דרשה חצי מדירת בן זוגה המנוח אך ״שכחה״ להזכיר הסכם ממון

המנוח הותיר צוואה המחלקת את הדירה באופן שווה בין ארבעת ילדיו ובת הזוג. האישה לא הסתפקה בחמישית שהוקצבה לה וביקשה חצי מהנכס כידועה בציבור. התביעה נדחתה על הסף

השופט מרדכי (מוטי) לוי דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד ילדיו ונכדיו של בן זוגה המנוח בה דרשה חצי מדירה שרשומה על שמו מכוח חזקת השיתוף. המנוח הותיר צוואה שלפיה התובעת זכאית לחמישית מהנכס. לאחר שהילדים הגישו תביעה נגדית בה דרשו את פינוי התובעת היא הגישה תצהיר חיים משותפים והסכם ממון עליהם חתמו בני הזוג הקובע הפרדה רכושית ברורה. היא טענה שלא ידעה על מה חתמה אך השופט דחה את הטענה וקבע שההסכם תקף. 

המנוח הותיר צוואה מ-2018 בה ציווה את הדירה נשוא המחלוקת בחלקים שווים לשלושת ילדיו, לילדיה של בתו שנפטרה ולבת זוגו (20% לכל אחד).

בכתב התביעה סיפרה האישה כי הייתה בת זוגו של המנוח מ-1992 ועד למותו ב-2017. היא ציינה שלשניהם לא הייתה זו מערכת זוגית ראשונה. 

לטענתה, דירה שרשומה על שם המנוח באילת ובה גרה עמו, היא נכס משותף בהתאם להלכת השיתוף. בנוסף היא טענה כי הצוואה נערכה כשהמנוח היה חולה מאוד ונתון להשפעת ילדיו. 

הילדים טענו מנגד שהתביעה היא ניסיון מצד התובעת לגזול מהם חלק נכבד מהנכסים שהמנוח צבר בחייו והותיר להם בצוואתו האחרונה. לדבריהם, היא לא מסתפקת בחלק שהעניק לה בעיזבונו, מטעמי חמדנות.

הילדים הגישו תביעה נגדית בה דרשו מהתובעת להתפנות מהנכס ולשלם להם דמי שימוש ראויים.

בכתב הגנתה לתביעה שכנגד צירפה בת הזוג שני מסמכים שלא צורפו לכתב התביעה: תצהיר חיים משותפים, והסכם ממון. שני המסמכים נחתמו בפני עורכת דין במרץ 2017, כ-9 חודשים לפני פטירת המנוח. הסכם הממון יוצר הפרדה רכושית בין הצדדים וקובע במפורש כי הזכויות בדירה שבמחלוקת הן של האיש בלבד, על אף המגורים המשותפים בה.

בהקשר לכך טענה האישה כי לא הסכימה לחתום על הסכם הממון, אלא הוטעתה על ידי עורכת הדין לחשוב שהיא חותמת רק על מסמכים לצורך הסדרת מעמדה כידועה בציבור.

בשלב זה, על בסיס ההסכם, ביקשו הילדים לדחות את התביעה על הסף.

חתמה והתחרטה

סגן נשיא בית המשפט למשפחה באילת, השופט מרדכי (מוטי) לוי הבהיר שבחקירתה הנגדית אישרה האישה כי חתמה על הסכם הממון. 

הוא הוסיף כי לו היה ממש בטענתה שמדובר בדירה משותפת, הגיוני היה שהדירה הייתה נרשמת כך בעת רכישתה.

עוד הדגיש השופט כי מלבד טענתה בדיעבד, אין כל ראיה לכך שהתובעת לא הסכימה לחתום על הסכם הממון בזמן אמת. לדבריו, מחומר הראיות עולה שהתובעת ידעה על הסכם הממון, חתמה עליו בידיעה וחזרה בה מהחתימה. 

הוא הוסיף כי התובעת לא הציפה את דבר קיומו של ההסכם מלכתחילה מתוך כוונה להרחיב את זכויותיה מעבר למה שציווה לה המנוח.

לפיכך הוא דחה את התביעה על הסף. התובעת חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל. 

• ב״כ התובעת: עו"ד טל לייזרוביץ
• ב״כ הנתבעים: עו"ד גיל מדואל

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין