דרשה זכויות בבית חותניה לשעבר – ונדחתה

בני זוג התגוררו במשך כ-6 שנים בנכס שבבעלות הורי הבעל. לאחר הפרידה טענה האישה כי הובטחה לה מחצית ממנו, וכי השקיעה בבנייתו סכומי עתק. בית המשפט לא השתכנע

בית המשפט למשפחה בפתח תקווה דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד הורי בעלה לשעבר, בדרישה להכיר בזכויותיה בבית בבעלותם, ולחלופין לפצותה ב-3 מיליון שקל. השופטת עידית בן-דב ג'וליאן קבעה שהאישה לא הוכיחה כי הובטחו לה זכויות בנכס, ואף לא שהשקיעה כספים בבנייתו או שילמה את החזרי המשכנתה. היא חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 65 אלף שקל.

התובעת ובנם של הנתבעים נישאו בשנת 2002 והתגרשו באוגוסט 2021. בדצמבר 2014 עברו בני הזוג להתגורר בבית שנבנה על קרקע של הורי הבעל, לצד אחיו של הבעל ומשפחתו, שהתגוררו במחציתו השנייה של הנכס. לאחר כ-6 שנות מגורים נפרדו הצדדים, והתובעת עזבה את הבית.

בתביעתה טענה האישה כי חמיה וחמותה לשעבר הבטיחו לה ולבנם שהבית יהיה בבעלותם, ואף העניקו להם אותו במתנה. לדבריה, בעקבות ההבטחה ויתרו בני הזוג על האפשרות לרכוש חלק מנחלת אמה. התובעת ביקשה להכיר בזכויותיה בנכס מכוח "זעקת ההגינות", בהיעדר התחייבות בכתב.

עוד טענה כי השקיעה בבית יותר ממיליון שקל, בין היתר מכספי מכירת חנות ומפיצויים שקיבלה עקב מחלת הסרטן שבה לקתה. לשיטתה, התשלומים החודשיים שהעבירו בני הזוג עבור הבית היו למעשה החזרי משכנתה, ולא דמי שכירות.

התובעת ביקשה להירשם כבעלת זכויות במחצית הנכס, ולחלופין להכיר בזכותה להתגורר בו לצמיתות או לקבל פיצוי בסך 3 מיליון שקל.

מנגד טענו הורי הבעל כי מעולם לא הבטיחו לכלתם זכויות בבית. לדבריהם, הנכס נבנה מכספם, וכל שניתן לבני הזוג היה רשות להתגורר בו. הם הכחישו גם את טענותיה להשקעות כספיות ולהחזרי משכנתה.

רשות מגורים הניתנת לביטול

השופטת בן-דב ג'וליאן דחתה את התביעה. היא ציינה כי הנתבעים החלו לפעול לבניית הבית עוד לפני נישואי בנם והתובעת, וכי לא הוכח שהתחייבו להעניק לאחרונה זכויות בנכס. גם הצהרותיהם בהליכים הקודמים, שלפיהן הבית מיועד לבנם, אינן מוכיחות שהתחייבו להעניק זכויות לכלתם.

השופטת הדגישה כי גרסת האישה הייתה רצופה סתירות, וכי היא נמנעה מלזמן עדים מרכזיים, בהם בעלה לשעבר, אחיו והאדריכל שתכנן את הבית.

גם טענותיה להשקעות כספיות נדחו. נקבע כי לא הציגה אסמכתאות לכך שכספי מכירת החנות או הפיצויים שקיבלה אכן שימשו לבנייה. בפרט הודגש כי הפיצויים התקבלו בשנת 2018, ארבע שנים לאחר השלמת הבית. מנגד הציגו הורי הבעל מסמכים המעידים על מימון הקרקע והבנייה מכספם.

"התובעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה מעורבותה בבנייה של הבית והשקעות כספיות שלה בבניית הבית, ודאי לא 'מעל מיליון שקל' כפי שהצהירה. התובעת לא הציגה כל אסמכתא להשקעות כספיות שלה בבית או בחצר הבית, ולו בראשית ראיה כתובה. מנגד, הנתבעים הוכיחו כי הם אלו שהיו מעורבים בבניית הבית וכל הכספים שהושקעו בבנייתו – מכיסם", נכתב בפסק הדין.

אשר לטענה כי שיקולי צדק מאפשרים להתגבר על היעדר הסכם כתוב להעברת הזכויות, קבעה השופטת: "בנסיבות שלפניי אני מוצאת כי זעקת ההגינות מטה את הכף לזכות הנתבעים".

בסופו של דבר נקבע כי לאישה ניתנה רשות מגורים הניתנת לביטול, כל עוד היא ובעלה ניהלו חיים משותפים. התביעה נדחתה, והיא חויבה לשלם להורי בעלה לשעבר 65 אלף שקל עבור הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד.

• ב"כ התובעת: עו"ד עודד פסקל ועו"ד מאיר הופמן
• ב"כ הנתבעים: עו"ד דני שרמן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.