספציפי:

 

33.הצדדים נישאו בשנת 2002 ולפיכך המשטר הרכושי החל על יחסי הצדדים ממועד זה הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן:"חוק יחסי ממון").

 

הכלל לביצוע איזון המשאבים הוא זה הקבוע בס' 5(א) לחוק יחסי ממון ולפיו "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג ...זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (ההדגשה אינה במקור). הכלל האמור חל על כלל נכסי בני הזוג למעט החריגים המנויים בחוק.

 

ס' 5(א)(1) לחוק יחסי ממון מורה כי נכס שהיה לאחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסת הנכסים ברי האיזון והוא בגדר "נכס חיצוני".

 

חרף האמור נקבע להלכה כי הוראות הסעיף כאמור לעיל אינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי לרבות דיני הקניין דיני הנאמנות דיני החוזים הכלליים וכיו"ב וזאת גם ביחס לנכס חיצוני שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין.

 

ההלכה בעניין זה לרבות היקף הראיות הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי סוכמה בפסק הדין בעניין בע"מ 1398/11 אלמוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 26.12.2012) כדלקמן:

 

"...על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה כל שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלו היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף..."

 

"...אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס 'חיצוני' יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה...עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת...בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס".

 

צויין במסגרת פסק הדין כי נקבע בעבר שכאשר הנכס ה'חיצוני' הוא דירת המגורים הרי ש"הודגש אופייה וייחודה כ'נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד', ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה 'יש לטעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם'".

 

כבוד השופט (כתוארו אז) עמית בפסק דינו מצא כי "יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג", וכן מצא, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לפרט מספר פרמטרים שיש להביא בחשבון לצורך הדיון בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים כדלקמן:

 

- האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין

- האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכח ירושה או מתנה שאז סבור כבוד השופט עמית כי נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה בפרט מקום בו מדובר בדירה שניתנה במתנה במהלך תקופת הנישואין לאור כוונת נותן המתנה ולהסכמה בשתיקה של בן הזוג לרישומה על שם אחד מבני הזוג בלבד.

- האם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.

-אורך התקופה בה הדירה היתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה כך שככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה.

-אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין

-האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/ משכנתא על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

-שיפוץ מסיבי או תוספת בניה משמעותית שמומנה על ידי שני בני הזוג

- התנהגות הצדדים – אוירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

-נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

 

בעניין הפרמטרים כאמור יש לציין כי כבוד השופט עמית עצמו קובע כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי כבוד השופט דנציגר בהתייחסו לפסק הדין של כבוד השופט עמית ציין כי נסיבות המקרה הספציפי אינן מצריכות קביעת פרמטרים מחייבים.

 

34.לאחר שבחנתי כלל הראיות והעדויות מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה א' אולם עלה בידיה להוכיח כוונה כזו ביחס לדירה ע' ולהלן יובאו הנימוקים לקביעות אלו.

 

כוונת שיתוף ספציפי - דירה א':

 

35.דירה א' נרכשה על ידי הנתבע בשנת 1986, שנים רבות קודם חודשה מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים. כאשר חודשה מערכת היחסים בין הצדדים (בין אם בשנת 1992 ובין אם בשנת 1994) היתה דירה א' בבעלות מלאה של הנתבע.

 

כאמור לעיל לא עלה בידי התובעת להוכיח מגורי הצדדים בדירה א' בוודאי לא מגורים של קבע להבדיל מלינה של התובעת בדירה, גם אם לינה תכופה, שלא עלתה כדי מגורי קבע משותפים. במובן זה לא ניתן לראות בדירה א' 'דירת המגורים' של הצדדים במובן שניתן למונח זה בפסיקה ולפיכך לכל הדעות אין להקל ברף הראייתי המונח לפתחה של התובעת להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בדירה א'.

 

עיקר טענת התובעת לעניין זה נסמכת על חוזה המכר ורישום הזכויות בדירה א' על שמה. עם זאת כאמור לעיל נקבע עובדתית כי המדובר בהסכם למראית עין וכי לא היה בכוונת הצדדים להקנות לתובעת זכות בדירה א' באופן מלא או חלקי.

 

עוד יש לציין כי אין חולק שהנתבע הוסיף לנהוג בדירה א' מנהג בעלים לכל דבר ועניין, קודם לנישואי הצדדים ולאחריהם הוא שהשכיר את הדירה והוא שגבה את דמי השכירות אשר הועברו לחשבונו האישי (שרק כעשר שנים מאוחר יותר הפך למשותף).

 

ערה אני לכך שלמעשה מערכת היחסים בין הצדדים אופיינה בכך שהפן הכלכלי של החיים המשותפים נוהל בעיקר על ידי הנתבע ובנוסף יש טעם בטענת התובעת לפיה דבר רישום הזכויות בדירה א' על שם התובעת מעיד על יחסי האמון ששררו בין הצדדים יכול שאף מתוך כוונה עתידית למסד את יחסיהם, אולם משעה שכאמור לעיל לא הוכחה השקעה של ממש של התובעת בדירה א' ונקבע כי חוזה המכר היה למראית עין בלבד במטרה לממן את רכישת דירה ע' והנתבע הוסיף לנהוג בדירה א' מנהג בעלים ולא חל שינוי בהתנהלות במתייחס לדירה א' הרי שאין די ביחסי האמון ובחוזה המכר להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בדירה א'.

 

בעניין זה ראוי להדגיש כי משעה שכאמור לעיל נקבע כי חוזה המכר והמשכנתא שניטלה מכוחו שימשו להעמדת הון עצמי לרכישת דירה ע' ומשהתובעת נסמכת בין היתר על כך להוכחת כוונת השיתוף בדירה ע' לא ניתן לאחוז בראיה זו ובמימון זה להוכחת כוונת שיתוף גם בדירה א' ובהשאלה - התובעת אינה יכולה לאחוז בראיה זו בשני קצותיה.

 

36.התובעת טענה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי לקחה חלק בשיפוץ דירה א'. אלא – שטענה זו הועלתה לראשונה בתצהיר עדות ראשית ואילו בכתב התביעה לא ציינה התובעת כי בוצעו שיפוצים בדירה א' (בניגוד לדירה ע' ביחס אליה נטען כבר בכתב התביעה כי בוצעו שיפוצים ראו והשוו סעיפים 40-41 לכתב התביעה) כך שהמדובר בגרסה כבושה ומאוחרת שלא הוכחה. על כל פנים השיפוצים הנטענים בתצהיר התובעת ביחס לדירה א' כוללים החלפת שטיח מקיר לקיר ריפוד ספות מחדש וחידוש ציפוי בד שאינם עולים כדי השקעה משמעותית בנכס המקרקעין עצמו (ס' 3 לתצהיר התובעת).

 

מכל המקובץ לא עלה בידי התובעת להוכיח כי התקיימה כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה א' וכאמור לעיל חרף הרישום בפועל הזכויות בדירה א' נותרו בבעלות הנתבע.

 

כאן המקום לציין כי כאמור דירה א' רשומה על שם התובעת והנתבע לא הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר הזכויות בדירה א'. עם זאת התובעת עתרה בכתב התביעה "ליתן פסק דין הצהרתי בנוגע לרכוש הצדדים כי הוא משותף ובהתאם לצורך להורות על פירוק השיתוף בו" (ס' 47(ה) לכתב התביעה). כמו כן התובעת עצמה מאשרת כי רישום הזכויות בדירה א' אינו מבטא את הבעלות בזכויות הלכה למעשה. לפיכך ומשטענות הצדדים לעניין הבעלות בדירה א' נדונו ונבחנו לגופן וניתנה לכל צד אפשרות להעלות כלל הטענות בעניין זה ולהביא מלוא הראיות במסגרת הליך זה וממילא הקביעות העובדתיות שבפסק הדין ממילא מכריעות גם בנוגע לזכויות בדירה א' איני מוצאת מניעה להכריע וליתן הוראות בעניין הזכויות בדירה א' גם בהעדר תביעה נפרדת של הנתבע.

 

כוונת שיתוף ספציפי - דירה ע':

 

37.שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לדירה ע'.

 

המדובר בדירה שנרכשה על שם הנתבע בחודש יוני 1999 תמורת הסך של 672,000 ₪ (נספח 12 לכתב ההגנה) הדירה עודנה רשומה על שמו של הנתבע בלבד.

 

אין חולק כי הצדדים חיים בדירה ע' משנת 2000 ועד ליום בו עזבה התובעת את הבית בשנת 2019.

 

התובעת מוסיפה וטוענת כי המשכנתא משולמת על ידי הצדדים וכי הצדדים השקיעו בעבר בשיפוץ הדירה ובסמוך לפני הגשת התביעה החלו בשיפוץ נוסף בעלות של עשרות אלפי שקלים.

 

הנתבע טוען כי דירה ע' נרכשה בשנת 1999 על ידי הנתבע בלבד כשלוש שנים קודם נישואי הצדדים. הנתבע טוען כי הוא לבדו שילם את המשכנתא התובעת לא שילמה דבר בגין המשכנתא או בגין הוצאות הדירה. בכתב ההגנה הנתבע מכחיש כי בוצע שיפוץ בדירה ע' למעט תיקוני בלאי כתוצאה משימוש שוטף.

 

38.כאמור לעיל רכישת דירה ע' נעשתה אמנם קודם נישואי הצדדים אולם בעת שהצדדים היו במערכת יחסים זוגית משמעותית לכל הפחות מן הבחינה הרגשית שלה כך שהגם שמבחינה פורמאלית של מועד נישואי הצדדים המדובר ב'נכס חיצוני' הרי שבפועל הוא נרכש בראי מערכת היחסים ומתוך ציפיה להתפתחותה ונועד כבר בעת קנייתו לשמש את שני הצדדים למגורים משותפים כך שהוא אינו 'נכס חיצוני' מובהק. במובן זה לא הרי דירה שנרכשה קודם מערכת יחסים כלשהי בין הצדדים כהרי דירה שנרכשה בעת שהצדדים בזוגיות ומתוך כוונה בעת רכישתה כי זו תשמש את הצדדים שניהם למגורים משותפים.

 

ראו בעניין זה פסק הדין בעניין בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 08.09.2004) במסגרתה עובדת רכישת הדירה "לקראת הנישואין" היתה אחד השיקולים בקביעת כוונת השיתוף של הצדדים ביחס לדירה (יוער כי במקרה שם דובר בזוג שנישא לפני שנת 1974 וחלה עליהם חזקת השיתוף ואולם כבר נקבע כי הרציונל שם יפה גם לעניין בני זוג שחל עליהם הסדר איזון משאבים – ראו בע"מ 1398/11 לעיל פסקה 15).

 

יודגש כי כפי המפורט לעיל לא התקבלה גרסתו המאוחרת של הנתבע לפיה הצדדים התכוונו כי התובעת תתגורר בדירה א' ואילו הנתבע יתגורר בדירה ע'. המדובר כאמור בגרסה מתפתחת וכבושה של הנתבע שהיא בלתי סבירה בנסיבות. משנקבע כאמור כי חוזה המכר והמשכנתא על דירה א' נערכו לצורך מימון רכישת דירה ע' יש להעדיף גרסת התובעת כי רכישת דירה ע' נועדה מלכתחילה על מנת שזו תשמש למגורי הצדדים ואכן הצדדים יחד עם בנה של התובעת התגוררו ביחד בדירה ע' ממועד בו נמסרה הדירה ועד למועד פרידת הצדדים מהלך כ – 19 שנים.

 

יתרה מכך, העובדה שהתובעת ניצלה זכויות הניתנות לה מכח מצבה המשפחתי כאם חד הורית לשם מימון רכישת דירה ע' ולא רכשה נכס אחר ואין על שמה כל נכס מקרקעין נוסף תומכת בגרסתה של התובעת כי אכן הצדדים נדברו לרכוש את דירה ע' במשותף שאם לא כן אין הגיון בכך שהתובעת תסכים לנצל זכויות אישיות שלה, תיטול על עצמה התחייבויות כספיות (לרבות העמדת אחותה כערבה) לצורך רכישת דירה עבור הנתבע בלבד.

 

39.דירה ע' כאמור שימשה כדירת המגורים של הצדדים משך כ – 19 שנה מתוכן 17 שנות נישואין. בדירה התגורר בנה הקטין של התובעת יחד עם הצדדים.

 

40.כאמור לעיל אין חולק שהתובעת נטלה משכנתא על שמה בסך של 190,000 ₪ וכספי המשכנתא שימשו למימון רכישת דירה ע'. אין גם חולק כי החזרי המשכנתא שולמו ומשולמים עד היום מחשבונה הפרטי של התובעת אשר אינה תובעת החזר התשלומים.

 

טענת הנתבע לפיה הוא שילם בפועל את החזרי המשכנתא לא הוכחו. בכתב ההגנה פרט הנתבע הסכומים שהועברו לטענתו לידי התובעת באמצעות שיקים וזאת משנת 2005 ועד לשנת 2019. לטענת הנתבע משנת 1999 עד לשנת 2004 העביר לתובעת מידי חודש סך של 1,000 ₪ במזומן (ס' 58ד' לכתב ההגנה).

 

בנספחי כתב ההגנה צירף הנתבע פירוט של ההעברות הנטענות מידי שנה וממנו עולה כי רק החל משנת 2013 העברת הכספים מהנתבע לתובעת נעשתה באמצעות שיקים בלבד בעוד בשנת 2012- 2005 בוצעו העברות בשיקים ובמזומן כאחד.

 

עוד עולה כי סכום ההעברה החודשי לא היה קבוע ועל פני הדברים לא הוכח כי הוא תואם את החזרי המשכנתא החודשיים. עוד יש לציין כי סכומי ההעברה במזומן לא הוכחו אולם לצד זאת אישרה התובעת כי אכן הנתבע העביר לה מידי חודש סכומי כסף לצרכיה האישיים (עמ' 63 ש' 27-33 עמ' 64 ש' 1-4 ש' 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023). העובדה כי סכומי ההעברות אינם תואמים בהכרח את החזרי המשכנתא החודשיים תומכת בטענת התובעת כי הסכומים שהעביר הנתבע (ככל שהוכחו) נועדו למימון הוצאותיה של התובעת באופן כללי, ולא יוחדו בהכרח להחזרי המשכנתא.

 

לכך יש להוסיף כי אין חולק שהנתבע חדל להעביר את הכספים לידי התובעת בשנת 2019 עת הצדדים נפרדו. במקום בו הנתבע טוען כי הוא התחייב לשלם את החזרי המשכנתא וכך עשה הרי שפרידת הצדדים לכאורה אין בה כדי לבטל את החיוב. העובדה שעם סיום החיים המשותפים מצא הנתבע לנכון להפסיק העברת הכספים תומכת בטענה כי החזרי המשכנתא הונחו לפתחה של התובעת ושולמו מחשבונה, כפי שהיא הוסיפה לעשות גם לאחר פרידת הצדדים ואילו העברות הכספים נועדו באופן כללי למימון צרכי התובעת מכח הזוגיות בין הצדדים ולפיכך הופסקו על ידי הנתבע עם פרידת הצדדים.

 

41.זאת ועוד, החל מנישואי הצדדים הכספים ששילם כל אחד מן הצדדים לפירעון המשכנתא (בין זו שניטלה על דירה א' ובין זו שניטלה על דירה ע') הם למעשה כספים ברי איזון תוצאה של מאמץ משותף שהוא פועל יוצא מניהול משק בית משותף, כל צד על פי חלקו ותפקידו במערכת הזוגית. בהקשר לכך נקבע כי העובדה כי הבעל היה זה שנשא בעול הפרנסה בעוד בת הזוג היתה "עקרת בית" אינה שוללת את האפשרות שהדירה נרכשה במאמץ משותף של בני הזוג וכי יש לראות בתרומתה של בת הזוג לגידול הילדים ולמשק הבית כ"תרומה שלה למאמץ המשותף" (ראו עא (חי') 41892-04-16 ח'טאב נ' ח'טאב פורסם בנבו 05.09.2016)

 

גם בעניין תרומתה של התובעת לניהול משק הבית במהלך חיי הנישואין בחר הנתבע להציג את הדברים באופן מצמצם ומקטין תוך שטען כי למעשה בשגרת יומו עבד ולאחר עבודתו נהג לשבת בבית קפה עם חבריו ו"רק לעת ליל היה מגיע לביתו" (ס' 35 לכתב ההגנה") עובדות שרק מלמדות ומוכיחות כי כל נטל ניהול משק הבית הוטל על התובעת בלבד בהיעדרו של הנתבע אשר השקיע זמנו בעבודה ובמפגשים עם חברים. בפועל דווקא האופן בו תיאר הנתבע את 'מטרת' המגורים המשותפים אליבא דגרסתו של הנתבע כי התובעת "תטפל בבית, ניקיון אוכל כביסות וכל מה שקשור לטיפול של הבית" (ס' 25 לתצהיר הנתבע) מלמד כי אכן מלכתחילה הוסכם בין הצדדים כי הנתבע ידאג להיבטים הכלכליים של החיים המשותפים ואילו התובעת תדאג לניהול הבית על כל הכרוך בו כחלק מיחסי הזוגיות של הצדדים (להבדיל מהצגת הדבר כתמורה עבור מגורי התובעת) וכתרומתה למאמץ המשותף.

 

גם האופן בו מתאר הנתבע את הסיבה לפרידת הצדדים כאשר לטענתו שאל את התובעת מה הכינה לשבת וכעס שהתובעת אמרה שאין לה כח לארח את בנו ונכדיו של הנתבע וכן לאור אישור הנתבע שהתובעת תפרה עבורו את החליפה לחתונת בנו (עמ' 79 ש' 11-13 לפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2023) לצד היעדר טענה עובדתית בדבר השתתפות הנתבע במטלות ניהול הבית מלמדים כי אכן תרומתה של התובעת למאמץ המשותף היתה בניהול משק הבית לרבות אירוח בני משפחתו של הנתבע.

 

העובדה שהחזרי המשכנתא נעשו במהלך חיי הנישואין בין אם מחשבון התובעת או מחשבון הנתבע או מחשבון הבנק המשותף במבנה המשפחתי הספציפי של המשפחה דנן בו תרומתה העיקרית של התובעת היה בניהול משק הבית, תומכת בכוונת השיתוף הספציפי במתייחס לדירה ע' (ראו גם דברי כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני פורסם בנבו, 21.08.2013 שם אושרה הקביעה כי יש לזקוף את החלקים בגין פרעון המשכנתא בתקופת החיים המשותפים כולה ולא רק תקופת הפירעון מהחשבון המשותף). עוד בעניין זה יש לציין כי אין חולק כי בשנת 2010 התובעת צורפה כשותפה לחשבון הנתבע וממועד זה החשבון נוהל כחשבון משותף לכל דבר ועניין כך שבוודאי במהלך שנים אלו החזרי המשכנתא במובהק נעשו מתוך כספים המשותפים לצדדים (ראו לעניין זה גם הפרק המתייחס לחשבון המשותף להלן בהמשך פסק הדין).

 

42.זאת ועוד מכתב ההגנה של הנתבע עולה כי ניטלה על ידו משכנתא למימון רכישת דירה ע' (בנוסף למשכנתא שניטלה על ידי התובעת על הזכויות בדירה א') ששולמה עד לפירעונה בשנת 2015 (ראו ס' 59(ב) לכתב ההגנה). התובעת אף היא העידה כי הנתבע נטל משכנתא נוספת למימון רכישת דירה ע' (עמ' 52 ש' 25-56 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023). החזרי המשכנתא ברובם (משנת 2002 עד לשנת 2015) נעשו תוך תקופת הנישואין מכספים שכאמור לעיל הם ברי איזון ובהמשך שולמו מחשבון הבנק המשותף ואף עובדה זו תומכת בכוונת השיתוף הספציפית ביחס לדירה ע'.

 

43.התובעת טענה כי היתה שותפה במימון ובביצוע שיפוצים בדירה ע' (ס' 41(ד) לכתב התביעה). בתצהיר התובעת פירטה היא את עבודות השיפוץ שבוצעו "השיפוץ כלל שבירת קירות התקנת חלונות, מטבח חדש, עיצוב והרכבה של ארונות המטבח וארונות הבית כולל מזנונים ומיטות" בהמשך ציינה התובעת את האופן בו סייעה לנתבע לבצע את השיפוצים באופן פיזי (ס' 28-30 לתצהיר התובעת). הנתבע הכחיש בכתב ההגנה כי בוצעו כלל שיפוצים בדירה ע' מלבד "תיקוני בלאי כתוצאה של שימוש ... במהלך השנים" (ס' 59 (ה) לכתב ההגנה). לעומת זאת בתצהירו כבר שינה גרסתו וטען כי עם קבלת דירה ע' החל בשיפוץ הדירה "קיבלתי את הבית...והתחלתי לשפץ אותו. לאחר שסיימתי את השיפוץ, בניתי מטבח..." (ס' 24לתצהיר הנתבע) באופן התומך בגרסת התובעת. אומנם כאמור לעיל לא עלה בידי התובעת להוכיח השתתפותה במימון השיפוצים ממקורותיה ואולם לאור השינוי בגרסת הנתבע אשר בסופו של יום אישר דבר ביצוע שיפוצים בדירה ע' ולאור כלל הנסיבות של רכישת דירה ע' כאמור לעיל מצאתי להעדיף גרסת התובעת ביחס לסיוע הפיזי שניתן על ידה בשיפוץ דירה ע'. גם שינויים שנעשו בדירת מגורים הוכרו כנסיבה התומכת בקיומה של כוונת שיתוף ספציפי (ראו בע"מ 5929/04 לעיל).

 

44.לאור כלל האמור לעיל עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה ע' ולפיכך יש לקבוע כי הזכויות בדירה ע' משותפות לתובעת ולנתבע.

 

בכל הנוגע למשכנתא שניטלה על ידי התובעת למימון רכישת דירה ע' ומשהתובעת טוענת כי היא זו שנשאה ונושאת בפירעונה ולאור הקביעה לפיה הזכויות בדירה א' הן בבעלות הנתבע חרף הרישום הרי שיש להסדיר במסגרת פסק הדין גם את פירעון המשכנתא הנ"ל מתוך חלקה של התובעת בדירה ע' וכן את העברת הזכויות בדירה א' ע"ש הנתבע.

 

חשבונות בנק:

 

45.לתובעת חשבון נפרד בבנק הפועלים. לצדדים חשבון הרשום על שם שניהם בבנק איגוד (להלן:"החשבון המשותף") שיתרתו במועד הגשת התביעה עמדה על כ – 2,000,000 ₪.

 

התובעת טוענת בכתב התביעה כי לא ידוע לה אם לנתבע חשבונות בנק נוספים והיא מבקשת לגלות את מלוא זכויותיו של הנתבע ולהכליל אותם במסגרת איזון המשאבים.

 

הנתבע טוען כי הכספים בחשבון המשותף הופקדו ונוהלו על ידי הנתבע בלבד. המדובר בחשבון של הנתבע מזה כ – 50 שנה. הנתבע טוען כי התובעת צורפה לחשבון בשנת 2010 מסיבה אחת בלבד והיא הנפקת כרטיס אשראי על שמה של התובעת שטענה בפניו כי אינה יכולה לעשות שימוש בכרטיס אשראי שהונפק על שמו של הנתבע. הנתבע טוען כי לא נעשו בחשבון פעולות כלשהן על ידי התובעת.

 

הנתבע טוען כי במהלך השנים שמרו הצדדים על הפרדה רכושית, כלל הכנסותיה של התובעת נכנסו לחשבונה בלבד והיא מעולם לא הפקידה כספים לחשבון המשותף. עוד טוען הנתבע כי לתובעת אין כל חלק בחשבון המשותף. הנתבע הוסיף וטען כי מתוך היתרה בחשבון סך של כ – 700,000 ₪ התקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת עבודה שהתרחשה קודם שהכיר את התובעת. הנתבע טוען כי הכספים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי הם בגדר נכסים שאינם בני איזון בהתאם לס' 5(א)(2) לחוק יחסי ממון.

בנוסף טוען הנתבע כי לחשבון זה הופקד גם הסך של 435,000 ₪ ששולמו לנתבע עם פרישתו שרק חלק קטן ממנו הוא בר איזון.

 

הנתבע מוסיף וטוען כי לתובעת חשבון משותף לה ולאמה ובו יתרת זכות העולה על הסך של 100,000 ₪.

 

החשבון המשותף: 

 

46.חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף שהם שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שווים ביניהם וזאת מכח ס' 9(ב) לחוק המיטלטלין תשל"א – 1971 לפיו "חלקיהם של כל אחד מהשותפים המיטלטלין, חזקה שהם שווים". אין צורך להוכיח כוונת שיתוף בחשבון משותף באמצעות ראיות חיצוניות אלא הטוען לבעלות מלאה בחשבון המשותף – עליו הראיה. (ראו ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פד"י מו(5) 661 וכן תמ"ש (כ"ס) 22780/05 ח.ד נ' י.ד פורסם בנבו, 11.07.2007 והאסמכתאות המובאות שם).

 

47.אמנם בענייננו אין המדובר בחשבון שנפתח כחשבון משותף אלא בחשבון שהיה של הנתבע עוד קודם הכיר את התובעת ואשר התובעת צורפה אליו בשנת 2010 אולם אין בדבר זה כשלעצמו כדי לסתור החזקה כאמור לעיל.

 

כפי שיובהר להלן והגם שאין חולק כי התובעת לא הפקידה כספים לחשבון המשותף, הרי שהנסיבות מלמדות כי החשבון היה משותף לא רק במובן הפורמאלי אלא גם במובן המעשי ולנוכח השימוש בו בפועל.

 

נקבע לעניין זה כי "השופט המלומד צדק בכך, כי השאלה, מה הייתה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בחשבון, אינה רלוואנטית כלל. הוא גם צדק בקביעתו, כי כל עוד לא הוכח אחרת, יוצרת השותפות בחשבון חזקה כי יתרת הזכות בו (או החובה) שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים" (ע"א 655/89 דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ פ"מ מה(3) 845, 849-850).

 

טענות הנתבע לפיהן התובעת צורפה לחשבון רק על מנת שניתן יהיה להנפיק כרטיס אשראי על שמה (ס' 49 לכתב הגנה) לא הוכחה. הנתבע לא נימק הצורך לצרף התובעת לחשבון לצורך כך בלבד שעה שלנתבעת היה חשבון בנק על שמה וכאמור לעיל הנתבע נהג להעביר כספים לידי התובעת גם במזומן וכן לא עלה מדוע לא נפתח חשבון משותף חדש ונפרד לצורך כך. לפיכך יש להעדיף גרסת הנתבעת לפיה החשבון שימש לצרכי שני בני הזוג גם קודם צירופה של התובעת אלא שבשל מצבו הבריאותי של הנתבע ועל מנת לאפשר לתובעת לבצע בעצמה את הפעולות הנדרשות גם ללא נוכחות הנתבע היא צורפה כשותפה לחשבון (עמ' 81 ש' 17-33 עמ' 82 לפרוטוקול הדיון מיום 21.05.2023).

 

48.הלכה למעשה התובעת נותרה שותפה בחשבון עד לפרידת הצדדים מהלך כתשע שנים שהוא פרק זמן משמעותי של שיתוף בחשבון עניין המצביע על שיתוף מהותי ולא רק פורמאלי.

 

בנוסף, העובדה שלפיה התובעת לא הפקידה דבר לחשבון המשותף נבחנת לנוכח כלל הנסיבות בהן אמנם לתובעת היו הכנסות ממקורות שונים אולם אין חולק כי המדובר בהכנסות נמוכות ביחס להכנסות הנתבע ואשר חלקן נובעות מתשלום מזונות עבור בנה של התובעת וכי כאמור לעיל תרומתו של כל צד למאמץ המשותף היתה אחרת, כך, בעוד הנתבע עבד ופרנס את התא המשפחתי תרומתה של התובעת התמקדה בניהול משק הבית המשותף. מכאן שלא היתה כל ציפיה כי התובעת תפקיד לחשבון המשותף דבר מהכנסותיה המצומצמות יחסית.

 

49.בנוסף, התובעת טענה כי בהסכמת הצדדים ועל פי סיכום עם אחיה של הנתבעת הועבר סך של 400 ₪ מידי חודש מחשבון הבנק המשותף לטובת אמה של התובעת בדרך של הוראת קבע. התובעת צירפה אסמכתה לכך (נספח יג' לתצהיר התובעת).

 

מכתב ההגנה של הנתבע עולה כי הוא מאשר שהועברו כספים בהוראת קבע משנת 2009 (דהיינו קודם צירופה של התובעת כשותפה בחשבון) עד לשנת 2019 לחשבון אמה של התובעת. (ס' 58(ד) סיפא לכתב ההגנה) וצירף לתיק המוצגים מטעמו את האסמכתאות להוראת הקבע (מוצג 31 עמ' 1084-1086). השיתוף בחשבון נובע מכלל הפעולות בו אין הוא נלמד רק מההפקדות לחשבון אלא גם מההוצאות שהוצאו מהחשבון. בענייננו מעבר לכך שאין חולק כי החשבון המשותף שימש למימון כלל צרכי המשק המשותף הרי שבפועל עולה כי זה שימש גם למימון הוצאות אישיות של התובעת לרבות חלקה של התובעת בצרכי אמה עניין המחזק כוונת השיתוף המהותית בחשבון.

 

מלבד הטענה לפיה התובעת לא הפקידה כספים לחשבון המשותף, עניין שכאמור הוא לבדו אינו סותר את חזקת השיתוף בחשבון, לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבע לשלילת השיתוף בחשבון לאחר צירופה של התובעת כשותפה בו.

 

לפיכך התובעת היא בעלים של מחצית הזכויות בחשבון המשותף ועל כן זכאית לקבל לידיה מחצית מיתרת הכספים בחשבון נכון למועד הקרע.

 

תגמולים המל"ל/ כספים שאינם ברי איזון בחשבון המשותף:

 

50.בכתב ההגנה טען הנתבע כי סך של כ – 700,000 ₪ בחשבון התקבלו מהמוסד לביטוח לאומי בשל תאונת עבודה שאירעה קודם נישואי הצדדים וכן הופקד לחשבון בשנת 2018 סך של 435,000 ₪ ממקום עבודת הנתבע בעקבות פרישתו שרק חלק קטן ממנו הוא נכס בר איזון (ס' 51-52 לכתב ההגנה). במסגרת תצהיר הנתבע לא בא פירוט של הכספים שלטענתו הופקדו בחשבון מכח תאונת העבודה או בשל פרישתו ולא צויין מועד הפקדתם.

 

עוד יש לציין כי במסגרת תצהיר הנתבע לא באה הפניה ספציפית למוצגים התומכים בהפקדות הכספים. אין צריך לומר כי אין די בצירוף מסמכים לתיק המוצגים (בוודאי כאשר עסקינן במאות דפי חשבון שצורפו על ידי הנתבע לתיק המוצגים) אלא יש להגישם לתיק באמצעות תצהיר המפנה לפעולות ספציפיות או באמצעות הצגתם לעדים במסגרת החקירות. הנתבע בחר שלא לעשות כן ויש לזקוף הדבר לחובתו.

 

51.בסיכומיו פירט הנתבע בסעיף 66 את הסכומים שהופקדו לחשבונו תוך הפניה למוצגים עניין שכאמור לא נעשה בתצהירו כלל. מהאמור בסעיף זה עולה כי הנתבע טוען שיש לקזז סך של 645,286 ₪ מתוך הכספים בחשבון המשותף לפי הפירוט כדלקמן:

 

סך של 363,453 ₪ - תוך הפניה למוצג 27 שהוא טבלאות תשלומי גמלת נכות מעבודה משנת 1988 ואילך המסתכמים בסכום הנ"ל.

סך 122,960 ₪ וכן סך של 29,960 ₪ מענקים חד פעמיים ששולמו בשנת 2002.

סך 29,960 ₪ מענק חד פעמי ששולם בשנת 2009.

סך של 48,744 ₪ היוון קצבת נכות ששולם בחודש יוני 2019.

 

אמנם מכח ס' 5(א)(2) לחוק יחסי ממון מוחרגים כספי גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי בשל נזק גוף אולם כלל הסכומים כאמור לעיל נכנסו לחשבון הנתבע (מרביתם קודם צירופה של התובעת כשותפה בחשבון) נטמעו בו ולא נשמרו בנפרד. לא ניתן לקבוע כי הכספים המצויים היום בחשבון (או אלו שהיו בחשבון בעת צירופה של התובעת לחשבון) הם דווקא תגמולי המל"ל שכן אלו אינם "צבועים" במובחן מיתר ההפקדות לחשבון. באותו אופן לא ניתן לקבוע כי המשיכות מהחשבון נעשו דווקא מתוך הכספים ברי האיזון ולא מתוך תגמולי המל"ל שכן כלל ההפקדות לחשבון התערבבו ונטמעו זה בזה והפכו כולם למשותפים והנתבע לא הוכיח כי הוסכם אחרת בין הצדדים.

 

בעניין מטלון לעיל נפסק "...עם הפקדת הכסף על-ידיו בחשבון המשותף לא ניתן עוד לראות את כל הכסף ככספו שלו, אלא ככספם המשותף, כל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת לגבי אותו סכום".

 

יפים לעניין הדברים שנקבעו בפסק דינו של כבוד השופט בר יוסף בתלה"מ (ת"א) 21129-03-23 ר.ל נ' א.ל פורסם בנבו 10.04.2024 שם נקבע כי יכול שהפקדת כספים לחשבון משותף תהווה רק "צינור" לצורך העברת הכספים ליעד אחר אולם "מצב דברים כזה אפשרי, כאשר ניתן להוכיח עקיבה ברורה, משמע הפרדת הכספים הנפרדים מכספים אחרים בחשבון המשותף...במקרה זה כספים נפרדים... הופקדו באופן שלא מאפשר 'לצבוע' אותם. לכן נאלצה התובעת להניח את טיעונה בדרך של התחשבנות לאחור להבדיל מעקיבה ברורה...התחשבנות כזאת חוטאת לכוונת השיתוף העולה מהפקדת הכספים וערבובם בכספים אחרים ואינה עולה בקנה אחד עם הרתיעה הפסיקתית מפנקסנות והתחשבנות בדיעבד.." (פיסקה 18.2 לפסק הדין על האסמכתאות המובאות במסגרתו)

 

הנה כי כן כלל הכספים נטמעו בחשבון המשותף ולא ניתן להבחין בינם לבין יתר הכספים בחשבון או לצבוע אותם בדרך של התחשבנות רטרואקטיבית ומשכך אין מקום להורות על קיזוז סכומים אלו מתוך החשבון המשותף.

 

52.הדברים אמורים גם ביחס לכספים שהופקדו לחשבון המשותף בשנת 2018 עם פרישת התובע. אף אלו לא נשמרו באופן מובחן מיתרת הכספים בחשבון, אין חולק כי הכספים רק בחלקם הם ברי איזון אולם משאלו הופקדו לחשבון המשותף ונותרו בו הפכו הם למשותפים.

 

53.לפיכך טענות הנתבע לקיזוז כספי המל"ל או כספים שהופקדו בחשבון המשותף בהמשך לפרישתו של הנתבע ממקום עבודתו נדחות.

 

 

 

הברחת כספים על ידי התובעת/ חשבונות התובעת:

 

54.בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת הבריחה כספים לחשבונה הפרטי וכן לחשבון המשותף לה ולאמה.

 

התובעת טענה בתצהירה ובעדותה כי היא שותפה בחשבון אמה יחד עם אחות נוספת לצורך ניהול החשבון של האם וכי הכספים שהועברו לחשבון האם הועברו בהסכמת הצדדים כהשתתפות במימון צרכיה של האם. בכל הנוגע להעברות הכספים לחשבון התובעת טענה כי אלו הועברו בגדר השתתפות הנתבע במימון צרכיה של התובעת.

 

כאן המקום לציין כי התובעת אינה חולקת על זכותו של הנתבע לקבל מחצית מהזכויות בחשבון התובעת (להבדיל מהחשבון המשותף לתובעת ולאמה).

 

בסיכומיו טען הנתבע כי יש להשיב הסך של 358,450 ₪ שהבריחה לטענתו התובעת מהחשבון (המשותף ס' 55 לסיכומי הנתבע).

 

בכל הנוגע לכספים שהועברו לחשבון אמה של התובעת הרי שהנתבע מאשר כי אלו מועברים בהוראת קבע עוד משנת 2009 וקודם צירופה של התובעת כשותפה בחשבון (ס' 58ד' סיפא לכתב ההגנה). לאור זאת בהעדר הנמקה עובדתית אחרת לכך שהנתבע יצר הוראת קבע מחשבונו לטובת חשבון אמה של התובעת (שכן כאמור זו החלה קודם צירופה של התובעת כשותפה) וזו נמשכה שנים רבות מבלי שהנתבע ביטל הוראת הקבע יש לקבוע כי הכספים הועברו בהסכמה ולא בגדר הברחה.

 

במסגרת כתבי הטענות של הנתבע ובפרט בסיכומיו לא עתר הנתבע לאיזון הכספים שבחשבון אמה של התובעת אלא עתר להשבת כספים שלטענתו הוברחו לחשבון זה בלבד ולפיכך על פני הדברים לא נדרשת הכרעה בשאלת הבעלות בחשבון המשותף לתובעת ולאמה. על כל פנים בהינתן האמור לעיל ולאור אישור הנתבע על העברת הכספים עבור אמה של התובעת בהסכמה, מקובלת עלי גרסת התובעת לפיה המדובר בחשבון השייך לאמה של התובעת וכי הכספים המופקדים בו אינם כספי התובעת אלא שייכים לאמה ולפיכך הכספים בחשבון אינם כספי התובעת ואינם נכס בר איזון בין הצדדים.

 

55.בכל הנוגע להעברות הכספים לחשבון התובעת הרי שהנתבע מאשר כי אלו הועברו בידיעתו (לטענתו נועדו לפירעון הלוואת המשכנתא) ולפיכך אין המדובר בהברחת כספים ועל כל פנים המדובר בסכומים מצטברים במהלך קרוב ל – 20 שנה במהלכם הועבר סך של בין 10,500 ₪ ל – 28,400 ₪ לשנה באופן בו נעשו העברות כמעט מידי חודש הרי שאלו אינם בגדר פעולות חריגות בחשבון. כאמור לעיל קיבלתי גרסת התובעת כי הכספים הועברו אליה בגדר מימון צרכיה ולפיכך בוודאי שהכספים אינם בגדר הברחה.

 

על כל פנים משאין חולק כי יתרת הזכות בחשבון התובעת היא בגדר נכס בר איזון יש להתחשב בה במסגרת איזון המשאבים.

 

כאן המקום לציין כי איש מן הצדדים לא התייחס להיקף היתרה בחשבון התובעת נכון למועד הקרע אולם משעה שנקבע כי היתרה בחשבון התובעת נכון למעד הקרע היא בת איזון אינה שנויה במחלוקת ומאחר שצורפו לתיק דפי החשבון של התובעת מהם עולה כי נכון למועד הקרע (10.07.2019) עמדה יתרת הזכות בחשבון התובעת על הסך של 102,000 ₪ הרי שסכום זה יילקח בחשבון במסגרת איזון המשאבים.

 

 

 

 

זכויות מעבודה:

 

 

56.הוגשה חוות דעת אקטואר ביחס לאופן ביצוע איזון המשאבים בשתי חלופות, האחת משנת 1996 ועד למועד הקרע והשניה ממועד הנישואין ועד למועד הקרע.

 

כאמור לעיל לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הצדדים התכוונו להחיל על עצמם כלל התוצאות הכלכליות הכלליות החלות על זוגות נשואים קודם לנישואיהם ובפרט לא עלתה טענה עובדתית על ידי התובעת ביחס לכוונת השיתוף בזכויות מעבודה קודם לנישואי הצדדים אשר הן זכויות שלא שימשו את הצדדים בחיי היומיום ונשמרו על שם התובע עד לפרישתו. לפיכך יש לבצע איזון המשאבים ביחס לזכויות שנצברו ממועד הנישואין ועד למועד הקרע וביחס אליהן בלבד.

 

הצדדים לא העלו כל טענה לעניין אופן ביצוע איזון המשאבים או החלופה המועדפת לביצועה (איזון בסכום חד פעמי או איזון במועד גמילת הזכויות) ולפיכך ברירת המחדל היא שיש להורות על ביצוע איזון במועד גמילת הזכויות.

 

עיון בחוות הדעת מעלה כי נפלה טעות סופר בסיכום חוות הדעת (פרק ה' ס' 2 (ב)). בסעיף האמור נכתב כי "על האישה להעביר לבעל" סכום חד פעמי בסך של 82,821 ₪ לאיזון הזכויות וכן לחתום על הפסיקתאות שצורפו לתקופת השיתוף הרלוונטית. קביעה זו באה על יסוד הטבלה שבסעיף ד'4 שמעיון בה עולה כי צבירת הזכויות מיוחסת ל"בעל" בלבד בסכום של 165,641 ₪ ולפיכך על ה"בעל" להעביר לאשה מחצית מסכום שנצבר על ידו ובסך של 82,821 ₪.

 

אמנם הצדדים לא העלו טענה לעניין זה אולם משהטעות עולה בבירור מחוות הדעת איני רואה מניעה להורות בהתאם לטבלה שבס' ד2 כי על הנתבע להעביר לתובעת הסך של 82,821 ₪ ולא להיפך. בנוסף יש לחתום על הפסיקתאות המצורפות ביחס לחלופה זו.

 

עם זאת לאור כלל היתרות בכלל הנכסים דומה שיכול והצדדים יעדיפו חלוקה על פי חלופה א' (איזון בסכום חד פעמי) ולפיכך תינתן לצדדים האפשרות להודיע על הסכמה לאיזון בסכום חד פעמי שאם לא כן יבוצע איזון במועד גמילת הזכויות.

 

57.בנוסף והגם שהצדדים לא טענו לכך הרי שעולה מחוות הדעת כי במסגרתה אוזן הסך של 135,387 ₪ (מענק שנים עודפות פדיון ימי מחלה וחופשה) אשר הופקד בפועל לחשבון הבנק המשותף ולמעשה חולק בין הצדדים במסגרת פירוק השיתוף בחשבון הבנק ולפיכך איזונו במסגרת איזון המשאבים מהווה העברת הזכויות לתובעת בכפל. המומחה ציין כי יש להתחשב בכך במסגרת איזון חשבון הבנק שלא נכלל בחוות דעתו (ס' 6.5.6 לחוות הדעת מיום 05.02.2023). לאור האמור יש לזקוף לחובת התובעת באיזון המשאבים מחצית מן הסך האמור דהיינו סך של 67,694 ₪ שיש להפחיתו מכל סכום שיש לשלם לתובעת לשם איזון המשאבים.

רכב:

 

58.על שם הנתבע רכב קאיה נכון למועד הגשת התביעה.

 

התובעת טוענת כי יש להכליל את הנכס בגדר מסת הנכסים ברי האיזון בין הצדדים.

 

הנתבע טוען כי רכב זה נרכש על שמו ובמימונו בלבד ורק הנתבע עושה בו שימוש.

 

59.בכתב התביעה טענה התובעת כי על שם הנתבע רכב קיה תוך ציון מספר הרישוי של הרכב וכן ציינה כי הרכב רשום על שם הנתבע. התובעת טענה כי יש לאזן הרכב במסגרת איזון המשאבים (ס' 39 לכתב התביעה).

 

הנתבע טען כי הרכב נרכש על ידו בלבד טענה שאין בה כדי לשלול הכללתו בגדר איזון המשאבים.

 

כאן המקום לציין כי התובעת לא טענה מהו מועד הרכישה של הרכב אולם הנתבע לא חלק באופן מפורש על היותו של הרכב נכס בר איזון.

 

על מנת לאזן נכס בגדר איזון המשאבים על התובעת להוכיח שוייו של הרכב נכון למועד הקרע. התובעת לא טענה מהו שוויו של הרכב למועד הקרע, לא ציינה פרטי הרכב כלל לרבות דגם ושנתון, כלל לא התייחסה לרכב במסגרת תצהיר ראשית מטעמה ולא עתרה למינוי מומחה לשם הוכחת שוויו.

 

לאור האמור לא עלה בידי התובעת להוכיח העובדות הנדרשות לשם איזון שווי הרכב במסגרת איזון המשאבים הכללי ותביעתה לעניין זה נדחית.

 

 

חלוקה בלתי שוויונית

 

60.כאמור לעיל התובעת עתרה לכך שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי ס' 8(2) לחוק יחסי ממון בין הדרך של חלוקה בלתי שוויונית ובין בדרך אחרת.

 

הנימוק של התובעת לכך הוא כי יש לאפשר לה ולתובע את אותן היכלות הכלכליות בפרק הבא של חייהם וכי "לא יעלה על הדעת" שהנתבע "יחיה כמו מלך" אחרי הגירושין ואילו לתובעת "לא יהיה שקל ממה לחיות".

 

במסגרת סיכומי התובעת לא באה עתירה מפורשת להורות בהתאם לסמכות הקבועה בס' 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולפיכך יש לראות את התובעת כמי שזנחה טענה זו ולהורות על דחייתה מטעם זה בלבד.

 

61.על כל פנים יש לדחות טענות התובעת גם לגופן. בס' 8 לחוק יחסי ממון נקבע חריג המקנה לבית המשפט סמכות בשיקול דעת בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לקבוע חריגים לכלל של חלוקה שוויונית בנכסים, בין היתר על דרך של קביעת יחס חלוקה שונה שאינו מחצה על מחצה.

 

ס' 8 אינו מציין מפורשות התנאים והנסיבות בהם ייעשה שימוש בסמכות הקבועה במסגרתו, נפסק כי השיקולים הן מגוונים ואינם בגדר רשימה סגורה (עמ"ש (מרכז) 55308-09-22 לעיל, פסקה 29) אולם הודגש בפסיקה כי השימוש בכלי זה צריך שייעשה במקרים מיוחדים ובנסיבות קיצוניות ועל הטוען כי יש לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 8 מוטל הנטל להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מכלל החלוקה השוויונית.

 

בפסיקה הוכרו ככלל נסיבות מיוחדות משלושה סוגים עקרוניים:

 

נסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מהצדדים לאחר גירושיהם באופן היוצר חוסר איזון בולט באופן מיוחד מבחינה כלכלית.

 

נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות הנכסים על שם מי מבני הזוג – דוגמת מצב בו לאחד מבני הזוג נכסים חיצוניים רבים או מקרה בו אחד הצדדים בחר להכניס את זכויותיו החיצוניות לתוך הקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיו"ב

 

נסיבות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים – מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון, דוגמת פירוד ממושך בין הצדדים למול אורך חיי הנישואין מקרים של הימורים הוצאת נכסים לטובת מעילה באמון ולעיתים גם במקרים של אלימות חריגה.

 

ראו עמ"ש (מרכז) 55308-09-22 לעיל, עמ"ש (מרכז) 56634-06-20 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, וכן ראו הסקירה בפסק הדין בעניין תמ"ש (קריות) 18044-02-09 ע.י נ' פ.י (פורסם בנבו, 27.01.2011) על פסקי הדין המובאים שם.

 

בנוסף ראוי לציין את האמור בפסק הדין בעניין עמ"ש 56634-03-20 לעיל לפיו גם במקום בו מתקיימים התנאים לחריגה מחלוקה של מחצה על מחצה שומה על בית המשפט "לבחון, ראשית דבר מהו הסך שיוותר בידי כל אחד מהצדדים אחר ביצוע חלוקה שוויונית רגילה שכן אפשר שגם אם קיימים פערים משמעותיים ביכולות הכלכליות של הצדדים הרי שאחר חלוקת הרכוש יקבל הצד החלש זכויות ורכוש בשיעור ניכר שיהא בו להעמידו על רגליו ויהא מוצדק בנסיבות העניין להסתפק בחלוקה מחצה על מחצה, ככלות הכל אין מטרת חלוקת הרכוש להשוות את כושר השתכרותם של הצדדים אלא אך ורק למנוע עוול לצד החלש יותר, ובאם הצד החלש יקבל מתוך חלוקה שוויונית רכוש רב – די לנו בכך" (שם פסקה 60).

 

62.בענייננו התובעת לא הניחה תשתית עובדתית או ראייתית כלשהי לחלוקה בלתי שוויונית. במסגרת תצהירה לא באו טענות עובדתיות המקימות בסיס לדיון בטענה כלל ועיקר ונראה כי התובעת כאמור זנחה הטענה.

 

על כל פנים ס' 8 לחוק יחסי ממון לא נועד להשוות את מצבם הכלכלי הכולל של הצדדים שכן יכול שהפער הכלכלי בין הצדדים הוא פועל יוצא מנכסים שנצברו קודם נישואי הצדדים ואינם ברי איזון כדוגמת המקרה דנן. בענייננו ומכח הדין הכללי נקבע שיתוף בין הצדדים בדירת מגורים ובכספים בחשבון המשותף באופן בו התובעת מקבלת לידיה בין היתר מחצית מיתרת הזכות חשבון הבנק המשותף (בסכום של כ – מליון ₪) ומחצית משווי דירה. בנסיבות העניין חלוקת הנכסים ללא הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 8 אינה יוצרת עוול או תחושת חוסר צדק ודי בה כדי לאזן כדבעי נכסי הצדדים ולהותיר בידי התובעת די למחייתה.

 

לפיכך טענות התובעת לחלוקה בלתי שוויונית נדחות.

 

קיזוז תשלומי מזונות:

 

63.במסגרת סיכומיו עתר הנתבע לקיזוז המזונות ששילם לתובעת על פי החלטה למזונות אשה זמניים שניתנה בתיק 58516-01-20 מחודש פברואר 2020 ע"ס 2,300 ₪ מבלי שבאה הנמקה לכך.

 

כאמור לעיל הצדדים הגיעו להסכמות בבית הדין הרבני. ההסכמות כוללות התייחסות למזונות אשה שנפסקו על ידי בית המשפט בתיק 58516-01-20. הסכם זה לא אושר ולא קיבל תוקף בבית משפט זה. בנסיבות האמורות ספק בעיני באם ניתן לאכוף את ההסכם כאמור במסגרת הליך זה.

 

יתרה מכך, ההסכם בין הצדדים בבית הדין הרבני הוגש לתיק המזונות ביום 16.07.2023 וממנו עולה כי נרשם לפרוטוקול על ידי בית הדין כדלקמן:

 

"הצדדים הסכימו שהמזונות שישולמו לאחר הגירושין הם כפשרה. מובהר שבמידה וביהמ"ש יחליט לקזז את הסכומים שנפסקו לאשה במסגרת תביעת מזונות אישה מתוך מה שיפסק לאישה ברכוש, מוסכם כי גם מה ששולם לאחר הגירושין יקוזז".

 

בהסכם הגירושין שאף הוא הוכתב לפרוטוקול בית הדין הרבני צויין "האיש ימשיך לשלם מזונות אישה כפי פסיקת ביהמ"ש, וזאת עד לפס"ד בתביעת הרכוש המתנהלת בביהמ"ש למשפחה".

 

טענות הנתבע בעניין זה יוצאות מנקודת הנחה לפיה המזונות יקוזזו באופן אוטומטי במסגרת פסק דין זה ואולם עיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מעלה כי במסגרתו לא נקבעה חובת קיזוז אלא הקיזוז מותנה בכך שבית המשפט יורה על כך בהליך זה. הנתבע לא הניח מסד עובדתי או ראייתי או משפטי המצדיק קיזוז תשלומי המזונות ולא באה התייחסות לסכום הקיזוז או רכיביו. לפיכך לא מצאתי כי הוכח שיש לקזז את תשלום המזונות מכל סכום שישולם במסגרת פסק דין זה.

 

סוף דבר:

 

64.מכלל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

 

א.ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה ע' משותפות לתובעת ולנתבע בחלקים שווים.

 

לאור האמור אני מורה על פירוק השיתוף בדירה ע' בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים (בניכוי הוצאות המכירה אם תהיינה).

 

מחלקה של התובעת בדירה תיפרע יתרת המשכנתא הרשומה על זכויות התובעת בדירה א'. עם פירעון המשכנתא כאמור לעיל והעברת חלקה של התובעת בדירה ע' לידי התובעת, תעביר התובעת את הזכויות בדירה א' על שם הנתבע.

 

ב.יתרת הזכות בחשבון המשותף תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. על הצדדים לחתום תוך 30 יום על כלל המסמכים הנדרשים לשם העברת הכספים על פי פסק הדין ולשם סגירת החשבון.

 

ג.הצדדים יודיעו תוך 14 יום בתצהירים ערוכים כדין האם הם מבקשים לבצע איזון בסכום חד פעמי.

 

אם הצדדים שניהם יגישו במועד שנקבע תצהירים מהם עולה כי שניהם מסכימים לבצע איזון בסכום חד פעמי כי אז ישלם הנתבע לתובעת לצורך איזון הזכויות סכום חד פעמי של 123,361 ₪ בניכוי 67,694 ₪ (ראו ס' 57 לעיל) לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום החישוב של חוות הדעת 31.12.2022 (ראו פרק ג' ס' 2 לחוות הדעת) ועד למועד התשלום בפועל, בניכוי 51,000 ₪ (מחצית מיתרת הזכות בחשבון התובעת נכון למועד הקרע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הקרע ועד למועד התשלום ובניכוי 2,000 ₪ חיובי ההוצאות בהן חוייבה התובעת במסגרת הליך זה.

 

בהעדר הסכמה כאמור או בהעדר הגשת תצהירי הצדדים או מי מהם במועד שנקבע לכך, איזון המשאבים יבוצע בדרך של איזון במועד הגמילה לתקופת השיתוף שממועד הנישואין ועד למועד הקרע, ותיחתמנה הפסיקתאות בהתאמה. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הסך של 82,821 ₪ בניכוי 67,694 ₪ (ראו ס' 57 לעיל) לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה מיום החישוב של חוות הדעת (31.12.2022) ועד למועד התשלום בפועל, בניכוי 51,000 ₪ (מחצית מיתרת הזכות בחשבון התובעת נכון למועד הקרע) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הקרע ועד למועד התשלום ובניכוי 2,000 ₪ חיובי ההוצאות בהן חוייבה התובעת במסגרת הליך זה. יתרת החיוב של התובעת על פי חלופה זו תועבר מתוך חלקה של התובעת בחשבון המשותף.

 

65.לאחר ששקלתי כלל נסיבות העניין לרבות אופן ניהול ההליך, בין היתר בהתחשב בכך שטענות כל צד התקבלו באופן חלקי ולצד זאת עיקר טענות התובעת התקבלו בפרט בכל הנוגע לדירה ע' ולחשבון המשותף מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

 

פסק דין זה מסיים את הדיון בתובענה והמזכירות תסגור את התיק.

 

פסק הדין מותר בפרסום במאגרים משפטיים ללא פרטים מזהים.

 

ניתנה היום, א' חשוון תשפ"ו, 23 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.