ב-2014 פסק בית המשפט המחוזי כי הסכם שמכוחו נרשמו הזכויות בשטח על שם בעלה המנוח של האישה מזויף. שופטי העליון חשבו אחרת והותירו את הרישום על כנו.
ב-1969 נפטר בעל חלקה בכפר בצפון הארץ והותיר אחריו אישה, שלושה בנים ושלוש בנות. ב-1980 נפטרה האישה ובמהלך השנים שלאחר מכן, גם חמישה מילדיהם.
ב-2009 נרשמה החלקה על שם אחד הילדים על סמך "הסכם ויתור" שעליו חתם האב ב-1963 ושבמסגרתו העביר לו אותה במתנה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אותו בן וזכויותיו עברו לאלמנתו שהמשיכה לגור בחלקה.
ב-2012 פנה לבית המשפט אחד הנכדים והגיש תביעה נגד האלמנה (דודתו) בה ביקש להצהיר שהוא הבעלים של חלק מהשטח. לדבריו, הסכם הוויתור מזויף ויש לחלק את הקרקע בין כל היורשים, והוא בתוכם, בהתאם לצו ירושה שהוציא בית הדין השרעי בעכו שלוש שנים קודם לכן.
בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל לפני כשלוש שנים את התביעה. הוא קבע שבנסיבות העניין המיוחדות הנטל להוכיח את אותנטיות ההסכם מונח על כתפי האלמנה והיא לא עמדה בו.
לבית המשפט הוגשו שתי חוות דעת גרפולוגיות. המומחית מטעם הנכד קבעה שיש "ספק של ממש" שחתימות הסב על הסכם הוויתור הן אכן שלו. לעומתה, המומחה מטעם האלמנה קבע שיש "סבירות גבוהה ביותר" שהסב כן חתם על ההסכם. בית המשפט העדיף את חוות הדעת מטעם הנכד וקבע שהתנהגות הצדדים מחזקת את המסקנה שההסכם מזויף מאחר שבמהלך השנים בעלה המנוח של הנתבעת אפשר לתובע, בן אחיו המנוח, לבנות בחלקה את ביתו.
האלמנה ערערה על התוצאה בפני בית המשפט העליון. לטענתה, מאחר שהנכד הגיש את התביעה והעלה את טענת הזיוף הוא היה צריך להוכיח אותה. עוד לדבריה, הנכד בנה את ביתו בחלקה רק לאחר שקיבל אישור מבעלה המנוח, מתוך ידיעה שהיא שלו. כמו כן, הגרפולוגית מטעם הנכד אינה יודעת לקרוא ערבית ולא היה מקום להעדיף את חוות דעתה.
הנכד תמך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וציין כי לאורך השנים המערערת ובעלה לא התנגדו למגוריו בחלקה והדבר תומך בטענותיו.
ההסכם אותנטי
אך השופטת ענת ברון קיבלה את הערעור. היא הזכירה את הכלל הידוע שלפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" וציינה כי לטובת המערערת פועלת חזקת הרישום שלפיה "נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכוחה את מצב הדברים". במצב זה, על הנכד הטוען לזיוף להוכיח אחרת.
השופטת ציינה שמאחר ששני הצדדים להסכם הוויתור אינם בין החיים ולא יכולים "להגן" על כוונותיהם או שמם הטוב, הנטל על הנכד כבד במיוחד.
השופטת הוסיפה שלחוות הדעת הגרפולוגית מטעם הנכד משקל נמוך ביותר לנוכח ספקות שונים שעולים ממנה, כמו העובדה שהמומחית אינה קוראת ערבית.
לדבריה, מכלול הראיות ובעיקר התנהגות הצדדים מעידים שהסכם הוויתור אותנטי. השופטת הבהירה שלאורך השנים הקפידו המערערת ובעלה המנוח להפריד בין השימוש בחלקה לבין הבעלות עליה. אף הנכד כתב בתצהירו כי הוציא היתר בניה "באישור" דודו המנוח ולא ברור מדוע נזקק לאישור אם יש בידיו זכות לבעלות בחלקה.
כמו כן, עמדת המערערת מתחזקת לנוכח העובדה שיתר היורשים בחרו שלא להצטרף לתביעת הנכד, אף שהיו מודעים אליה.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שרישום הזכויות בחלקה יוותר על שם בעלה המנוח של המערערת. הנכד חויב בהוצאות של 20,000 שקל.
השופטים יצחק עמית ונעם סולברג הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד אילה סגל-גבסי
- ב"כ המשיב: עו"ד ג'רייס דחדולי, עו"ד עבוד ג'מיל
עו"ד דורית מרקוביץ-ריבן
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין