בתביעה לתשלום המזונות למפרע קבע השופט כי שתיקתה ארוכת השנים מהווה ויתור על גביית הכסף
בפסק דין שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט למשפחה בנוף הגליל-נצרת תביעת אם לשני ילדים לקבלת מזונות מהגרוש שלה, למשך 14 שנה רטרואקטיבית. השופט מחמוד שדאפנה קבע שהשיהוי הניכר בהגשת התביעה - עבור ילדיה שכבר עברו את גיל 18 - מהווה הסכמה מצדה לאי-קבלת המזונות.
התובעת והנתבע התחתנו ב-1995 והביאו לעולם שני ילדים, כיום בגירים. בתחילת 2008 הם התגרשו. שנתיים לאחר מכן ניתן פסק-דין המחייב את האב לשלם 3,600 שקל מזונות עבור ילדיו, עד הגעתם לגיל 18 או סיום לימודיהם התיכוניים - המאוחר מביניהם. כ-14 שנים אחר כך, בפברואר 2024, הגישה האם את התביעה לבית המשפט.
היא סיפרה במסגרתה שבעלה לשעבר החליט על דעת עצמו לקזז לאורך השנים את המזונות מדמי שימוש שלטענתו היא חייבת לו בגין הישארותה בדירה. ואולם לגרסתה, השניים הסכימו שהניכוי יבוצע מחלקו הקנייני בדירה, כלומר שתמורת אי-תשלום המזונות הנכס יעבור לבעלותה המלאה - דבר שלא קרה. מכאן, לטענתה, שמגיעים לה מזונות 14 שנה למפרע, החל ממועד פסק הדין.
לעומתה טען האב כי מעולם לא ויתר על זכויותיו בדירה, וכי קיזז לאורך השנים את המזונות משווי השימוש שעשתה גרושתו בדירה. לשיטתו על התביעה להידחות בשל שיהוי ניכר בהגשתה וחוסר תום לב קיצוני.
"פחדתי ממנו"
בבסיס הדיון ניצב סעיף 11(ב) לחוק המזונות, הקובע ש"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו - אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט". השופט שדאפנה הסביר ש"כוונת המחוקק בסעיף זה הייתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים - לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום פסק הדין, עליו להוכיח לבית המשפט את סיבת העיכוב ו/או השיהוי".
לגבי המקרה שלפניו לא מצא השופט הצדקה כלשהי לשיהוי החריג מצד האם. הוא מנה לא פחות מעשרה נימוקים מדוע יש לדחות את תביעתה - בראש ובראשונה מחדלה רב השנים לפעול לגביית המזונות, שאינו שנוי במחלוקת. "היעדר כל פעולה מצד התובעת, ובחלוף כמעט 14 שנה מיום בו ניתן פסק-דין המזונות, וכאשר ילדי הצדדים הינם מעל גיל 18 כיום - ממחיש קיומה של הסכמה לאי-תשלום מזונות מצדה", כתב.
טעם נוסף לאי-קבלת התביעה נעוץ, לדברי השופט, בנימוק שסיפקה האם לשיהוי מצדה, ובין השאר - "אני והוא (=האב) לא מנהלים שיח, פחדתי פחד מוות ממנו". למסקנתו מדובר בסיבה בלתי משכנעת שאינה מצדיקה השתהות בת 14 שנים בהגשת התביעה.
לבסוף קבע השופט שגם טענת האם להסכם בעל-פה שכביכול כרתה עם האב בזמנו - לקיזוז המזונות מחלקו בדירה - אינה מחזיקה מים: ראשית משום שהיא הועלתה רק בשלב ההוכחות ולא הוזכרה מלכתחילה בכתבי הטענות; ושנית כי מתקיים לגביה "השתק פלוגתא" (=מחסום דיוני מהעלאתה), שכן כבר נדחתה בעבר על-ידי בית המשפט.
השופט סיכם שעצם אי-תביעת המזונות לאורך השנים מדברת בעד עצמה ומלמדת כי האם, הלכה למעשה, הסכימה לכך שלא תקבל מזונות. "מדובר על הסכמה או ויתור על גביית מזונות שיש מקום ליתן להם תוקף משפטי", קבע. הוא דחה את התביעה וחייב אותה ב-15 אלף שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת הגרוש שלה.
- ב"כ התובעת: עו"ד מאירה אזרד
- ב"כ הנתבע: עו"ד יצחק בן חיים ואח'
עו"ד אסתר אתי סדיס
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.