בעל דירה בצפון הארץ תבע מכלתו לשעבר להתפנות מהדירה במיידי. בית המשפט למשפחה דחה באחרונה את תביעתו, משום ששוכנע כי החם הבטיח לכלתו שתוכל לגור בה עד שילדיה יתבגרו.
עם גירושי בנו וכלתו הודיע החם לכלה שעליה להתפנות מדירתו בה התגוררו בני הזוג לאורך 10 שנות נישואיהם. היה זה במרץ 2014 כששלח לה מכתב מעורך דין ובו דרש שתתפנה מהדירה בתוך 10 ימים.
מאחר שהאישה סירבה בטענה שהיא זכאית להישאר בדירה עם שלושת ילדיה גם לאחר הגירושין, חמה לשעבר הגיש נגדה תביעת פינוי בבית המשפט למשפחה בקריות.
התובע אישר כי בעת שבנו התחתן עם הנתבעת הוא אפשר להם לגור בדירה ואף לנהוג בה מנהג בעלים. ואולם, כשם שהתפוגגו הנישואים כך התפוגג גם הרישיון למגורים בדירה. עם זאת, ובמידה שכן ייפסק שהנתבעת זכאית להישאר בדירה הוא ביקש שתשלם לו דמי שימוש ראויים על המגורים בה.
מנגד, הנתבעת טענה כי זכותה לגור בדירה נובעת משתי סיבות עיקריות. האחת היא הבטחת התובע כי תוכל להתגורר בה עד שהילדים יגיעו לגיל 18 (ב-2028). השנייה, כי הסתמכה על הנוהג בעדה המוסלמית שלפיו מיום הנישואים האישה לא צריכה לדאוג למגוריה וחובה זו מוטלת על בעלה ומשפחתו.
הנתבעת המשיכה ופנתה לליבה של השופטת שירי היימן והסבירה כי בהיותה אישה מוסלמית, סילוקה מהדירה עלול לסכן את חייה, שכן אם תיאלץ לחיות מחוץ למתחם בו מתגוררת משפחת בעלה לשעבר, היא עלולה להירצח. הנתבעת הוסיפה וטענה כי גם הילדים ייפגעו ממעבר לדירה אחרת, שכן מרכז חייהם, אביהם והוריו נמצאים שם.
לא היו דברים מעולם?
התובע אמנם הכחיש שהבטיח לנתבעת דבר מה אולם השופטת היימן לא התרשמה לחיוב מגרסתו, שלטעמה הייתה מתחמקת וסתורה, במיוחד כשעימתה אותה עם העדויות שהובאו מטעם הנתבעת ושכנעו אותה כי הבטחה ניתנה-גם-ניתנה.
השופטת הבהירה כי התחייבות בעל פה כמוה כחוזה מחייב ולכן על התובע לעמוד בהתחייבותו כלפי הנתבעת ולאפשר לה להמשיך לגור בדירה יחד עם הילדים – שגם להם עדיף להישאר בדירה בה חיו כל חייהם ונמצאת בסמיכות לאביהם שלו משמורת משותפת עם הנתבעת.
עם זאת, השופטת הסכימה עם התובע בנקודת התשלום עבור המגורים בדירה. לטעמה, מהעדויות של שני הצדדים עלה שהמגורים יהיו ללא תשלום כל עוד הזוג יישאר נשוי. מיום שהתגרשו, חייבת האישה לשלם.
במלאכת מחשבת ובסיוע שמאי שמינתה לצורך העניין, קבעה השופטת כי הנתבעת צריכה לשלם דמי שימוש של 2,200 שקל לחודש מיום הגירושין הרשמי באפריל 2014, כאשר הסכום שהצטבר עד יום מתן פסק הדין (יולי 2017) עומד על 88 אלף שקל.
ואולם, השופטת היימן קיבלה גם את טענות הנתבעת כי במהלך 10 השנים שחיה בדירה עם בעלה לשעבר, היא השביחה את הנכס והשקיעה בו כספים לשיפוצים, וכי בעלה לשעבר צריך להשתתף בחצי מעלות המגורים בדירה – כחלק ממזונות ילדיו.
משכך, השופטת החליטה לקזז מהסכום שהצטבר 79 אלף שקלים, כך שבסופו של דבר הנתבעת חויבה לשלם לתובע בסך הכל 9,000 שקל דמי שימוש לעבר (וכמובן שתישא בדמי שכירות חודשיים מעתה ואילך).
בנסיבות שבהן השופטת קיבלה חלק מהטענות של שני הצדדים, לא נפסקו לטובת אף אחד מהם הוצאות.
- ב"כ התובע: עו"ד בנימין חסנין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד עמראן ח'טיב
עו"ד יורם שר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין