בית המשפט לענייני משפחה נועד להכריע בסכסוכים בין הורים אבל הוא לא יתערב בכל נושא. איפה עובר הגבול?
לא אחת, הורים מוצאים את עצמם במצב שבו יש להם דעות שונות, לפעמים אפילו סותרות, בעניינים הנוגעים לילדיהם. בדרך כלל, כשהיחסים במשפחה תקינים, ההורים מוצאים את הדרך לקבל החלטה – מישהו מוותר או שמתפשרים. אבל מה קורה כשלא מצליחים להגיע לעמק השווה וכל אחד מההורים מתבצר בעמדתו?
על פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, ויש להם את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטינים, לרבות חינוכם, לשמור ולנהל את נכסיהם, וצמודה לכך הרשות להחזיק בקטינים ולקבוע את מקום מגוריהם, והסמכות לייצגם. עוד קובע החוק כי בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם, חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה, ובהיעדרה מוסמך בית המשפט להכריע.
במקרים רבים, בעיקר כשההורים חיים בנפרד וקיימים ביניהם פערים משמעותיים בתפיסות העולם, או שיש ביניהם משקעים שמקשים על יכולתם ורצונם להתפשר, הם נאלצים לפנות לבית המשפט.
הגם שקשה לגדור את קו הגבול, מורה ביהמ"ש העליון כי החלטות עקרוניות צריכות להתקבל בהסכמה או להיות מוכרעות על ידי בית המשפט. כאלה הן למשל החלטות בעניין חלוקת זמני שהות הילדים עם כל אחד מההורים; מקום המגורים שלהם; או מחלוקת לגבי טיפולים ופרוצדורות רפואיות עבורם.
חשוב לדעת כי בענייני בריאות, ישנה התייחסות ספציפית בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המחייבת את בית המשפט להכריע בעניין על בסיס חוות דעת מקצועית. משכך, בהעדר הסכמה, החלטות מעין אלה יוכרעו על ידי בית המשפט.
לעומת זאת, לעיתים ישנן מחלוקות שהתערבות בהן משמעותה פלישה לסמכות ההורית ולזכותו של כל הורה לפעול על פי שיקול דעתו בזמן שהקטינים איתו, ובית המשפט לא יתערב בהן.
לאחרונה, בתיק שבו אני מייצגת את האב, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה של האם לאסור עליו לאפשר לבתם בת העשר לנסוע באוטובוס עירוני מבית הספר בו היא לומדת לביתו.
בתשובה שהגשתי בשם האב לבית המשפט, עמדתי על ההבדל בין נושאים שבהם יש מקום להתערבות, לבין נושאים שבהם אין זה ראוי שבית המשפט יתערב. פסיקות של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים עמדו על כך שבית המשפט לא יתערב בשיקול דעתו של הורה, אלא בעניינים מהותיים.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדתי, ובהחלטה קצרה הבהיר כי "ישנם נושאים שהם בפררוגטיבה ההורית הבסיסית של כל הורה לקבל החלטה לגבי ילדו", וכי עניינים כגון נסיעה בתחבורה ציבורית, הליכה ברגל או מעבר כביש במעבר חציה, אינם מסוג הנושאים אשר ראוי שבית המשפט יכריע בהם.
השופטת הוסיפה כי נסיעה בתחבורה ציבורית בגילה של הבת אינה אסורה, וממילא אי אפשר היה לאכוף את פסק הדין לו הייתה מחליטה לאסור זאת.
היא סיכמה כי הגשת הבקשה "מצערת ומיותרת" והוסיפה כי טוב יעשו הצדדים אם יפנו את משאביהם הכלכליים והנפשיים להתנהלות שתיטיב עימם ועם הקטינה.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין