בעל נכס עסקי טען כי הוא זכאי לדמי שכירות ריאליים לאחר שאחד השוכרים הודה בהליך קודם כי לא שולמו דמי מפתח. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים כי סבו של התובע קיבל דמי מפתח מהם ומאביהם
השופט יואב פרידמן דחה לאחרונה תביעה שהגיש בעל נכס בקרית אתא נגד שוכרי הנכס שהם דיירים מוגנים. התובע הסתמך על עדותו של אחד השוכרים בהליך קודם שלפיה לא שולמו דמי מפתח על הנכס. הנתבעים טענו כי יש להם זכות כדיירים מוגנים הן מכוח זכותם של הוריהם והן מכיוון ששילמו בעצמם דמי מפתח. השופט קיבל את טענותיהם ומנע העלאת השכירות מ-400 שקל ל-2,500 שקל לחודש.
בתביעה שהוגשה באמצעות עו״ד אריה לוין סיפר התובע שירש את הזכויות בנכס מסבו וכי החנות מושכרת לנתבע ולאחיו בשכירות מוגנת ומשמשת למכירת דברי קודש.
לדבריו, במאי 2018, במסגרת תביעת פינוי שהתבררה בבית משפט השלום בתל אביב, הודה הנתבע כי לא שולמו דמי מפתח בגין הנכס. בנסיבות אלה לדבריו הנתבע אינו זכאי להגנת תקרת דמי השכירות הקבועה בתקנות ועליו לשלם שכירות ריאלית של 2,500 שקל לחודש (במקום 400 שקל ששילם עד כה).
הנתבע, שיוצג על ידי עו״ד יחזקאל חרלף ועו״ד חגי חרלף, טען כי עבור עסק שולמו דמי מפתח הן על ידי אביו המנוח והן על ידו.
הוא הפנה להסכם מ-1967 בין דייר מוגן קודם בנכס לבין אביו בו צוין כי תמורת סכום של 10,500 ל"י שישתלמו למוכר, מתחייב המוכר לשלם לבעל הבית את חלקו בדמי המפתח, בעבור העברת זכות השכירות. בעקבות ההסכם נחתם ב-1968 הסכם שכירות בין אביו לבין סבו של התובע. הוא הדגיש כי סבו של התובע היה בעל הבניין כולו ואיש עסקים ממולח ולא היה חותם על הסכם אלא לאחר שקיבל את חלקו בדמי המפתח.
לטענתו, סבו של התובע צפה כי בעתיד יורשיו ״יעשו צרות״ לשוכרים ולכן בהסכמת אמו שהפכה לדיירת מוגנת לאחר פטירת האב הועבר זכות הדיירות המוגנת אליו ואל אחיו ונשותיהם ב-1988. במועד חתימת הסכם זה שולמו שוב דמי מפתח לסב, בסך של 6,000 שקל במזומן.
ביחס להודאתו בהליך הקודם הוא טען כי טעה.
טעה או התבלבל
השופט יואב פרידמן מבית הדין לשכירות בחיפה דחה את התביעה. הוא ציין כי מחומר הראיות עולה שבשנת 1967 או 1968 שולמו לסב דמי מפתח עבור העסק, במסגרת העברת הזכויות שבין הדייר המקורי לאבי הנתבע.
הוא ציין בהקשר זה כי הסכם השכירות משנת 1967 מכוחו נכנס אביהם של הנתבעים לנכס כדייר מוגן, מציין תשלום דמי מפתח לידי הדייר היוצא, שמהם יעביר לבעל הבית את חלקו. התובע לא הוכיח שסכום זה לא שולם לסב.
בנוסף קיבל השופט את טענת הנתבע כי במסגרת ההסכם מ-1988 שולמו לסב דמי מפתח על ידי הנתבע ואחיו. זאת, אף שאין עיגון לתשלום. השופט כתב כי קשה להניח שהסב היה מסכים להכניס עוד שלוש דיירות מוגנות מקוריות (נשות הנתבע ואחיו) ללא קבלת דמי מפתח נוספים.
הוא ציין כי גם ללא הסכם זה מאחר שאמו של הנתבע נכנסה בנעלי בעלה כדיירת מוגנת ובה בעת ויתרה על זכויותיה לטובת ילדיה, הפכו הילדים ל״דיירים מוגנים נדחים״.
ביחס לעדות הנתבע בהליך הקודם השתכנע השופט שהוא ככל הנראה טעה או התבלבל.
התובע חויב בשכ״ט עו״ד בסך 6,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין