פס"ד הדוחה תביעה לתשלום מזונות

 השאלה המצריכה הכרעת ביהמ"ש:  

1. האם וכיצד תחול הוראות סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה מזונות (להלן: "החוק").

    

   רקע עובדתי בתמצית:

    

2. התובעת והנתבע (להלן שניהם: "הצדדים") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.3.1995 והתגרשו ביום 21.1.2008, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים, כיום בגירים (להלן: "הילדים"). מאז גירושי הצדדים התובעת מתגוררת בבית המגורים המשותף של הצדדים (להלן: "הדירה"), כאשר הנתבע נשא בכל תשלומי המשכנתא הרובצים על הדירה.

    

3. הצדדים ניהלו ביניהם הליכים רבים בבית משפט זה בשנת 2005 (תמ"ש 4341-05); תמ"ש 4342-05- תביעה רכושית; תמ"ש 4343-05- ועוד מספר בקשות של צווי הגנה ובשנת 2009 (תמ"ש 17201-10-09- תביעה למשמורת והחזקת קטינים). כמו כן התובע הגיש במסגרת תיק תלה"מ 24882-05-20 תביעה רכושית (להלן: "התביעה הרכושית") לביטול ההסכם או לחילופין אכיפתו. ביהמ"ש בפסה"ד שניתן דחה את התביעה לביטול ההסכם והורה על אכיפתו.

    

4. ביום 20.1.2010 ניתן פסק דין (על ידי כב' השופט סארי ג'יוסי) בתיק המזונות (להלן: "פס"ד המזונות") ובתביעה הרכושית. במסגרת פסק הדין בתיק המזונות חויב התובע לשלם לילדיו מזונות בסך כולל של 3,600 ₪ (1,700 ₪ עבור י. ו- 1,900 ₪ עבור ע.) עד הגיעו של כל אחד מהילדים לגיל 18 או עד לסיום לימודיהם התיכוניים, לפי המאוחר מבין מועדים אלה.

    

5. ביום 3/3/2008 חתמו הצדדים על הסכם מכר הדירה, הסכם שקיבל תוקף של פס"ד ואשר הסדיר את כל העניין הקשור בפירוק השיתוף בדירה. בקצרה אציין כי עפ"י ההסכם נקבע כי הנתבע מוכר את חלקו בדירה לתובעת תמורת סכום שנקבע בהסכם.

    

6. המחלוקת בין הצדדים קשורה לעניין הדירה ופירוק השיתוף בה. טענתה העיקרית של התובעת היא לקיומו של הסכם בעל פה בין הצדדים, לפיו הנתבע וויתר על זכויותיו בבית המגורים לטובת התובעת כנגד קיזוז תשלום המזונות שנפסק עבור הילדים. לטענתה, הנתבע וויתר על זכויותיו בדירה, וכי הקיזוזים שבוצעו היו עבור חלקו של הנתבע בדירה, כאשר מנגד טוען הנתבע, כי את שווי השימוש של התובעת בדירה קיזז מן המזונות להם הייתה זכאית התובעת עבור שני הילדים.

    

7. לגרסת התובעת, הצדדים הסכימו בעל פה על ויתור הנתבע על זכויותיו הקנייניות בדירה תמורת קיזוז דמי המזונות, ומנגד טוען הנתבע כי מעולם לא ויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה, וכי את שווי שימושה של התובעת בדירה הוא קיזז מתוך המזונות להן הייתה זכאית.

    

8. התובעת מגישה תביעתה זו ועותרת מביהמ"ש לקבלת היתר לגביית מזונות העבר של הילדים אשר לא נגבו ע"י וזאת בטענה כי הסתמכה על קיזוז הכספים עקב הליך רכישת חלקו של הנתבע בדירה של הצדדים.

    

9. יש לציין כי תביעה זו נולדה בעקבות פסה"ד שניתן בתביעה הרכושית במסגרת עתר הנתבע לביטול הסכם הגירושין או לחילופין אכיפתו. בסעיף 68 לפסה"ד ציין ביהמ"ש כי לצורך גביית מזונות הילדים שלא שולמו על התובעת לנקוט בהליך מתאים וכך היא עשתה במסגרת תביעה זו.

    

10. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, התקיימה ישיבת הוכחות ביום 9/9/24 במסגרתה נחקרו התובעת והנתבע. הצדדים הגישו סיכומים בכתב מטעמם ועתה הגיעה העת להכריע בתביעה.

     

    טענות התובעת:

     

11. לטענת התובעת יש ליתן לה היתר לגבות את כל סכומי מזונות הילדים שמגיעים לה בהתאם לפס"ד המזונות. לטענת התובעת אין חולק, כי הנתבע לא עמד בחיוב שנקבע בפס"ד המזונות. התובעת טוענת, כי הנתבע החליט על דעת עצמו לקזז את תשלומי המזונות בטענה כי מגיע לו דמי שימוש בגין השימוש שעשתה התובעת בדירה.

     

12. התובעת טוענת, כי על ביהמ"ש להיעתר לתביעה ולהתיר לה לגבות את כל סכומי המזונות בהן חויב הנתבע במסגרת פס"ד המזונות. התובעת טוענת, כי היא הסתמכה על קיזוז הכספים שבוצעו ע"י הנתבע לטובת הליך רכישת חלקו בדירה, דבר שלא התקיים בפועל.

     

13. התובעת טוענת, כי היא סברה כי הקיזוז נעשה לאור התשלומים אותם היא חבה לנתבע עבור חלקו בדירה של הצדדים. התובעת טוענת, כי ביהמ"ש נתן לה היתר לגבות את סכומי מזונות העבר במסגרת התביעה הרכושית ולכן אין בהשתהותה לגבות אותם לוותר על מזונות הילדים שמגיעים לה ומכאן הצורך בהיתר לגבייתם רטרואקטיבית.

     

14. התובעת טוענת כי ביהמ"ש, כבוד השופט סארי ג'יוסי, אישר הסכם הצדדים ונתן לו תוקף של פס"ד ופסה"ד מחייב את הצדדים על כל הוראותיו מאחר ולא הוגשה כל בקשה לבטלו. התובעת מוסיפה, כי בתביעה הרכושית ביהמ"ש, ע"י המותב, דחה את התביעה לביטול פסה"ד שניתן (ההסכם) וקבע כי ייאכף באופן שבו תיערך שומה על הנכס והתובעת תהיה רשאית לרכוש את חלקו של הנתבע וזאת בהתאם להוראות סעיף 67 לפסה"ד.

     

15. עוד טוענת התובעת, כי במסגרת פסה"ד בתביעה הרכושית דחה ביהמ"ש את טענת הנתבע לדמי שימוש או קיזוז הכספים וזאת בהתאם להוראות סעיפים 66 ו- 68 לפסה"ד.

     

16. לטענת התובעת, הנתבע הודה בהודאה מלאה כי לא שילם מזונות עבור הילדים וזאת על סמך קיזוזים שביצע על דעת עצמו ודי בכך כדי להבין כי אין לו כל הגנה בפני תביעה זו. התובעת מפנה לעדותו של הנתבע בדיון שנערך ביום 9/9/24 עמוד 18 לפרוטוקול שורות 1 – 7. התובעת גם מפנה לדיון שנערך במסגרת התביעה הרכושית.

     

17. כמו כן הפנתה התובעת לעדות הנתבע בתיק זה בו הודה כי קיזז את סכום המזונות על דעת עצמו ללא הסכמתה וללא כל רשות מצדה של התובעת. התובעת מדגישה, כי הנתבע לא הצליח להוכיח כלל וכלל את טענת הקיזוז והפנה למסמכים רבים שהוגשו בתיק הקשור ולא בתיק זה.

     

18. התובעת טוענת, כי הנתבע קיזז כספי המזונות ללא רשות ובניגוד להוראות הדין, הוליך במשך שנים שולל את התובעת לעניין התועלת שצמחה לו מהקיזוז, ולאחר שקיזז את אשר קיזז, התכחש לכל התחייבויותיו לעניין חלקו ברכישת הדירה על ידי התובעת, וכפה עליה הליכים משפטיים ארוכים ויקרים ועל כן יש להתיר לה לגבות את מזונות העבר מיום שניתן פסה"ד של המזונות.

     

     

19. התובעת טוענת, כי היא זכאית לערוך חישוב שיעריך את סכום המזונות שמגיע לה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ליום הגבייה בפועל. התובעת אף צירפה לתביעתה תחשיב חשבונאי לסכומי המזונות שמגיעים לה, ואשר לא נגבו על ידה.

     

    טענות הנתבע:

     

20. הנתבע בתורו הקדים וטען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל העדר יריבות בין התובעת לבין הנתבע שכן לטענתו מי שאמור להגיש את התביעה היו הילדים שהיום הם בגירים.

     

21. הנתבע טוען, כי בשל המשך מגוריה של התובעת בדירה וזאת עד להתבגרות הילדים, הוא לא רצה לפנות את ילדיו מהדירה ומאידך לא היו לו האמצעים לרכוש לעצמו דירה אחרת ולכן הוא קיזז מתוך סכומי המזונות את שווי שימושה של התובעת בדירה. לטענת הנתבע, כל הקיזוזים שבוצעו על ידו היו כנגד דמי השימוש הראויים עבור השימוש של התובעת בדירה ובנוסף להוצאות נוספות ששולמו לרבות החזרי תשלומי המשכנתא הרובצת על הדירה.

     

22. עוד טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות בשל שיהוי ניכר בהגשתה וחוסר תום לב קיצוני. התביעה מוגשת לאחר חלוף 14 שנה מאז שניתן פסה"ד של המזונות, וזאת בהעדר כל נימוק ממשי לשיהוי בהגשתה. לטענתו, מידת האיחור והשיהוי באי נקיטת הליכי הוצל"פ הינה משמעותית ביותר. הנתבע מוסיף, כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לו לנזק ראייתי כבד.

     

23. הנתבע תוהה כיצד התובעת הצליחה להתקיים במהלך כל השנים בהן לא פעלה לנקיטת הליכים לגביית סכומי המזונות שנקבעו בפסה"ד. לטענתו אם יש אמת בטענות התובעת כי הנתבע לא העביר מזונות היה עליה לנקוט בהליכים מתאימים לגביית חוב המזונות ולא להמתין 14 שנה.

     

24. הנתבע מכחיש את טענות התובעת כי הוא הודה כי הוא לא שילם מזונות העבר. הנתבע חוזר ומדגיש כי התשלומים בוצעו באמצעות קיזוז אשר בוצע על ידו כנגד דמי השימוש הראויים עבור השימוש של התובעת בדירה וכנגד הוצאות שונות ואחרות שהוא הוציא במקומה. לטענתו כל הקיזוזים אשר בוצעו על ידו היו כנגד דמי השימוש הראויים עבור השימוש של האישה בדירה. עוד מציין הנתבע, כי הוא דאג לשלם את תשלומי המשכנתא הרובצים על הדירה.

     

25. הנתבע טוען, כי הוא צירף דפי חשבון עדכניים, שנערכו מידי חודש בחודשו, במהלך תקופה של 14 שנים, לרבות הפקדות או העברות בנקאיות לחשבונה של התובעת המוכיחים בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שהקיזוזים שביצע מדמי המזונות היו כנגד מרכיבי שימוש של האישה בדירה כגון דמי שימוש ראויים, תשלום עבור אינטרנט, תשלומים עבור ספקי תקשורת וכיוצ"ב.

     

26. הנתבע עותר מביהמ"ש להורות על דחיית התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

     

    המסגרת הנורמטיבית – הוראות החוק והפסיקה:

     

27. סעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959 (להלן "חוק המזונות") קובע:

     

    (א) תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור.

     

    (ב)מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט.

     

28. מכאן שכאשר בוחנים את סעיף 11(ב) לחוק המזונות מגלים, כי התכלית הסובייקטיבית היא להגביל חיוב וגביית מזונות ל-"זמן אמת" – זמן סמוך למימון הצרכים השוטפים. לשם כך קובע המחוקק סייגים הנוגעים הן לאפשרות הגשת תביעות בגין מזונות העבר.

     

29. הוראות סעיף 11(ב) לחוק קובעות באופן מפורש, כי מזונות שלא החלו לגבותם תוך שנתיים מהמועד בו הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט. אין ספק כי כוונת המחוקק בסעיף זה הייתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום הפס"ד עליו להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן.

     

30. עניין השיהוי הוא לב לבו של סעיף 11(ב) לחוק המזונות. ככל שהתובע מזונות מצליח לשכנע את ביהמ"ש בסיבת השיהוי יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתן בחלוף שנתיים לאחר שניתן פסק המזונות וככל שלא יש להורות על דחיית התביעה לקבלת היתר לגביית החוב.

     

    מן הכלל אל הפרט:

     

31. לאחר עיון בכתבי הטענות ובנספחיהם, בסיכומים שהוגשו מטעם הצדדים, שמיעת בעלי הדין, ולאחר בחינה ושקילה, הגעתי לכלל מסקנה, כי השיהוי הניכר בגביית המזונות, יש בו בכדי לדחות את תביעת התובעת, ואבאר.

     

32. תחילה, מצאתי לציין ולהדגיש, כי במסגרת התביעה הרכושית, תלה"מ 24882-05-20, ביהמ"ש קבע בסעיף 66 לפסה"ד, כי לא מצא לקבל טענות קיזוז כאלה ואחרות להן טענו הצדדים. טענות הקיזוז עלו כאמור מטעם שני הצדדים, כאשר הנתבע טען, כי קיזז את תשלומי המזונות מדמי שימוש שמגיעים לו בגין השימוש שעשתה התובעת בדירה והתובעת מצדה טענה, כי תשלומי המזונות קוזזו מחלקו של הנתבע בדירה.

     

33. ראשית, רואה לנכון לציין ולהדגיש, כי נטל ההוכחה בתביעה זו מוטל על התובעת, לפיו עליה להוכיח, כי השיהוי הינו מוצדק וככל שכן, יוכל ביהמ"ש ליתן אישור לגביית המזונות שלא הוחל בגבייתן בחלוף שנתיים מהיום בו ניתן פסה"ד שחייב את הנתבע בתשלומי מזונות עבור הילדים, ולא, ביהמ"ש יורה על דחיית התביעה למתן היתר לגביית החוב בגין אי גביית המזונות מעל שנתיים.

     

34. שנית, אין חולק כי התובעת לא פעלה לגביית המזונות מאז ניתן פסה"ד ועד ליום הגשת תביעה זו. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת והתובעת בעצמה העידה ואישרה כי לא הגישה כל תביעה ואף לא פנתה כלל וכלל לנתבע ודרשה ממנו את מזונות הילדים שנפסקו בפס"ד המזונות. די לי בעצם קיומה של העובדה שהתובעת, ללא שום קשר לסיבת השיהוי, לא פעלה לגבות המזונות או לבצען בהוצאה לפועל מאז מתן פס"ד המזונות. העדר כל פעולה מצדה של התובעת, ובחלוף כמעט 14 שנה מיום בו ניתן פס"ד המזונות, וכאשר שני ילדי הצדדים הינם מעל גיל 18 כיום, כדי להמחיש קיומה של הסכמה לאי תשלום מזונות מצד התובעת.

     

35. שלישית, התובעת בעצמה אישרה בחקירתה כי לא היה לה מאיפה לתבוע מזונות. התובעת נשאלה ע"י ב"כ הנתבע למה לא דרשה את המזונות ותשובתה הייתה:

     

    "ת. לא היה לי מה לתבוע. קיבלתי את המזונות עם הקיזוז, וידעתי שבגיל 18 זה נגמר לי . ש. את אומרת שלא היה לך מה לתבוע?

    ת.כן "

     

36. רביעית לעניין ההשתהות בהגשת התביעה העידה התובעת כדלקמן:

     

    ש': את טוענת, את טוענת שחשבת ככה אמרת בסעיף 15, שהקיזוז היה עבור הזכויות בבית. עכשיו הדבר הזה לא יכול להיות הגיוני, אני אומר, אבל אם זה מה שחשבת בסדר? בשנת 2020 א. הגיש את התביעה הרכושית שלו נגדך ואז כבר היה חשוב ברור לחלוטין שהקונספציה הזאת שבנית בראש כאילו זה עבור הזכויות בבית לא מחזיק מים כי א. תובע זכויות בבית. למה באותו מועד של 2020 לא הגשת תביעת מזונות?

    ת': בוא נעשה סדר, א. תובע כמעט 20 שנה, אני התחלתי, רגע סליחה

    ש': לא הבנתי את התשובה

    עו"ד אזרד: אי אפשר לקטוע אותה

    ת': א. תובע כמעט 20 שנה, התיקים שלנו הם מסה אדירה, אין כמעט משהו שהוא לא תבע, אין אין, השופט כבר, ג'יוסי שיהיה בריא כבר היה קצר רוח, אין תביעה שלא קיבלתי, זה שום דבר לא חדש לי, הוא מנסה לעשות עליי, לא יודעת מה, הוא מנסה להשיל אותי, לא יודעת מה,

    ש': זה לא מה ששאלתי,

    ת': רגע אני, בגלל זה התביעה הזאת או תביעה כזו או אחרת עברתי את כל התביעות האלה,

    ש': אבל זה לא מה ששאלתי שאלתי למה את לא תבעת.

    ת': אני לא תבעתי מהרבה סיבות, אלף כי ידעתי שאוטו התשלום עבור הבית עבור קניית הבית נגמר, חיכיתי לזה, ציפיתי לזה, סבלתי מזה, למה לי זה, רגע, רגע

     

    (ראה עמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 9/9/24 שורות 7 – 25).  

     

37. חמישית, גם סיבת השיהוי שניתנה ע"י התובעת במסגרת חקירתה אינה משכנעת ואין בה להצדיק שהייה של 14 שנה להגשת התביעה וכך העידה התובעת בעניין סיבת השיהוי:

     

    ש': זה לא על הזמן שלי, הנאומים האלה שלא רלוונטיים,

    כב' השופט: או-קיי, את לא עונה על השאלה פשוט, תקשיבי למה שהוא שואל, כן

    ש': למה חיכית 18 שנה להגיש תביעת מזונות?

    ת': רגע אני רציתי להמשיך, זה לא נאום, רגע

    ש': אז תעני לשאלות,

    כב' השופט: למה חיכית, מה גרם לך לא להגיש,

    ת': א', ידעתי שיש לי את ההסכם הזה בינינו ואני משלמת והתשלומים ידברו בעד עצמם. דבר שני, אני והוא לא מנהלים שיח, אני פחדתי פחד מוות ממנו.

    כב' השופט: וזה מה שמנע ממך להגיש תביעה?

    ת': גם, גם, גם

    כב' השופט: טוב, או-קיי

    ש': יופי. עכשיו תגידי לי אם זאת הגרסה, אם זאת הגרסה שלך ואת טוענת שהייתה ביניכם הסכמה, למה במהלך כל השנים לא העברת את הבית על השם שלך?

    ת': תקשיבו, ידעתי שזה תכף נגמר, ואז עוברים להסכם של, הולכים לעשות זה באופן רשמי.

     

    (ראה עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 9/9/24 שורות 9 – 22).

     

38. ששית, גם טענת התובעת, כי היא סברה כי קיזוז המזונות היה כנגד זכויותיו של הנתבע בדירה, לא מצאתי לקבל. התובעת לאורך כל ההליך כאן וגם בהליך הנוסף שניהלו הצדדים, בו ניתן פס"ד, טענה כי זו הסיבה שמנעה ממנה מלדרוש מזונות וכך גם טענה בהליך הנוסף שניהלו הצדדים במסגרת התביעה הרכושית תיק תלה"מ 24882-05-20.

     

39. שביעית, למותר לציין, כי ביהמ"ש במסגרת פסה"ד שנתן בתביעה הרכושית דחה מכל וכל טענת התובעת בדבר קיומו של הסכם לפיו הנתבע קיזז את סכומי המזונות מחלקו בדירה וכי היא בעלת הזכויות בדירה לאור הקיזוזים שעשה הנתבע. התובעת טענה שם, כי הנתבע קיבל את כל הכספים המגיעים לו עפ"י הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד.

     

40. שמינית, כאמור ביהמ"ש במסגרת פסה"ד שניתן בתביעה הרכושית קבע, כי הצדדים התנהלו באופן כלכלי שהוסכם על ידם לפיו הנתבע המשיך לשלם את מלוא תשלום המשכנתא על הדירה וכן תשלומים נוספים והתובעת והילדים המשיכו להתגורר בדירה מבלי שהיא משלמת דמי שימוש לנתבע. ביהמ"ש דחה את טענות הצדדים הדדיות לעניין הקיזוז וכן קבע כי הנתבע מעולם לא ויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה ולכן קבע כי הצדדים מחויבים בהוראות ההסכם עליו חתמו ואשר קיבל תוקף של פס"ד.

     

41. תשיעית, גם אם ביהמ"ש היה מקבל טענה זו של התובעת, על אף שביהמ"ש דחה אותה במסגרת התביעה הרכושית, הרי טענה זו לא יכולה לעמוד, שכן בשנת 2020 הגיש הנתבע את תביעתו הרכושית לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד או לחילופין אכיפתו. לא ברור למה עוד בשנת 2020 כאשר הנתבע בתביעתו לא קיבל את טענת התובעת לקיזוז הנטען, לא פנתה התובעת לנתבע ודרשה את המזונות או לחילופין למה לא הגישה את תביעתה לקבלת היתר לגביית המזונות.

     

42. עשירית, גם טענת התובעת לפיה נערך הסכם בעל פה בינה לבין הנתבע לפיו הקיזוז של המזונות בוצע עבור חלקו של הנתבע בדירה אני דוחה על הסף. ראשית, טענה זו הועלתה רק בחקירה הנגדית ולא היה לה כל זכר בכתבי הטענות של התובעת. שנית, קיים השתק פלוגתא, שכן ביהמ"ש קבע מפורשות בסעיף 54 לפסה"ד בתביעה הרכושית תלה"מ 24882-05-20, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי נכרת הסכם בעל פה בינה לבין הנתבע לאחר חתימתם על הסכם הגירושין אשר קיבל כאמור תוקף של פס"ד.

     

43. לפיכך, עולה כי התובעת היא זאת שבחרה לא לדרוש את המזונות ולא פעלה כלל וכלל לגבייתם. בין אם מדובר היה בהסכמה שבשתיקה ובין אם בהסכמה מפורשת ובין אם הסכמה בהתנהגות, העובדה שבמשך כל התקופה מאז מתן פסה"ד ועד להגשת התביעה, לא עתרה התובעת לקבל את המזונות, לא במסגרת הליכי ההוצל"פ ולא בהגשת תביעה מתאימה, מדברת בעד עצמה ומלמדת, כי הסכימה לכך שהמזונות לא ישולמו לה. מדובר על הסכמה או ויתור על גביית מזונות שיש מקום ליתן להם תוקף שיפוטי. אם נצרף לכל אלה הפסיקה לפיה, שיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל מעביר נטל ההוכחה לעבר הזוכה נמצא לפיכך, כי התובעת מחלה על תשלומי המזונות בגין כל התקופה, מבלי להידרש לסיבה שגרמה לה לעשות כן.

     

44. אין חולק כי חלוף הזמן מייחס לזוכה יצירת מצג של מחילה או ויתור על המזונות. מדובר במעין חזקה שנובעת מהחוק והיא ניתנת לסתירה כאשר הנטל הוא לפתחו של הזכאי במזונות שכן קשה לאשר גביית מזונות בגין העבר שכן הדעת סוברת כי מזונות נקבעים לנוכח הצורך הרב בהם, בעוד שאי נקיטת כל פעולה לצורך גביית המזונות במשך תקופה ארוכה יש בה כדי להעיד על אי נחיצותם של המזונות שכן אילו היו נחוצים סביר להניח שהיו פועלים בהקדם לגבייתם.

     

45. לצערי הרב אין בידי לקבל טיעוניה של התובעת בעניין השיהוי, המדובר בטענות סתמיות אשר לא מצדיקות כלל וכלל שיהוי כה ניכר בגבית המזונות. כל טענות התובעת בדבר הסיבות של השיהוי, ואשר מנעו ממנה לנקוט הליכי הוצל"פ כנגד הנתבע נטענו בחוסר תום לב מובהק וללא כל תימוכן וראיות.

     

46. היה על התובעת בתיק זה להוכיח כי יש עילה והצדקה לחרוג מהכלל הקבוע בסעיף 11(ב) לחוק דבר שהיא לא עשתה. סבורני כי בנסיבות המקרה התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה ולשכנע את ביהמ"ש בנסיבות המצדיקות השיהוי הניכר באי נקיטת הליכי הוצל"פ .

     

47. מכל הטעמים שפורטו לעיל אין לתובעת כל זכות לגבות חוב העבר של המזונות בחלוף מעל 14 שנים, מאז ניתן פס"ד המזונות. המדובר בשיהוי ניכר ומשמעותי ביותר שלגביו לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת. התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה בהתאם להוראות סעיף 11(ב) ולכן אין מקום להיעתר לתביעתה וליתן לה אישור לגביית חוב מזונות העבר לתקופה שמעל שנתיים.

     

48. בענייננו, מידת האיחור והשיהוי באי נקיטה בהליך המתאים הינה משמעותית ביותר. לתובעת הייתה הזדמנות סבירה לנקוט בהליכים ולא להמתין תקופה כה ארוכה עד שאפילו כל הילדים שלה בגרו.

     

49. אשר על כן ולאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

     

50. אשר על כן ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 45 יום מהיום, ולא, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.

     

51. המזכירות תעביר פס"ד לב"כ הצדדים ותסגור התיק.

     

    ניתן לפרסום בהשמת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ה, 09 יולי 2025, בהעדר הצדדים.