פקידה בחברת חקירות תבעה כ-80,000 שקל בטענה שפוטרה בהריון תוך פגמים בהליך הפיטורים, אך השופטת שוכנעה שהחברה פשוט לא היתה מרוצה מתפקודה. וחייבה את התובעת לשלם לחברה הוצאות משפט.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה תביעה שהגישה עובדת-לשעבר נגד חברת חקירות, בה טענה כי פוטרה מעבודתה כי היתה בהריון. בתום ניתוח טענות הצדדים, סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר-כץ שוכנעה כי "התובעת לא פוטרה בשל הריונה אלא כיוון שהנתבעת לא הייתה מרוצה מתפקודה."
התובעת עבדה בחברה כפקידה החל מדצמבר 2016, במשרת אם בשעות שמונה עד ארבע. במהלך אפריל 2017 היא הודיעה על הריונה. כשלושה שבועות לאחר מכן היא זומנה לשימוע אצל מנכ"ל החברה (באותה עת). יומיים לאחר השימוע היא פוטרה, כך שבסך הכל עבדה בחברה קרוב לחמישה חודשים.
מאחר שהתובעת לא השלימה 6 חודשי עבודה, הרי שחוק עבודת נשים אינו חל על הצדדים, ואין צורך בהיתר מהממונה על החוק על מנת לפטרה.
התובעת העלתה באמצעות עו"ד מזל רבה שורה של טענות, ובהן הטענה כי פוטרה בחוסר תום לב בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בין היתר נטען כאמור שהיא פוטרה בגלל הריונה וכי השימוע היה "מס שפתיים" ללא שניתנה לה זכות טיעון אמיתית, שכן הטענות נגדה הוצגו לה רק יום לפני כן.
הסכום הנתבע עמד על כ-80,000 שקל עבור, בין היתר, פיצויי פיטורים ופיטורים שלא כדין, הפסדי שכר ודמי לידה, והפרשות לקרן פנסיה.
החברה, אותה ייצג עו"ד ישעיה ירון, הפנתה לכך שבכל חודש החל מהראשון ועד האחרון – תפוקת העבורה של התובעת (שעסקה בפתיחת תיקים ללקוחות) ירדה, עד כדי ירידה של 50%. בנוסף נטען כי התובעת החלה להיעדר מדי פעם מבלי לעדכן את הממונים וללא אישורים רפואיים, דבר שגרם לכך שעובדים אחרים נאלצו לעשות את עבודתה.
עוד נטען כי השימוע נעשה באוזן קשוה ובנפש חפצה, אולם התובעת לא שכנעה שיש לבטל את ההחלטה.
לא ביקשה לדחות
ואכן השופטת גילצר-כץ קיבלה את עמדת החברה, והתרשמה שההריון לא היווה שיקול בהחלטת הפיטורים. לנוכח עדות מהימנה של המנכ"ל, השופטת שוכנעה שהתובעת אכן פוטרה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה, עקב ירידה בתפוקותיה ובמוטיבציה שלה. התובעת אף נעדרה ולאחר שנערכו לה מספר שיחות בעניין תפקודה, לא חל שיפור כלשהו.
השופטת הוסיפה כי "בעת פיטורי התובעת, היא לא טענה כלל כי פוטרה בשל הריונה. אף לשיטת התובעת שסברה שפוטרה על רקע הריונה, היה עליה לטעון זאת בפני הנתבעת וליתן לנתבעת הזדמנות לתקן את מחדלה."
בכל הקשור לשימוע שנערך, השופטת הבהירה כי התובעת כלל לא ביקשה לדחות את מועד השימוע על מנת לתת לה להתכונן. לגבי השימוע עצמו, בפסק הדין נכתב כי "עיון בסיכום השימוע מעלה כי התובעת לא ביקשה הזדמנות נוספת על מנת להוכיח לנתבעת כי היא כלל מבקשת להמשיך ולעבוד אצלה. נראה כי התובעת לא הייתה מעוניינת בהמשך עבודתה אצל הנתבעת."
בסיכומו של דבר, השופטת קיבלה רק רכיב מזערי של התביעה, כשהורתה לחברה לשלם לתובעת כ-2,900 שקל בגין אי הפרשה לפיצויים וגמל. עם זאת, התובעת חויבה לשלם לחברה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,750 שקל, כך שהחברה היא זו שתקבל מהתובעת כסף.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין