אב ובן למודי ריבים וסכסוכים מצאו עצמם שוב בבית המשפט: הפעם ביקש האב לסלק את בנו מביתו, בטענה שהכה אותו, אך הבן סירב להתפנות. בית המשפט לענייני משפחה מצא דרך מעניינת לסיום המחלוקת.
הריב האדיפאלי הקלאסי קיבל ביטוי ממשי בבית המשפט לענייני משפחה שבמחוז תל-אביב, שעה שבספטמבר 2013 אב תבע מבנו להסתלק מביתו. לטענת האב, הוא רכש את בית הוריו המנוחים מיתר היורשים, והתיר לבנו להתגורר בו לתקופה מוגבלת ובתנאי שיפנה אותו מיד כשיבקש.
יש לכם שאלה בענייני משפחה?
כנסו לפורום דיני משפחה
האב טען כי מספר שבועות לפני הגשת התביעה, בנו החל להתעמר בו ולאיים עליו, ואף הכה אותו וניקב את צמיגי הקטנוע שלו. אז הוא דרש ממנו להסתלק מביתו לאלתר, אך הבן סירב להתפנות.
הבן הכחיש את גרסת אביו, אותו תיאר כאיש אלים ומסוכן. הוא טען, כי לאביו אין כל זכות לתבוע את סילוקו, בין היתר, כיוון שאינו רשום בטאבו כבעל הזכויות בבית. ובכלל, לפי הבן, הבית היה במצב כל-כך גרוע, שלא ניתן היה לגור בו: הגג והקירות קרסו, צינורות המים היו חלודים ושבורים, החשמל היה פגום, לא היה ביוב ועוד. הוא סיפר כי ערך בבית שיפוצים מאסיביים, ולמעשה רכש אותו מאביו תמורת 150 אלף שקל בתוספת העלות הגבוהה של השיפוצים.
בנוסף, לטענת הבן, הוא קיבל רשות לגור בבית לצמיתות ואביו אינו יכול לשלול אותה במחי יד, רק משום שהוא איש נקמן ואגואיסט.
מי יצא מורווח?
השופטת שפרה גליק לא חסכה ביקורת מהאב ובנו. היא הבהירה לבן כי לא תדחה את התביעה רק משום שאביו לא רשום כבעל הזכויות ב"בית המריבה", שכן אין מחלוקת שחתם על הסכם רכישה וקנה את הבית מעזבון הוריו תמורת 500 אלף שקל.
טענת הבן, שהועלתה רק בשלב הסיכומים המאוחר, לפיה אביו העניק לו את הבית במתנה, לא התקבלה על-ידי השופטת שהודיעה כי נטענה מאוחר מדי וגם לא הוכחה. כמו כן, בעדותו הביא הבן גרסה אחרת, לפיה רכש את הנכס יחד עם אביו, ובסיכומיו הציג גרסה שלישית, לפיה ניתנה לו רשות לגור בבית לצמיתות.
השופטת לא פסחה על האב וציינה כי גם הוא מסר גרסאות שונות בנוגע למגורי הבן בביתו: תחילה, הוא טען שב-2013 הרשה לבנו לגור בביתו, וביטל את הרשות בשל האלימות של בנו. לאחר מכן הוא הצהיר כי הרשות לגור בנכס ניתנה לבנו עוד ב-2011. בעדותו הוא הציג גרסה שונה לגמרי, וטען שבנו פלש לנכס.
לאחר שדלתה פיסות אמת מן העדויות, ובהסתמך על עדויות וראיות נוספות, קבעה השופטת שב-2011 האב הרשה לבן להיכנס לבית ולגור בו, אולם לא לנצח. את תקופת ההרשאה העריכה השופטת ב-5 שנים, ובהתאם קבעה שהבן יצטרך לפנות את הבית באפריל 2016.
השופטת האמינה לגרסה, שהאב גם לא הכחיש, לפיה בנו נתן לו 200 אלף שקל למימון רכישת הבית. השופטת גם האמינה לכך שהבן שיפץ את הבית והשקיע בשיפוצים כ-100 אלף שקל.
הכרעות אלו הביאו את השופטת לקבוע כי הבן יפנה את הדירה בעוד כשנה כאמור, אך בכפוף לכך שאביו ישיב לו את הכספים שהשקיע בבית, המסתכמים ב-300 אלף שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד כניסתו למקום. הבן לא ישלם לאביו דמי שכירות עבור המגורים בתקופה שנותרה, ובהתחשב בתוצאה זו – לא נפסקו הוצאות לטובת מי מהניצים.
* עו"ד אלה רגב עוסקת בדיני משפחה.
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין