דרשה לסלק מהדירה את כלתה, שטענה: "אני הבעלים"

לאחר שבעלה עזב את הבית, אישה טענה לשיתוף ספציפי בנכס שרשום על שם אימו. היא נדחתה ותיאלץ למצוא לעצמה מקום מגורים אחר עד אוקטובר 2027

"לא האמנתי שהיא תוביל אותי למקום הזה": אישה שכלתה סירבה להתפנות מדירתה נאלצה להגיש נגדה תביעת סילוק יד לבית המשפט למשפחה בפתח תקווה. להגנתה טענה פרודת הבן שעל רקע תקופת הנישואים הארוכה, שיפוץ שנערך בנכס, והבטחת חמותה, כביכול, שהוא שייך לשניהם - הרי שבפועל היא בעליו, אך השופט דניאל שרז דחה אותה וקבע שתצא מהדירה עד לאוקטובר 2027.

בנה של התובעת והנתבעת גרו בדירה מושא ההליך מ-2009. בשלב מסוים הם נפרדו והבעל עזב את הבית. מאז מתגוררים בנכס כלתה של התובעת וילדיה. במאי אשתקד הוגשה תביעת החמות, לסילוק ידה של הכלה.

היא סיפרה כי הנתבעת מסרבת בתוקף להשיב לה את הדירה - שלטענתה משמשת עבורה כ"פנסיה" לעת זקנה - תוך מגוריה בה ללא תשלום שכירות. "נתתי להם לגור, נכון, מתוך דאגה ממקום של אכפתיות", הודתה החמות, "אבל לא האמנתי שתובילי אותי למקום הזה", אמרה לכלתה. לדבריה אינה רוצה בקשר כלשהו עם האישה הזו, לרבות השכרת דירתה לה, ולכן עליה להתפנות לאלתר.

מנגד טענה הכלה לשיתוף ספציפי בדירה על רקע תקופת הנישואים הארוכה, שיפוץ לכאורה שנערך בה והבטחת התובעת, כביכול, שהיא שייכת לבני הזוג. על-פי הנטען, מכוח השיתוף הספציפי היא זכאית להיות הבעלים. עוד טענה הכלה כי בני הזוג קיבלו מאם הבעל זכות שימוש בנכס שאינה ניתנת לביטול, וכי "הנתבעת וילדיה זכאים למדור שקט ושליו".

מחזיקה בה כבת ערובה

השופט שרז דחה את טענות הכלה, אחת לאחת. בראש ובראשונה הבהיר כי טענתה לשיתוף ספציפי אינה נוגעת למישור היחסים בינה לבין חמותה, שהיא בעלי הדירה, ומכאן שיש לדחותה. גם את ניסיון הנתבעת להציג עצמה כמי שנהגה בנכס, יחד עם הפרוד שלה, מנהג בעלים, חרץ השופט לדחייה.  

הוא ציין בהקשר הזה שמכתב ההגנה, כלומר מגרסת הכלה עצמה, עולה שהבעל העביר לאמו את הדירה כבר ב-2010, באופן המנוגד לטענתה האחרת, שהדירה שייכת לבני הזוג לשעבר. עוד הפנה השופט לעדות הכלה, כי הציעה בזמנו לשלם לחמותה תשלום כלשהו עבור המגורים. הוא חידד ש"מי שמציע לשלם תמורה כלשהי, ברור שאינו רואה בדירה כדירתו".

לבסוף דחה השופט, בליווי ביקורת חריגה, את טענת הכלה כי חמותה נתנה לה רישיון בלתי חוזר למגורים בדירתה, לכל הפחות עד לתום הליכי הגירושין עם בנה. "הנתבעת חפצה להשתמש בתובעת כ'בת ערובה' להליכים בינה ובין בעלה. התובעת אינה אמורה לשמש כ'בת ערובה', וכמי שהעניקה את הרישיון זכאית היא לבטלו", קבע בנחרצות.

בפסק הדין נקבע שהחמות, כבעלת הדירה, זכאית לחזור בה מהסכמתה הקודמת ולהפסיק את רשות המגורים שנתנה, נוכח שינוי הנסיבות והסכסוך שהתגלע בין בנה לאשתו. הובהר שהענקת רשות המגורים הייתה כפופה לתנאי משתמע ("מכללא") שקשרי המשפחה ייוותרו על כנם, וכשהחלו המריבות בין בני הזוג, רשאית הייתה אם הבעל לדרוש מהכלה להתפנות.

סוף דבר התביעה התקבלה, וניתן צו לפינוי הכלה מהדירה עד ל-1 באוקטובר 2027, תוך חיובה ב-7,500 שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת חמותה.

• ב"כ התובעת: עו"ד משה אלחרר
• ב"כ הנתבעת: לא צוין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.