אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> שחיקת עיקרון אי קבילות חומרי ביקורת פנים בבית משפט

שחיקת עיקרון אי קבילות חומרי ביקורת פנים בבית משפט

מאת: השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין | תאריך פרסום : 15/08/2016 19:36:00 | גרסת הדפסה
השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין, מתוך: אתר הרשות השופטת

פתח דבר

סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב- 1992 (להלן: "חוק הביקורת הפנימית") קבע את עיקרון אי קבילות חומרי הביקורת הפנימית בהליכים המתקיימים בבית המשפט כהאי לישנה:

"(א) דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי  תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.

(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי."

 

מטרת מאמר זה הינה לבחון היבטים שונים של יישום ההוראות הנ"ל בקשר לקבילות דו"חות, חוות דעת, מסמכים שהוכנו או הוציא מבקר הפנים, או הודעות שקיבל אגב מילוי תפקידיו (להלן: "חומרי ביקורת פנים") לפי חוק הביקורת הפנימית לעומת הפסיקה המקבילה המתייחסת לקבילות, לפי חוק מבקר המדינה תשי"ח - 1958 [נוסח משולב] (להלן: "חוק מבקר המדינה"), הקשר בין קבילות הראייה בהליך משפטי, לבין גילוי הראייה ומתן אפשרות לעיין בה, ומה הרציונל שעמד מאחורי חקיקת הוראות אלו, וכיצד היא נשחקה במשך השנים בפסיקת בתי המשפט.

הטענה העיקרית של המאמר מצביעה על כך שמגמת הפסיקה בישראל בעת יישום הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, הושפעה מהנהוג במשפט האנגלו-אמריקני, קרי צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות, וזאת על מנת להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על ידי הערכאה השיפוטית[1]

מגמה זו החלה, עת בית המשפט מצא להבחין בין כללי הקבילות לכללי החיסיון. בהסרת החיסיון על חומרי ביקורת פנים החל הכרסום גם בכללי הקבילות.

עמדת הח"מ היא שמגמה זו שלילית ושיש "להחזיר עטרה ליושנה" ולחזק את עיקרון אי הקבילות של חומרי ביקורת פנים שהוציא או הכין מבקר פנים במילוי תפקידו, בכדי לחזק את מעמדו ואי תלותו של המבקר, גם אם אגב כך יידרש לקבוע כללי חסינות בכדי "לסתום" את הפרצות המדאיגות שהתרחשו בכרסום כללי הקבילות במשך כחצי יובל ע"י החלטות של הערכאות הדיוניות.

מה בין קבילות, חיסיון והרציונליים העומדים בבסיסם

מבין קשת התכליות הקיימות בכל הליך שיפוטי באשר הוא, יהא זה הליך פלילי או אזרחי, חשיפת האמת נחשבת ל"מטרת-על". תהליך חשיפת האמת מתבסס בין היתר על ידי מימוש הזכות של בעל דין לעיין במסמכי הצד שני. גילוי ועיון במסמכי היריב מאפשר לשני הצדדים בהליך האדוורסרי לפעול בצורה המיטבית על בסיס אינפורמטיבי רחבי יותר[2] .

כיום מקובלת הגישה בפסיקה לפיה זכות העיון, מהווה אחד מהמרכיבים של זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות מוגנת על פי חוקי היסוד[3]. בבסיס אותה זכות עיון, אל מולה עומדת חובת הגילוי קיימים שני אינטרסים. אינטרס היעילות – המאפשר לבעלי הדין באמצעות הגילוי להכין את התשתיות הראייתיות והעובדתיות לתביעות או להגנות אותן הם מגישים לבית המשפט בלא שיעלה חשש כי  יופתעו ע"י ראיות חדשות אותן יגיש יריבם לביהמ"ש. אינטרס גילוי האמת – חשיפת המסמכים לצד שכנגד מסייעת בחשיפת האמת העובדתית.

כתוצאה מכך נעשתה הבחנה בפסיקה בין שאלת הקבילות לבין שאלת החיסיון[4]. חיסיון משמעו מניעת גילוי. מסמך הנהנה מחיסיון לא ייחשף לעיני בעל הדין. כמוהו כמסמך הנותר בחשכת המגירה. כל מסמך חסוי הוא בלתי קביל. אך לא להפך: יכול שמסמך יהיה לא קביל בהליכי בית משפט, אך אין משמעות הדבר שהמסמך ייהנה מחיסיון. קבילות לחוד וחיסיון לחוד – קבילות במובן של Admissibility  וחיסיון במובן של היפוכו של גילוי (Disclosure), במובן של פטור או חסינות מפני עיון (Privilege). אי-קבילות נועדה למנוע מבית המשפט מלבסס ממצא על ראיה הבלתי קבילה, בעוד חיסיון נועד למנוע מבעל דין מלעיין במסמך. יש שבעל דין יהיה זכאי לעיין במסמך לא קביל, גם אם לא יהא רשאי להגישו בשל אי קבילותו, על מנת לעשות בו שימוש לצורכי המשפט [5] .

על בסיס הבחנה זו קבע בית המשפט העליון שלא קיים חיסיון על חומרי ביקורת פנים בעניין אזולאי[6] :

"גילוי מסמכים משתרע על כל 'המסמכים הנוגעים לעניין הנידון' (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נשוא התובענה... נמצא כי הרלבנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלבנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבן הצדדים"

משנקבע שחומרי ביקורת פנים אינם חסים תחת שום חיסיון, מסתבר שגם נושא אי קבילות חומרים אלו בין כתלי בית המשפט הלך ונשחק בפסיקה של הערכאות הדיוניות במשך חצי יובל מאז חקיקת חוק הביקורת הפנימית.

חוק מבקר המדינה

סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית שאב את עקרון אי הקבילות מההסדר הקבוע בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה. הקשר בין שני הוראות חוק אלו הוזכר בדברי ההסבר לחוק הביקורת הפנימית, המפנה באופן ישיר לחוק מבקר המדינה:

"מוצע לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו"חות וחוות דעת של מבקר המדינה."

ההבדל היחיד בין שני החוקים מתייחס לקבלת חומרי ביקורת של מבקר הפנים כראיה בהליך משמעתי, בעוד שבמסגרת חוק מבקר המדינה, לא קיימת החרגה של הליכים משמעתיים[7].

מוסד מבקר המדינה הוקם בכדי לסייע בתחומים מסוימים המצריכים ביקורת, הפקת לקחים ותיקון מקום בו מנגנוני הפיקוח והביקורת הקיימים אינם יעילים (במיוחד הכנסת ומערכת המשפט). כתוצאה מכך נוצר צורך לקבוע מנגנון בלתי תלוי, יעיל ובעל כושר מענה מהיר הן לתחומי ביקורת יזומים והן לתלונותיהם של האזרחים.

עם יצירת מנגנון שמטרתו לאתר ליקויים, ולהוות גורם בלתי תלוי ובלתי אמצעי בין הרשות לבין האזרח חשוב היה לקבוע שלא ניתן להשתמש בדו"חות אותם מפיק המבקר בביהמ"ש, מתוך חשש כי הדבר יפגע ביכולת עבודתו של המבקר.

חוק מבקר המדינה המקורי לא כלל הוראת אי קבילות וזו הוספה רק בתיקון מס' 5 לחוק מבקר המדינה, תשכ"ט-1969 [8].

התיקון בנוסחו הראשון, הוסיף לחוק את סעיף 30 הקובע להלן:

"30. עדות שגבה המבקר ודין חשבון, חוות דעת או מסמך אחר שהכין או הוציא במילוי תפקידיו, לא ישימו ראיה בהליך משפטי או משמעתי, לרבות הליכים בפני ועדת חקירה, חוץ ממשפט בפלילי בשל מסירת אותה עדות שנגבתה בשבועה או בהן צדק."

בדברי ההסבר לתיקון לחוק נאמר:

"אגב תיקון חוק מבקר המדינה מוצע להוסיף בו הוראה, שהיתה חסרה עד כה, בענין כוחו הראיתי של חומר שהכין מבקר המדינה או עדות שגבה או גב מילוי תפקידו. הוראה בדומה לכך מצויה בסעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ומטרתה היא לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חפשי ולנותן המידע- למסרו באופן חפשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית. יצויין כי הוראה זו היא כללית והיא חלה הן לגבי מילוי תפקידי הבקורת הקיימים והן לגבי מילוי התפקיד החדש של בירור התלונות."

 

סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 הקובעים כדלהלן:

  1. עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או לפני מי שהוטל עליו לאסוף חומר כאמור בסעיף 13, לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת אותה עדות.
  2. דין וחשבון של ועדת חקירה לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי.

אופן הפרשנות והרציונאליים העומדים מאחורי השיקולים אותם צריך לשקול השופט בבואו לדון בסעיף זה, תוך בחינת משפט משווה בין השיטה הישראלית והרציונאלים הקיימים בחובה, לבין השיטות האמריקניות והאנגליות, נדונו בהרחבה בעניין  יפת[9]. נקבע בפסיקה לגבי סעיפים אלה כי עניין גילוי מסמכים והעיון בהם איננו גורף, שכן שיטת המשפט הישראלית אינה דוגלת בכלל טוטאלי של חשיפת האמת ועשיית צדק בכל מחיר בבחינת fiat justicia et pereat mundus  (צדק במחיר חורבן העולם)[10].

בנוסחו השני של הסעיף (חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 5), תשל"א-1971) התבצעה חלוקה של הסעיף לשני חלקים וכך נקבע:

"(א) דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי      תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי.

(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26"

 

התפתחות פסיקתית

ככל הנוגע לסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, מגמת בתי המשפט הייתה[11], ועודנה[12], פרשנות דווקנית למדי של הסעיף[13]. לעומת זאת, מצאנו בסקירת הפסיקה בקשר לסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית נכונות הולכת וגדלה של ערכאות דיוניות לצמצם את תחולת החוק, כגון:

  1. בת"פ (ת"א) 4202-09 מדינת ישראל/פרקליטות מחוז תל־אביב (מיסוי וכלכלה) נ' שלמה רכט, התביעה ביקשה מהשופט צבי גורפינקל מבית משפט המחוזי בתל אביב להשמיע כעד עובד בנק ישראל האחראי לפיקוח על הבנקים. עוד בטרם עלה העד להעיד הושמעו התנגדויות לשמיעת עדותו, משום שהדוח שערך כולל בתוכו ממצאים של דוחות ביקורת פנימית, בניגוד לסעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית. השופט גורפינקל שם את יהבו באישיות העד שמעיד, ובכך צמצם את תחולת סעיף 10, וקבע שאילו דובר בעד שהוא מבקר פנימי מטעם הבנק, הייתה עדותו נפסלת מראש מבלי צורך להעלותו לדוכן העדים. כאן מדובר באיש בנק ישראל שאיננו מבקר פנימי, ועלֿ ֿכן לכאורה אין מניעה לשמוע את עדותו. בהמשך החל ויכוח בקשר למוצג ת/591א' בו צירף העד מסמך המכונה ,"דו"ח ביקורת פנימי'', כאשר התביעה ביקשה להגישו וההגנה התנגדה לכך. בית המשפט קבע שהמסמך איננו נכלל בהסדר אי קבילות של חוק הביקורת הפנימית, שכן סעיף 10 עוסק במבקר פנימי במילוי תפקידו, ולא בדוח של בנק ישראל על חברת בת של תאגיד בנקאי.
  2. בתא (ת"א) 2289/90 י.מ.ש. השקעות בע"מ נ' כלל אינווסטמנט האוס בע"מ, השופטת הניה שטיין מבית משפט המחוזי בתל אביב שמה את יהבה בשלב בו הוכן דו"ח הביקורת. לדעתה אי קבילות ראיה, היא חריג לכלל של בירור האמת בהליך משפטי. ככזה, יש לבחנו באופן מצמצם, על פי מטרתו הדווקנית. משכך היא קבעה שהדו"ח, מושא הדיון שנערך בטרם נכנס חוק הביקורת לתוקפו קביל. שיתוף הפעולה של העובדים עם המבקר לא הושפע מהאפשרות כי הדו"ח לא יהיה קביל כראיה בפני בית המשפט, כיוון שבעת עריכת הביקורת אפשרות כזו לא הייתה קיימת. מכאן, כי הוראות סעיף 10 לחוק הביקורת אינן חלות על דו"ח הביקורת שנערך לפני כניסת החוק לתוקף[14].
  3. בתא (ת"א) 1931/00 שטרית שמעון נ' אריסון השקעות בע"מ(19/7/2002), השופט ניסים ישעיה מבית המשפט המחוזי ת"א, שם את יהבו בשלב בו מצוי הדיון בפני בית המשפט. הוא ציין שהוראת ס' 10(א) מונעת שימוש בדו"ח של מבקר הפנים כראיה ולא ניתן יהיה לבסס עליה ממצאים עובדתיים בסיום ההליך משפטי (בפס"ד), אך לדעתו רשאי בית המשפט, בשלב המקדמי בו דן האם לאשר תובענה נגזרת, להביא בחשבון במסגרת שיקוליו, את העובדה כי המבקר הפנימי בדק את העסקה, מושא התובענה והגיע למסקנות, הערכות או המלצות, אותן הוא העלה על הכתב בדו"ח מפורט. לדידו, עובדת קיומו של דו"ח בדיקה מפורט של המבקר הפנימי, אינה "חסויה" ואינה בלתי קבילה, ועל כן אין מניעה מלהציג עובדה זו לבית המשפט, ולהתבסס על עצם קיומו של הדו"ח על מנת לתמוך בבקשה לאישור תובענה נגזרת. השופט ישעיה הוסיף שעצם עובדת קיומו של דו"ח מבקר הפנים, היא ראיה קבילה וניתן להוכיחה באחת מדרכי ההוכחה המקובלות. רק תוכנם של מסמכים אלה אינו קביל כראיה, ולא ניתן לבסס עליהם ממצאים עובדתיים.
  4. בבשא (ת"א) 4227/02 יעקב המלי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (18 בספטמבר 2003), השופטת ורדה סמט מבית הדין לעבודה ת"א סברה שהפתרון הראוי הוא עיונה בדו"ח הביקורת בטרם מתן הכרעה במחלוקת בין הצדדים בקשר לעניין[15] .
  5. בתא (ראשל"צ) 6793/01 שמש אהרון רוני נ' הסתור אלטיב בע"מ (02/04/2004), קבעה  השופטת עירית וינברג – נוטוביץ מבית המשפט השלום בראשל"צ,  שכאשר מדובר בחברה פרטית שאין עליה חובה למנות מבקר פנים, לא חל סעיף 10, ולכן דו"ח הביקורת הפנימי שנערך (כאשר המבקר שמונה באותו מקרה הינו מבקר חיצוני המשמש כמבקר פנימי של איסתא) על אף הכותרת הנוקבת  "דו"ח ביקורת פנים", קביל כראייה במשפט אזרחי.
  6. בעב (ת"א) 3831/02 גדעון פרוז'נסקי נ' החברה הממשלתית לפיתוח לוד ורמלה לור"ם - (9 באוגוסט 2006), השופטת דינה אפרתי מבית הדין האיזורי לעבודה ת"א – יפו, ציינה שהיא סבורה כי הרציונל העומד בבסיס סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית היא יצירת גוף ביקורת פנימית בתוך הארגון, האוסף נתונים, מסיק מסקנות וממליץ המלצות לעתיד, זאת על מנת שיוכלו אלו העומדים בראש הפירמידה של המשרד הממשלתי או הגוף הציבורי, לקבל מידע אובייקטיבי, מקצועי ומהימן, אשר יסייעו בידם לשפר את השירות ולהעלות את איכותו ורמתו של המנהל הציבורי, וכן להבטיח שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי. במקרה הנדון בודקת שמונתה על ידי בעלי המניות דאז, לא הייתה מבקרת פנימית של לור"ם, לא היוותה, ואף לא הייתה בפועל, חלק ממנגנון ביקורת פנימי של החברה,  אלא מונתה בעקבות בג"צ 8501/00 והחלטה אד הוק של האסיפה הכללית.
  7. בתפ (ת"א) 40431/99 מדינת ישראל נ' עודד בן דוד גולד (3 ביוני 2007), השופט אורי שהם מבית המשפט המחוזי ת"א, קיבל את דו"ח הביקורת הפנימית כראייה מטעם הנאשם, לאור עקרון המניעות. וכך קבע:

            "התביעה סבורה כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, בשילוב עם סעיף 14ה לפקודת הבנקאות 1941, אינו מאפשר לבית המשפט לקבל כראיה את דו"ח הביקורת של בנק המזרחי, הוא המוצג ת/6...גם אם המסמך ת/6 לא היה קביל כראיה מלכתחילה, הרי שהתביעה היא שעמדה מאחורי הגשתו לבית המשפט, והיא מנועה, כיום, מלטעון כי המסמך אינו קביל. כידוע הוא, כי גם ראיה בלתי קבילה ניתן להגיש בהסכמה ולעניין זה אין תחולה להוראת סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".

            הוא סבר שבנסיבות אלה, אין פגיעה בתכלית חקיקתו של סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, שכן המדינה, ביקשה מבית המשפט לעיין בו ולהסיק ממנו את המסקנות המתבקשות. השופט שהם סבור שדו"ח ביקורת פנימית, כמו עדות שמיעה, ניתן להכשיר כראיה, בהעדר התנגדות של אחד הצדדים. עם זאת ציין השופט שהם שאין לקבל את הדברים המופיעים בדו"ח בבחינת "תורה למשה מסיני", וכאשר הדברים עומדים בסתירה לראיות אחרות שהוגשו במהלך המשפט, רשאית התביעה לבקש מבית המשפט להעדיף ראיות אלה על פני האמור במסמך.

  1. בתא (ת"א) 1850-05 מגדלי ישי חברה לבניין בע"מ (בפירוק) נ' עיריית תל-אביב יפו ( 04 פברואר 2010) השופט אורי שהם  מבית המשפט המחוזי תל אביב, דן בבקשה לזמן לעדות את מבקרת העיריה, חיה הורוביץ. עדה זו הייתה מעורבת בטיפול בתלונות שהוגשו נגד עובדים מסוימים של המשיבה. בתגובה לבקשה טענה העירייה כי כל המסמכים שהכינה במהלך עבודתה כמבקרת פנימית של המשיבה, אינם יכולים לשמש כראיה משפטית, מכוח סעיף 10 (א) לחוק הביקורת. השופט שהם דחה את ההתנגדות, זימן העדה לעדות וציין שאינו סבור כי קיים טעם למנוע, באופן קטגורי, את העדת העדה וזאת על מנת לאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת, בהסתמך על מלוא הנתונים הרלוונטיים להכרעה במחלוקת.
  2. בתא (ראשל"צ) 2949-09 אלי חסון נ' המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט בע"מ (16 מאי 2010), השופט יחזקאל קינר מבית משפט השלום בראשל"צ עשה הבחנה בין צירופו של הדו"ח לכתב התביעה, לבין הגשתו כראיה במהלך ההוכחות בתיק, ולכן דחה בקשה להורות על הוצאתו של דו"ח הביקורת הפנימית מתיק בית המשפט.
  3. בתא (ב"ש) 3283-04 מ. מזוז בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (11 אוקטובר 2011), השופט שפסר מבית משפט מחוזי ב"ש, דן בבקשת התובעת לזמן לחקירה את עורך דו"ח הביקורת, הנתבעת התנגדה, מהטעם שהעורך מנוע מלהעיד על הדו"ח, וזאת בשל הוראות סעיף 10א לחוק הביקורת הפנימית. השופט שפסר הסתמך על ההלכה המאפשרת הכשרת עדות בלתי קבילה ע"י התנהגות הצדדים, ואפשר זימון המבקר והגשת הדו"ח כראייה.
  4. בתא (חי') 47198-05-11 יעקב ארבל נ' רוני דוניו (03 יולי 2012), השופטת תמר נאות פרי, מבית משפט השלום בחיפה, דחתה בקשה להורות על מחיקת סעיפים מתצהירו כיוון שהתייחסו לפרטים שבדו"ח הביקורת הפנימית. לדידה, מחיקת סעיפים הינה "טכניקה בעייתית", לרבות "מבחינה תחבירית", מאחר וממילא בחלק מהסעיפים אשר מחיקתם מתבקשת, ישנן אמירות שאינן חלק מדוח הביקורת, אלא שיכולות "לעמוד ברשות עצמן".
  5. בת"א (י-ם) 2562/07 יעקב כהן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, השופטת אביב מלכה מבית משפט השלום בירושלים, קבעה שלמרות האמור בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, ניתן להציג את החומר כראייה, כאשר הדבר נעשה בהסכמת הצדדים.
  6. בתפ (נצ') 45458-06-11 מדינת ישראל נ' זוהר עובד, השופט אדריס נעמן מבית משפט השלום בנצרת, ציין שמטרת הוראות סעיף 170 ג1 לפקודת העיריות וסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית היא להבטיח למבקר ולכל מי שמסר לו מידע לפעול באופן חופשי וללא כל חשש שמא תוכן המידע שנמסר ו/או הדו"ח שהוכן בעקבותיו, ישמשו ראיה כנגדם בהליך משפטי. משכך אין מניעה מהגשת דו"חות ביקורת הפנים רק בקשר לעצם קיומם ועריכתם, ואף זאת לא לשם שימוש הקשור בענייני הביקורת גופה. השופט אדריס קבע שלא חל הרציונל שבנדון, כאשר ממילא אין כעת צורך להגן על המבקר או על מקורות המידע שלו.
  7. בסעש (ת"א) 26892-12-12 גיל פלדבוי נ' אגודה שיתופית של עובדי התעשייה האווירית לניהול קופות גמל בע"מ, השופטת מיכל לויט מבית הדין לעבודה בתל אביב קבעה שבנסיבות מקרה זה, אין להורות על מחיקת הסעיפים הנוגעים לדו"ח הביקורת הפנימית ו/או למידע שהוא בבחינת "חומר איסוף" של המבקר הפנימי. כמו כן, אין להורות על מחיקת דו"ח הביקורת הפנימית או תרשומת הפגישה שנערכה בין התובע לבין מבקר הפנים. לדעתה חוק הביקורת הפנימית אינו חל על הנתבעת במישרין, שכן היא אינה מנויה על רשימת הגופים הציבוריים שהחוק חל עליהם. היא סברה שההפנייה לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) וחוק החברות, אינו מחייב שכן מצויין כי הוראות הסעיפים יחולו "בשינויים המחוייבים" , ויש לבחון את תחולתו בהתאם לנסיבות העניין.

 

עם זאת, היו שופטים שעמדו על פרשנות דווקנית של הוראות סעיף 10 לחוק, לא הרשו הגשת דוחו"ת ביקורת פנימית או העדת המבקר פנים: השופטת לקסר מבית הדין לעבודה בתל אביב[16] , השופט בנימין ארבל מבית המשפט השלום בעפולה[17] , השופטת אגי זהבה מבית משפט השלום בתל אביב[18], השופטת  אביטל רימון-קפלן, מבית דין לעבודה בחיפה[19] , השופטת מ. אריסון-חילו, מבית הדין לעבודה בחיפה[20] ,השופט י. רטנר מבית משפט השלום בחיפה[21], השופטת מיכל נעים דיבנר, מבית דין אזורי לעבודה בחיפה[22], השופטת יהודית הופמן-גלטנר, מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע[23], השופט יוחנן כהן, מבית הדין האזורי לעבודה ב"ש[24], השופטת חנה קיצס, מבית משפט השלום נתניה[25], השופטת צילה צפת, מבית המשפט המחוזי בתל אביב[26], השופטת אסתר נחליאלי-חיאט, מבית המשפט המחוזי בתל אביב[27], השופטת  מיכל נעים דיבנר, מבית הדין לעבודה בחיפה[28], השופטת שרון אלקיים, מבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב[29], השופט  אפרים צ'יזיק, מבית המשפט השלום בחיפה[30],השופטת איריס רש, מבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה.[31]

 

סיכום ומסקנות

  1. מגמת הפסיקה בקשר לפרשנות סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית מעניינת. יש שופטים המעניקים פרשנות דווקנית להוראות אי קבילות חומרי ביקורת פנים ולא מוכנים לאשר הגשת מסמך או השמעת עדות המתייחסים לחומרי הביקורת ומידע ששימש מבקר פנים בעבודת הביקורת. ראוי לציין ששופטי בתי הדין לעבודה הינם חוד החנית של גישה פרשנית זו. ניתן לשער שהבנתם את מורכבות יחסי העבודה בתוך הארגון ורגישותם למעמד מבקר הפנים ותפקידו משפיע על כך.
  2. עם זאת, רבים השופטים שבחרו, בשם עקרון ההגעה לחקר האמת בהליך השיפוטי, לתת פרשנות מצמצמת להוראות סעיף 10 ולאפשר עדויות ישירות בקשר לדו"חות ביקורת פנים וגם הגשתם של חומרי ביקורת בהליכים משפטיים. הדבר נעשה דרך "טכניקת האבחנה" ממספר נימוקים: אישיות העד שמעיד, השלב בו הוכן דו"ח הביקורת, השלב בו מצוי הדיון בפני בית המשפט, האם לגוף שנערכה ביקורת הייתה חובה על פי חוק למנות מבקר פנים, שימוש בעקרון המניעות, הכשרת הראיה על סמך הסכמת הצד שכנגד או אף בהעדר התנגדות ואפילו על סמך התנהגות, צירוף דו"ח ביקורת לכתבי הטענות בלבד ללא הגשתו בשלב ההוכחות, ציון מידע מהדו"חות בתצהירי עדות ראשית וכדומה. ראוי לציין שרוב השופטים מהקבוצה הזו מכהנים בערכאות דיוניות כלליות, ובמיוחד בבית משפט המחוזי.
  3. פרשנות מרחיבה זו פוגעת בסופו של דבר בפעילותו ובתפקודו של המבקר פנים, שגם נאלץ להתרוצץ בין בתי המשפט ולהיחקר נגדית על המידע והממצאים של דו"ח הביקורת עליו עמל, דבר שהמחוקק הראשי רצה למנוע לחלוטין.
  4. נראה שניצני פרשנות מצמצמת זו והכרסום בעקרון אי קבילות חומרי ביקורת כראייה בבתי משפט שורשו בהבחנה שנעשתה בין אי קבילות חומרי הביקורת לשאלת החיסיון. סבורני שהסרת החיסיון, התיר את הרסן ואפשר כרסום באי קבילות.

מקור ההבחנה הנ"ל במה שנפסק בת"א (ת"א) 966/92 ד"ר הנרי אזולאי ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ על ידי מורי ורבי השופט ד"ר גבריאל קלינג מבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט קלינג קבע שכאשר חפץ המחוקק להעניק חיסיון, הוא עשה כן בלשון מפורשת. לכן, אין בהוראות סעיף  10לחוק הביקורת הפנימית כדי לקבוע חיסיון או סודיות לדו"ח הביקורת הפנימית ולמסמכיה. הוא הגיע למסקנה שאי-קבילותו של מסמך אינה פוגעת בזכותו של בעל-דין לגילויו ולעיון בו, כל עוד עשוי המסמך לעזור לבעל הדין, "בין במישרין ובין בעקיפין". פסיקתו של השופט קלינג אושרה בבית המשפט העליון[32] והפכה להלכה מחייבת המצוטטת בכל ההחלטות שאפשרו בסופו של דבר הגשת חומרי חקירה כמוצגים בתיקים משפטיים וזימון מבקרי פנים כעדים בבתי משפט בכדי שיצדיקו את דוחותיהם.

  1. כאמור לעיל, התייחסות הפסיקה לסעיף 10 של חוק הביקורת הפנימית רצופה אי סדירות ומנעד פרשנות רחב, ושאלה מעניינת אותה אפשר לשאול היא, האם יש להשיב את העניין למחוקק על מנת שיאמר את דברו בנושא, או שמא יש להעדיף את מרחב הפרשנות הרחב כפי שמשתקף כיום בפסיקה. לדעתי נראה שהפיתרון היחידי לשינוי מגמה שלילית זו היא, תיקון חקיקתי שיכלול גם חיסיון מעבר למבחן הקבילות. ראוי לציין שכאשר ישנו אינטרס ציבורי ברור, עקרון אי הקבילות מתפרש גם כחיסיון. הדוגמה הבולטת לכך היא בעניין מסמכים שהוצגו בהליך גישור, כשעל אף שהתקנות מדברות רק על קבילות, בתי המשפט הרחיבו זאת גם לחיסיון של ממש[33].

 

* ד"ר מנחם (מריו) קליין, שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מרצה באוניברסיטת בר-אילן בקורסים "חוק ומשפט בביקורת ציבורית" ו- "משפט ואתיקה בביקורת פנים", דוקטור למשפטים (Ph.D.) מטעם אוניברסיטת תל אביב. תודתי למר דניאל זקס ולמר זיו רביבו על הסיוע בכתיבת המאמר. המאמר הוכן ופורסם בכתב העת  "עיונים בביקורת פנים".

 

[1] רע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל , לז (4) 281, עמ' 286.

* שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, דוקטור למשפטים (Ph.D.) מטעם אוניברסיטת תל – אביב. מרצה בפקולטה למשפטים ובמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. תודתי לסטודנט דניאל זקס על הסיוע בכתיבת המאמר.

[2] ע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522.

[3] ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577

[4] רעא 4999/95 Alberici International שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל , נ (1) 039, עמ' 47.

[5] י. עמית "קבילות, סודיות חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי, 252 (2007).

[6] רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4), 60.

[7] פרופ' גרוס העלה טענה (יוסף גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה רביעית, 2007), עמ' 274) לפיה ס' 10 לחוק הביקורת לא חל על חברה בע"מ אלא רק על גוף ציבורי. לדעתי אין ממש בטענה זו ואין כל הבדל בין דו"ח מבקר פנים בחברה או בגוף ציבורי לעניין קבילות הדו"ח בהליך משפטי. 

[8] ה"ח תשכ"ט מס' 858 עמ' 403.

[9] ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, נ(2), עמ' 284-316.

[10] בגץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז , סב (4) 167, עמ' 13-14.

[11] בשא 4886/01 (ת"א) אברהם קרמר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תא (י-ם) 1519/98  יורם וינוגרד, עו"ד נ' ועד הנאמנים לכנסי הווקף המוסלמי בת"א-יפו, בשא (י-ם) 7512/02 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' נגה תקשורת (1995) בע"מ,רע"א 9728/04 מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ נט(3) 760, בעמ' 765.  וכן ראו  בשא (י-ם) 4091/04 ווידן אליהו ו-12 אחרים נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם בנבו, 10.02.2004), עמ' 8.

[12] בגץ 8546/12 ד"ר ירון כץ נ' המכון הטכנולוגי חולון, עמ' 4. וכן ראו בגץ 232/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, עמ' 11. וכן ראו עעמ 2851/13 אילן סויסה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תצ (חי') 44664-03-15 עמית זילברג נ' מפעל הפיס (חל"צ), ברע (ארצי) 36450-05-15 עיריית פתח תקווה נ' ישראל דרורי, סעש (ת"א) 59935-03-15               ישראל דרורי נ' עיריית פתח תקווה, תא (ת"א) 19977-08-10 מרגלית עברו נ' עיריית טבריה.

[13] אך ראו גם סעש (ת"א) 43635-09-14 אמיר קינן נ' רשות שדות התעופה בישראל, עמ' 13-15 וכן עע (ארצי) 283/07 יוסי משה נ' רשות העתיקות – מוזיאון רוקפלר

[14] ערעור על החלטה זו נדחה ע"י השופט תיאודור אור ברע"א  5476/97 כלל אינווסטמנט נ' י.מ.ש. השקעות בע"מ (8.12.97).

[15] השווה למה שהוכרע ברע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי פ"ד מז(5) 764, 781; רע"א 900/99 קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ תקדין-עליון 1999(2) 118.

[16] בשא (ת"א) 201018/99 בזק חברה לתקשורת בע"מ נ' בתיה אברהם ואח' (החלטה מיום 14/10/99).

[17] ת.א. (עפ')   2033/96 איתן פרי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (החלטה מיום 23/3/98)

[18] תא (ת"א) 69448/00 ‏עזבון המנוח הרצל אדרי ז"ל נ' שלמה (צרלי) בן שושן ( 4/7/2001).

[19] עב (חי') 206/01 קושניר רמי  נ' האגודה להנצחת זכרו של אורי מיימון ז"ל (25/2/2003)

[20] בשא (חי') 1992/05 משה חזות נ' רכבת ישראל בע"מ(19 ביולי 2005)

[21] בבית בבשא (חי') 16743/06 שרה הובר נ' מרים פרקש  (13 בדצמבר 2006)

[22] סע (חי') 17205-03-10 ארגון עובדי חברת החשמל-מרחב צפון נ' חברת החשמל

[23] בסע (ב"ש) 16864-08-10 עירית רהט נ' סאלמה אבו דעאבס (25/1/12).

[24] סע (ב"ש) 33019-09-10 רונית אמזלג נ' החברה העירונית לתרבות באשדוד ( 15 פברואר 2012).

[25] תא (נת') 10507-01-10 בנק הפועלים בעמ סניף 678 מגדיאל נ' מירב נוימן צעירי( 3/2/015).

[26]  תא (ת"א) 32173-05-12 רשות השידור נ' חברת שידורי מדיה (2003) בע"מ (16 מרץ 2015).

[27] בת"א 2201/04 קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ נ' רן ואח'(30 יוני 2015).

[28] סעש (חי') 25670-10-13 דוד פרץ נ' חברת נמל חיפה בע"מ (26 יולי 2015).

[29] סעש (ת"א) 22761-05-15 אהוד גבאי נ' חברת דואר ישראל בע"מ (06 אוקטובר 2015).

[30] תא (חי') 15286-12-13 ראיסה בורנקוב נ' עיריית חיפה (14 אוקטובר 2015).

[31] סע (חי') 29294-05-12 יהודה סבריגו נ' אמבר מכון לתערובת אגודה שיתופית בע"מ (02 מרץ 2016).

[32] רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי, פ"ד מט(4), 60.

[33] בתקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג- 1993, כתוב רק עקרון הקבילות:

"בית המשפט יסביר לבעלי הדין כי דברים שיימסרו במסגרת הליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי, וכי אי הסכמתם להעברת העניין לגישור או הפסקת הגישור לא ישפיעו על תוצאות הדיון בבית המשפט." אך בפועל בתי משפט הפעילו כללי חיסיון על מסמכי גישור (ראו למשל רע"א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (6.3.2013)  וכן רעא 1496/15  בנימין לוי נ' טל דרורי (21.5.2015).

 

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ