ביהמ"ש קבע כי המינוי, שמעולם לא בוטל, גובר על צוואת בעל הנחלה שקבע שהיא תחולק בין ילדיו
דרמה בבית המשפט למשפחה בקריית שמונה: בני זוג שמונו לפני למעלה מארבעה עשורים כ"בנים ממשיכים" במשק של אבי הבעל יירשמו כבעלי הזכויות בו, למגינת לבם של אֱחָיו. השופט רן ארנון קבע שאין בכוח צוואת האב - המחלקת את הנחלה בין ילדיו - לגבור על מינויו שקדם לעריכתה בעשרות שנים, ולמעשה מעולם לא בוטל.
התובעים, בני זוג, מונו בשלהי 1984 על-ידי אבי הבעל כ"בנים ממשיכים" במשק נשוא ההליך. בתחילת שנות ה-90 הסתבך התובע בפלילים ונדון פעמיים לתקופת מאסר כוללת של כ-7 שנים. זוגתו, שהייתה אז מטופלת בילדים קטנים, עזבה בשלב זה את המשק ועברה לגור ליד משפחתה. מאז הופעלה הנחלה באמצעות הנתבעים, אחי הבעל.
השנים חלפו וב-2011 ערך האב צוואה בה הוריש חלקים מהנחלה, לרבות בית מגוריו, לילדיו-הנתבעים, ואילו את הבית שהקים בנו-התובע - אליו. בצוואה לא הוזכר המינוי שבוצע כ-27 שנים קודם לכן. ב-2015 הלך האב לעולמו ובהמשך ניתן צו לקיום צוואתו.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט ביולי 2023 עתרו התובע וזוגתו להכריז עליהם כבעלי הזכויות במשק. הם הדגישו שמינויים כ"בנים ממשיכים" מעולם לא בוטל על-ידי המנוח, שלטענתם "היה צלול עד ימיו האחרונים". נטען שמעבר התובעת לגור סמוך למשפחתה היה אילוץ מכורח הנסיבות, ובוודאי שלא ויתור על המשק ונטישתו.
ביחס לצוואת המנוח טענו השניים שאין בכוחה לעקוף את מינויים. "הגיעה העת להשיב לתובעים את הנחלה שייעד להם האב", שטחו בתביעתם.
מנגד טענו יתר האחים שעל התביעה להידחות, על רקע צוואת אביהם והיעדרות התובעים מהנחלה מזה עשרות בשנים.
הצוואה לא רלוונטית
תחילה הדגיש השופט ארנון שאין בין הצדדים מחלוקת, למעשה, כי מינוי התובעים כ"בנים ממשיכים" מעולם לא בוטל על-ידי האב המנוח. עוד הובהר שלמרות היעדר רישום המינוי ברשות מקרקעי ישראל, הוא תופס מאחר שהנוהל שחייב זאת נכנס לתוקפו רק 13 שנים מאוחר יותר, בשנת 1997.
בהמשך קבע השופט שאין בכוח צוואת האב לגבור על מינוי התובעים כבנים ממשיכים. "ייאמר המובן מאליו: הנחלה אינה נכס עיזבוני ומטעם זה בלבד לא ניתן לקבוע זכויות ביחס לנחלה מכוח צוואה", הבהיר השופט.
יתרה מכך, הוסיף בהקשר הזה, גם אם המנוח היה מורה בצוואתו על ביטול הבן הממשיך "ספק אם היה תוקף להוראה זו, הסותרת את ההתחייבות הבלתי חוזרת שנתן מבלי שביטל אותה מעולם - קל וחומר כשאין הוראה כזו והצוואה, בכל הקשור להוראות שניתנו ביחס לנחלה, ממילא אינה אפשרית נוכח הפיצול של הנחלה, המנוגד להוראות ההסכם המשולש".
בפסק הדין עמד השופט על ההיגיון שבאי-ביטול המינוי משך עשרות השנים במהלכן נקלע התובע להסתבכות עם החוק וריצה מאסרים. הוא חידד שאביו ידע כי ילדיו הנוספים בעלי נחלות ואינם יכולים להחזיק בעוד אחת, כך שהאופציה היחידה להשאיר את המשק בתוך המשפחה היא באמצעות מינויו כ"בן ממשיך".
בסיכום העניין קבע השופט שמינוי התובעים כ"בנים ממשיכים" ב-1984 גובר על צוואת האב מ-2011, כאשר נוכח אי-ביטולו על-ידי המנוח - הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות במשק. לטובת השניים נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30 אלף שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד סער זיו
- ב"כ הנתבעים: עו"ד סמדר וינברג
- ב"כ הסוכנות היהודית: עו"ד מנחם גדרון
- ב"כ אגודת המושב: עו"ד מושי וגשל
- ב"כ רשות מקרקעי ישראל: עו"ד הראל טיקטין
עו"ד אירם גל עוסק/ת בנחלות ומשקים במושבים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.