החברה חתמה על הסכם להארכת שכירות ולאחר מכן התנערה ממנו, תוך שהיא מסתירה שבמקביל חתמה על שכירות במקום אחר. בימ"ש השלום בתל-אביב קיבל את תביעת המשכירה ומתח ביקורת נוקבת על החברה.
השופטת שרון גלר קיבלה באחרונה את תביעתה של חברת "אילות השקעות (רמת-ורד)" שהשכירה ל"אמריקן לייזר" קליניקה באזור המרכז מאז שנת 2002, בשכירות שהוארכה מעת לעת.
לקראת סוף שנת 2012 הצדדים ניהלו משא ומתן להארכת יחסי השכירות ובפברואר 2013 אמריקן לייזר חתמה על הסכם לחמש שנים נוספות.
אלא שבמקום לשלם את שכר הדירה החדש שנקבע, היא המשיכה לשלם את התעריף הישן, וכשבועיים לאחר החתימה הכניסה בהסכם שינויים על דעת עצמה (למשל לגבי חנייה באזור). חודש לאחר החתימה היא אף הודיעה במפתיע שלא מדובר בהסכם מחייב, וזמן מה לאחר מכן פינתה את המקום במהלך חד-צדדי.
בתביעה שהוגשה ב-2013 טענה "אילות" – המשכירה – בין היתר כי לשני הצדדים היה ברור שעסקת השכירות החדשה נסגר ונחתמה ומדובר בהסכם סופי ומחייב.
"מצד אחד, הנתבעת התכחשה מנקודה מסוימת ואילך לקיומו של הסכם מחייב כלשהו להארכת השכירות, אך מצד שני, היא לא פינתה את המושכר מידית כפי שניתן היה לצפות ממי שסבור כי לא קיים עוד הסכם שכירות מחייב בין הצדדים ולא הגיע להסכמה אחרת כלשהי עם המשכיר", תיארה השופטת את מצב העניינים עד לנקודה זו.
מאוחר יותר התברר שכחודשיים וחצי לפני החתימה, אמריקן לייזר חתמה על הסכם שכירות אחר עם חברת "בדסי". כאשר "בדסי" התריעה שתתבע אותה אם לא תעמוד בהתחייבויותיה, היא בחרה להתנער מההסכם עם התובעת.
חשבה רק על נוחות
היריעה קצרה מלפרט את כל הטענות והמחלוקות שבהן הכריעה השופטת גלר. בפסק דין רחב היקף, היא דחתה את טענת הנתבעת שלפיה ההסכם לא גובש לכדי התחייבות, וציינה כי "קיימות שלל עדויות וכן אינדיקציות במסמכים בכתב... כי הצדדים ראו בתוספת שנחתמה על ידי הנתבעת כהסכם סופי ומחייב ביניהם".
בתמצית, השופטת קבעה כי הנתבעת הפרה "שורת הפרות יסודיות" – על ידי התכחשותה לתוקף ההסכם, ההודעות על ביטולו, התשלום החלקי של השכירות, ולבסוף היציאה החד-צדדית מהנכס.
השופטת השתכנעה כי הנתבעת בחרה במעין דרך ביניים ששירתה את הנוחות שלה בלבד, כאשר לאורך חודשים היא נשארה במושכר בתשלום התעריף הישן, שהסתיים כבר בסוף שנת 2012.
נימוק נוסף לקבלת התביעה היה התנהלות אמריקן לייזר במשא ומתן, כשרצתה לשאיר את כל האופציות פתוחות. השופטת קבעה שלאורך כל הדרך היא הסתירה את העובדה שחתמה עם משכירה אחרת – והדבר מנוגד באופן "בוטה ומובהק" לחובה לנהוג בתום לב במשא ומתן.
ואם זה לא מספיק, השופטת ציינה כי "אף בשלב של התנערותה מהתוספת שנחתמה, לא חשפה הנתבעת לפני התובעת את דבר קיומה של ההתקשרות עם בדסי, התקשרות אשר פרטיה נחשפו רק לאחר שניתן צו בית משפט בעניין זה בגדר ההליך דנן".
בסיכומו של דבר, הנתבעת חויבה לשלם לתובעת 354,230 שקל. סכום זה הורכב מפיצויים על הפרשי שכירות לתקופות מסוימות (כ-472,000), בהפחתת כ-120,000 שקל לנוכח טענת קיזוז של הנתבעת בדבר השקעות שיפוץ – שהתקבלה. בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד דורון, עו"ד רוזנברג
- ב"כ הנתבעת: עו"ד רביבו
עו"ד טל פרי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין