אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> קומה שנייה בלי מעלית - שכירויות בבית המשפט

קומה שנייה בלי מעלית - שכירויות בבית המשפט

מאת: שירה הימן, עו"ד | תאריך פרסום : 02/08/2011 12:00:00 | גרסת הדפסה

הסכמות בעל פה – מחייבות או לא ?

שוכרים שהמשיכו לגור בדירה שנה נוספת ללא זכות ישלמו עשרות אלפי שקלים (ת"א 812-09) -
התובע, בעל דירה בגבעת שמואל, השכיר את הדירה למשך שנה, כאשר בהסכם ניתנה לשוכרים האופציה להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת, בתנאי שיעמדו בכל תנאי ההסכם ויודיעו על רצונם בהארכה בכתב חודשיים לפני תום החוזה, וזאת אלא אם כן בעל הדירה מבקש למכרה.

לטענת התובע, משלא קיבל כל פנייה בכתב בחודשים שלפני תום תקופת השכירות, ובנוסף משסירבו השוכרים לאפשר תיקון נזילה במרפסת הדירה, למרות שהודיע להם על כך שישה ימים מראש, הרי שהפרו את תנאי ההסכם, ולכן דרש מהם לפנות את הדירה בתום השנה הראשונה, אך הם סירבו לעשות כן, ופינו את הדירה רק כעבור שנה נוספת.

השוכרים טענו כי התובע הסכים להארכת האופציה במהלך שתי שיחות טלפון שהתנהלו בין הצדדים כשלושה חודשים לפני תום שנת השכירות הראשונה, וכי הוא וויתר במפורש על דרישת ההודעה בכתב לצורך מימוש האופציה. לעניין תיקון הנזילה במרפסת, טענו השוכרים כי התובע הוא שהפר את ההסכם בכך שניסה להיכנס לדירה ללא רשות וסירב לבקשתם לדחות את השיפוץ במספר ימים, ואף הגישו תביעה נגדית.

השופט אורן שוורץ ,מבית משפט השלום ראשון לציון, קיבל את התביעה, לאחר שקבע כי לשוכרים לא ניתנה הזכות להאריך את תקופת השכירות, וזאת מאחר ולא פנו בכתב אל בעל הדירה חודשיים מראש, ומאחר והם הפרו את ההסכם בכך שלא אפשרו ביצוע תיקון בדירה, ולמעשה הכשילו את ביצוע התיקונים.

לפיכך, נקבע כי לשוכרים לא הייתה זכות להישאר בדירה לאחר תום שנת השכירות הראשונה, וכי בנסיבות המקרה, אין מנוס מלחייבם במלא סכום הפיצויים המוסכמים - 50 דולר לכל יום איחור, ובסך הכל 73,821 שקלים.

הארכת החוזה בטלפון – לא חוזה מחייב ( ת"ק 14472-09-10)-

התובע טען כי שכר את דירתו של הנתבע ואשתו למשך שנה תמורת 3,400 שקלים בחודש. לטענתו, כעבור שנה נפגש עם בעל הדירה והם חתמו על תקופת שכירות נוספת של שישה חודשים, ובהמשך נפגשו פעם נוספת והאריכו את השכירות בחצי שנה נוספת עם אופציה להארכה בשישה חודשים נוספים. לטענת השוכר, לקראת סיומה של תקופה זו, הוא יצר קשר טלפוני עם בעל הדירה וביקש לנצל את אופציית ההארכה שניתנה לו, כשלטענתו, הם סיכמו על הארכה נוספת של תקופת השכירות ומחירה, אך למרות זאת כעבור יומיים התקשרה אליו אשת בעל הבית, הודיעה לו כי היא חתמה חוזה עם דייר חדש וכי עליו לפנות את הדירה תוך שבעה ימים. בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, דרש השוכר פיצוי של 6,100 שקלים בגין הפרת חוזה, וטען כי כלל החוזים שנחתמו היו בינו לבין בעל הדירה בלבד, וכי ההסכמה הטלפונית ביניהם התגבשה לכדי חוזה מחייב.

בעל הדירה טען, כי בתום האופציה האחרונה, הודיעו הוא ורעייתו לתובע באופן מפורש כי אין בכוונתם להאריך את תקופת השכירות, ולדירה אף הגיע מתווך על מנת להראותה לשוכרים פוטנציאלים.

השופטת איטה נחמן דחתה כאמור את התביעה, לאחר שקבעה כי התובע לא הוכיח את תביעתו, שכן ביסס את התביעה על שיחת טלפון מבלי להציג בפני בית המשפט את תימלולה, ובנוסף,בטלפון התגבשה לכדי חוזה מחייב. זאת, משום שמהמסמכים שהוגשו עולה, כי עם תום תקופת החוזה הראשוני, נפגשו הצדדים עוד שלוש פעמים לצורך חתימה על אופציית שכירות נוספת, והסכמותיהם תמיד עלו על הכתב.

השופטת הוסיפה, כי גם אם הסכים בעל הדירה על הארכת השכירות בטלפון, זכותה של אשתו כבעלת הדירה להתנגד לכך, ובכל מקרה, הוכח כי התובע ידע על הכוונה לפנותו מהדירה לאור ביקורו של מתווך במקום. לפיכך, התביעה נדחתה והתובע חויב לשלם לבעל הדירה הוצאות משפט של 1,000 שקלים.

פגמים בנכס – מי אחראי ?

בעלת הדירה הסתירה פגמים במערכת הביוב, ותפצה את השוכר ( ת"א 31682/07) -
התובע שכר דירה בת 2.5 חדרים המצויה ברחוב תש"ח בת"א תמורת 700 דולר לחודש, אך עוד בטרם נכנס לדירה מצא דירה מתאימה יותר לצרכיו, וסוכם כי הוא ימצא שוכר חלופי ויעמוד בהסכם מולו. לטענת התובע, לאחר שמצא שוכרת חלופית שאף היתה מקובלת על בעלת הדירה, התקיים ערוץ ישיר בינה לבין בעלת הדירה וביתה אשר טיפלה בדירה עבורה עקב שהיית אימה בחו"ל, אך בתקופת החורף הוצפה הדירה הממוקמת בקומת קרקע כשש פעמים במי הביוב של דיירי הבניין, ומאחר ולמעט הזמנת חברת ניקיון, לא טיפלו בעלת הדירה וביתה במקור הבעיה, הוא נאלץ להגיע למקום פעמים רבות ולטפל בבעיה.

בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בת"א, טען השוכר כי בעלת הדירה וביתה ידעו על בעיית ההצפה שכן מדובר בבעיה שחזרה על עצמה מידי שנה, אך הן העלימו את המידע ממנו במהלך המו"מ לקראת חתימת חוזה באופן העולה כדי תרמית, ודרש פיצוי של 25,000 שקלים בגין ביטול זמנו ועגמת הנפש שנגרמה לו, וכן דרש השבת הפרשי שער ואת הבטוחה שהפקיד - 6,200 שקלים, והשבת דמי השכירות שנגבו ממנו בסך 18,600 שקלים.

בעלת הדירה וביתה טענו כי התובע הוא שהפר את הסכם השכירות בכך שהשכיר את הדירה לשוכרת חלופית מבלי ליידע אותן. לעניין ההצפה, טענה בעלת הדירה, כי הזמינה מיידית שרברב לתיקון הבעיה, אך השוכרים שהתגוררו במקום סירבו לאפשר לו להיכנס, כמו גם למהנדס מומחה מטעם העירייה, והן אף הגישו תביעה נגדית מצידן.

השופטת כוכבה לוי קיבלה את תביעת השוכר באופן חלקי. נקבע, כי מהראיות שהובאו הוכח כי בעלת הדירה וביתה היו מודעות לפגם שבמערכת הביוב ולהשלכותיו, בין היתר מאחר וטיפלו בעבר בבעיות בדירה, ולפיכך יש לקבוע כי פעלו בחוסר תום לב בניהול מו"מ בכך שלא גילו לתובע אודות הפגם שבביוב, כמו גם את העובדה כי לא קיים בדירה חיבור לגז.

יתרה מכך, נקבע כי בדירה בוצעו "שיפוצים" אשר נועדו להסתיר את נזקי ההצפות, וכי התנהלות בעלת הדירה וביתה בעניין זה, עולה כדי 'תרמית', שכן ידעו כי למעשה הדירה אינה ראויה למגורי אדם.

לעניין הפיצוי, נקבע כי התובע הוטרח הרבה מעל ומעבר לסביר או למצופה משוכר, על מנת לטפל בהצפות, ולכן הוא זכאי לפיצוי של 12,000 שקלים. עם זאת, מששילמה דיירת המשנה תמורת השכירות עד לפינוי הדירה, הרי שהתובע אינו זכאי להשבת דמי שכירות, ובנוסף נקבע כי יש לחייבו לפצות את בעלת הדירה וביתה בסכום כולל של 3,000 שקלים בגין נזקים שונים שנגרמו לדירה..בנוסף חויבו בעלת הדירה וביתה לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין של 8,120 שקלים והוצאות משפט של 5800 שקלים בגין דחיית תביעתן הנגדית.

השוכרת לא פעלה בעצמה לתיקון הליקוי בדירה, האם תקבל פיצוי ? (ת"ק 39631-10-10) -
בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביחס לנכס בראשון לציון. לטענת התובעת - שוכרת הדירה, פתח ניקוז הקיים במטבח גרם פעם אחר פעם להצפה במושכר, עד שלטענתה, בסוף היום נאלצה לעזוב את הדירה - דבר אשר גרם לה לנזקים גדולים. לטענתה, מצבה של הדירה גרם נזק למכשירי חשמל, ביגוד ולריהוט, כאשר את הנזק שנגרם למכשיר החשמל, העריכה ב 5,700 שקלים, והיא נאלצה להיעדר מעבודתה עקב המעבר לדירה חלופית, אשר עלויותיה גבוהות בהרבה מאלו ששילמה בדירה נשוא התביעה.

המשכיר טען, כי התובעת עזבה את הדירה מטעמיה האישיים, וכי אין כל ממש בטענותיה ביחס למצב הדירה או לנזקים שנגרמו לחפציה.

השופטת הלית סילש ,מבית המשפט לתביעות קטנות ראשון לציון, קיבלה את התביעה באופן חלקי. השופטת דחתה את טענות התובעת ביחס לנזקים שלכאורה נגרמו לה עקב ההצפות, בין היתר לאור העובדה כי מימשה את האופציה שניתנה לה להאריך את הסכם השכירות בשנה נוספת, ולא בחרה לעזוב בתום התקופה המינימאלית עליה התחייבה. בנוסף נקבע, כי על פי הסכם השכירות לא היתה כל מניעה מצד התובעת לפעול לתיקון הליקוי לו טענה, ואין לקבל את טענתה כי לא עשתה כן שכן חובת התיקון מוטלת על המשכיר.

"גם במקום שבו מוטלת חובת תיקון כזו או אחרת על משכיר, שהרי במקום שבו המשכיר אינו עושה כן, ניתן היה לצפות משוכר סביר, במקום שבו לטענתו דירתו מוצפת מידי יום, כי יפעל לתיקון, או לכל הפחות יקבל הצעת מחיר ביחס לאותו תיקון" כתבה השופטת, אך חייבה את המשכיר להשיב לתובעת את דמי השכירות עבור התקופה בה לא שהתה בנכס. בנסיבות המקרה, הוחלט שלא לחייב איש מהצדדים בתשלום הוצאות משפט.

פינוי- מתי אפשר לחייב שוכר להתפנות ?

השוכרת סירבה לפנות את הדירה, ותשלם עשרות אלפי שקלים (תא"מ 50660-08) -
התובעת הינה הבעלים של דירה ברעננה, אשר הושכרה החל משנת 2003 תמורת 900 דולר לחודש, כאשר תקופת השכירות נקבעה לשנה, ובמשך מספר שנים, בסיום התקופה הוארך החוזה בשנה נוספת. לקראת סוף התקופה האחרונה הודיעה התובעת לשוכרת כי בכוונתה להעלות את דמי השכירות והעבירה לשוכרת טיוטת חוזה חדשה במסגרתו נקבע כי דמי השכירות הינם 1,300 דולר לחודש, ובתגובה, הודיעה השוכרת לתובעת כשבועיים לפני תום תקופת החוזה, כי אין באפשרותה לעמוד בשיעור דמי השכירות החדשים, אך אין באפשרותה לפנות את הדירה עד לתום תקופת השכירות, ולכן בכוונתה לפנות את הדירה בהתאם למועד שבו יותר לה להיכנס לדירה אחרת.

משלא פונתה הדירה בתום התקופה, בעלת הדירה חילטה פיקדון שהופקד אצלה בסך 3,000 דולר ואף הגישה תביעת פינוי נגד השוכרת. בסופו של דבר, הדירה פונתה כארבעה חודשים לאחר המועד המקורי.

בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בת"א, טענה בעלת הדירה כי סירוב השוכרת להתפנות בתום תקופת החוזה מהווה הפרה יסודית של החוזה, וכי היא רשאית לקבוע את דמי השכירות כראות עיניה. עוד טענה, כי בתקופה שמיום סיום החוזה ועד לפינוי הדירה בפועל, לא שילמה השוכרת דמי שכירות, ודרשה לחייבה בפיצוי המוסכם העומד על 100$ לכל יום איחור.

השוכרת טענה כי במשך שנים רבות הוארכה תקופת השכירות שנה אחר שנה, והדבר יצר מצידה "הסתמכות" שלפיה יוארך החוזה באותם התנאים, ורק כאשר קיבלה את טיוטת החוזה האחרון בה הועלו דמי השכירות בצורה חדה, הבינה כי אין הדבר כך, אך לא יכלה למצוא דירה חלופית בהתראה כה קצרה.

השופט רונן אילן קיבל את התביעה, לאחר שקבע כי משלא פינתה השוכרת את הדירה בתום התקופה, הרי שהפרה את החוזה. השופט דחה את טענת השוכרת כי בעלת הדירה יצרה כלפיה מצג לפיו חוזה השכירות יוארך פעם נוספת באותם תנאים, וכו דחה את טענת השוכרת באשר להעלאה החדה בדמי השכירות:

"...כאשר הדירה היא קניינה של התובעת וכאשר חוזה השכירות פקע, רשאית הייתה התובעת לדרוש כל סכום לפי שיקול דעתה המוחלט. בדיוק כשם שרשאית הייתה הנתבעת לסרב לסכום הנדרש. לסרב - ולפנות המושכר בתום תקופת השכירות" כתב השופט.

לעניין סבירות הפיצוי המוסכם, נקבע כי בנסיבות העניין, הפיצוי המוסכם סביר בהחלט. אמנם, כך נפסק, התוצאה מבחינת השוכרת קשה, אולם מדובר בתוצאה צודקת, משבחרה השוכרת בפתרון החד צדדי - הודעה לבעלת הדירה כי תישאר בדירה עד שתמצא דירה חלופית ובלא הגבלת זמן.

לפיכך נקבע, כי משחל איחור בן 122 יום בפינוי הדירה, הרי שבהפחתת דמי הפיקדון שחולט ותשלום של 346 שקלים עבור תיקון שבוצע בדירה, על השוכרת לשלם לבעלת הדירה 47,789 שקלים. בנוסף, חויבה השוכרת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 7,500 שקלים.

השוכרים פונו מהדירה בעקבות חוב של בעלי הדירה לבנק - בעלי הדירה יפצו (ת"ק 37075-08-10) -
שוכרי דירה ברמת גן טענו כי נאלצו לפנות את הדירה עקב חוב של בעלי הדירה לבנק, אשר בעקבותיו מונה לדירה כונס נכסים והוצא צו פינוי עליו נודע להם רק  כחודש לפני הפינוי בפועל.

לטענתם, מיד לאחר שנודע להם על צו הפינוי, הם פנו לבעלי הדירה על מנת שיפעלו לבטלו, אך בעלי הדירה הפנו אותם לעורך דין, ובצר להם, פנו התובעים לראש ההוצאה לפועל ולכונס הנכסים, אך בקשתם לעיכוב הליך הפינוי נדחתה, והם נאלצו לחפש בלחץ של זמן, דירה חלופית באיזור, כשבסופו של דבר, הדירה שמצאו היתה יקרה ב 1,500 שקלים לחודש, ומועד הכניסה אליה היה כשבוע לאחר מועד הפינוי, כך שבמשך שבוע נדדו בין בתי קרובים, כשתכולת הדירה הועברה למחסן. בתביעה שהגישו לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, דרשו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, ובכללם הפרשי שכר דירה, הוצאות הובלה, אובדן ימי עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש.

בעלי הדירה טענו בין היתר, כי הדירה פונתה בהתאם להחלטת כונס הנכסים, וכי התובעים ידעו על צו הפינוי זמן רב מראש אך התעלמו מכך. עוד טענו, כי היה על התובעים לפנות לבית המשפט באמצעות עורך דין ולדרוש ביטול או עיכוב צו הפינוי, ומשלא עשו כן- אין להם להלין אלא על עצמם.

השופטת לימור ביבי-ממן קיבלה את התביעה, לאחר שקבעה כי היא מאמינה לתובעים כי ידעו על צו הפינוי רק כחודש לפני הפינוי עצמו, וכי בנסיבות אלה, הפרו בעלי הדירה את התחייבותם להשכיר את הדירה לתקופה של שלוש שנים.

השופטת דחתה את טענת בעלי הדירה, לפיה התובעים לא עשו די על מנת לבטל או לעכב את הפינוי, ואף הגדירה טענה זו כ'עזות מצח'. זאת, מאחר ובפועל פנו התובעים לכונס הנכסים ולראש ההוצל"פ, אך ללא הועיל. עוד קבעה השופטת, כי צו הפינוי אינו בבחינת 'כח עליון' מאחר ובעלי הדירה יכולים היו למנוע את הפינוי, לו היו עומדים בהתחייבויותיהם כלפי הבנק.

לעניין הפיצוי, נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי כולל של 24,115 שקלים, הכולל הפרשי שערי דולר, הפרש תשלום שכר הדירה בחודש האחרון, הפרשים בגין הבדלי המחיר בין הדירה ששכרו לאחר הפינוי לבין הדירה נשוא התביעה, ובנוסף, חויבו בעלי הדירה לשלם לתובעים הוצאות משפט של 1,000 שקלים.

דרישות של בעל הבית – מה נחשב כ'לא סביר' ?

בעל הדירה חסם את המטבח כדי לא לקבל קנס על דירה מחולקת (ת"ק 50305-12-10) -
התובעת שכרה דירה במשך כשש שנים תמורת 3,000 שקלים, כאשר בכל פעם חודש החוזה בהסכמה בעל פה. לטענתה, בחודש ספטמבר 2010 טען בפניה בעל הדירה כי כתוצאה מהעובדה שהיא מתגוררת למעשה בחלק מדירה שפוצלה לשתי דירות, קיימת בעייתיות מול עיריית תל אביב וכי הוא יעדכן אותה בעניין, אך למרות זאת, כשבוע לאחר מכן, נדהמה לגלות כאשר שבה לדירה, כי בהעדרה נבנה וקיר גבס במקום המטבח, וכי למעשה היא נותרה ללא מטבח, ללא כיור וללא גז.

התובעת טענה, כי בדיעבד הסתבר לה, כי בעל הדירה נכנס ללא ידיעתה ביחד עם עובד מטעמו, הקים את הקיר, הוציא מארונות המטבח כלי מטבח יקרים ואחסן אותם בקופסאות בסלון הדירה, ואף לא טרח ליידע אותה בדיעבד על שעשה. לטענתה, היא התקשרה אליו מייד כשהגיעה למקום, אך הוא טען בפניה כי לא היה לו זמן שכן נאלץ לבנות את קיר הגבס עקב קנסות שהטילה העיריה על דירות מחולקות, באשר לשיטתו, ככל שלא קיים מטבח במבנה, אין מדובר בדירה. התובעת טענה כי נותרו לה ארבעה חודשים עד תום תקופת השכירות, ולכן נאלצה להמשיך לגור במקום עד שמצאה דירה חדשה, אך במהלך תקופה זו, ולמרות שלא יכלה לאכול בביתה, סירב בעל הבית להוריד את שכר הדירה, ולבסוף היא ביטלה את השיק האחרון עת עזבה את הדירה.

בתביעה שהגישה לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א, דרשה השוכרת פיצוי של 30,000 שקלים.

בעל הדירה טען כי הוא ביקש מהתובעת לעזוב את הדירה כבר בדצמבר 2009, וכי נכנס לדירה בהסכמת התובעת אשר הסכימה להשתמש במטבח של היחידה הסמוכה, בה מתגורר זוג.

השופטת אושרי פרוסט-פרנקל קיבלה את התביעה באופן חלקי. השופטת דחתה את טענותיו של בעל הדירה בהעדר הוכחה, ובכלל זה את טענתו לפיה נכנס לדירה בהסכמת התובעת, וקבעה כי במעשיו, פעל בעל הדירה בניגוד לקבוע בהסכם והותיר את התובעת ללא אמצעי מחיה מינימאליים בדירה. בנוסף, דחתה השופטת את טענת בעל הדירה כי התובעת הסכימה להשתמש במטבח של שכניה, וקבעה כי מדובר במינימום של פרטיות.

"הנתבע פעל שלא כדין, עת נכנס לדירה בה התגוררה התובעת על פי הסכם וביצע בה עבודות אשר גרמו לדירה לא להיות ראויה לדיור. העובדה שהתובעת נותרה לגור בה עד למציאת דירה אחרת, אינה גורעת ממעשיו" כתבה השופטת, וחייבה את בעל הדירה להחזיר לתובעת 9,000 שקלים עבור 3 חודשים בהם התגוררה במקום ללא מטבח, וכן לשלם לה פיצוי של 5,000 שקלים בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, ואגרת משפט של 87 שקלים.

סירוב השוכרים להעלאת שכר הדירה – עילה לסיום חוזה לפני הזמן ? (ת"ק 19110-06-10) -
בין הצדדים נחתם הסכם שכירות, כאשר תקופת ההסכם נקבעה לשנה תמורת דמי שכירות של 850   דולר, ולשוכרים הוקנתה אופציה להמשיך בשכירות שנה נוספת תמורת 850 דולר בערכם בשקלים בהתאם לשער היציג במועד מימוש האופציה. בנוסף, כלל הסכם השכירות סעיף המאפשר לשני הצדדים לסיים את החוזה לפני תום התקופה בהתראה של 60 יום מראש.

השוכרים טענו, כי כשישים יום לפני תום תקופת השכירות הראשונה ביקשו מהמשכירים לממש את זכות האופציה, ובמעמד זה, דרשו מהם האחרונים להעלות את דמי השכירות בתקופת האופציה ל 3,650 שקלים, למרות שעל פי שער הדולר באותה תקופה, עמדו דמי השכירות על 2,975 שקלים בלבד, וכשמחו על כך, הודיעו להם המשכירים כי אם יסרבו להעלאת דמי השכירות, הם יממשו את זכותם על פי החוזה ויודיעו על הפסקת ההסכם תוך 60 יום.

השוכרים טענו כי נאלצו להסכים לכך בין היתר מאחר ובנו את ביתם באותה תקופה, אך כשפינו את הדירה כעשרה וחצי חודשים לאחר תקופת האופציה אין לקבל את טענתו לפיה הסכמתו של בעל הדירה להאריך את תקופת האופציה ומשהושלמה בנית ביתם, דרשו מהמשכירים להשיב להם את הסכום העודף שנאלצו לשלם, ומשאלו סירבו, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בת"א. בתביעתם טענו השוכרים, כי הסעיף המאפשר לסיים את החוזה לפני תום התקופה אינו אמור להוות "שוט" לצרוך העלאת שכר הדירה בניגוד לקבוע בהסכם.

המשכירים טענו כי הסעיף המאפשר את סיום החוזה לפני תום התקופה נועד בין היתר לאפשר להם להתמודד עם מצב בו דמי השכירות אינם ריאליים, כפי שקרה במקרה זה, ולכן אין לראות בהתנהלותם כחוסר תום לב, ויתרה מכך - התובעים עצמם נהגו בחוסר תום לב כאשר חתמו על ההסכם, מימשו את השכירות ולאחר מכן הגישו תביעה.

השופטת לימור ביבי-ממן דחתה את התביעה לאחר שקבעה כי במצב בו שכר הדירה התברר כלא ריאלי עקב ירידת שער הדולר, היו רשאים בעלי הדירה להעלות את שכר הדירה ולעשות שימוש בסעיף המאפשר את סיום החוזה לפני תום התקופה.

"אוסיף ואציין כי , עם כל הכבוד לשמירה על זכויותיהם של השוכרים, הרי שגם למשכירים זכויות ובכלל אלו- הזכות לתמורה ריאלית והוגנת בגין המושכר על ידם ומשכך, מימוש זכותם החוזית על מנת לעמוד על קבלת תמורה ריאלית- אינה חסרת תום לב בעיני" כתבה השופטת, וציינה כי התובעים בעצמם ניצלו את זכותם לסיים את החוזה לפני הזמן כאשר בניית ביתם הושלמה.

לפיכך, נדחתה תביעת השוכרים להשבת דמי השכירות העודפים שכביכול שילמו, למעט 150 שקלים שהמשכירים חויבו להשיב להם בגין תיקון מזגן. בנוסף, החליטה השופטת שלא ליתן צו להוצאות משפט.

סיכום

ממקבץ הפסיקות שהובאו עולה, כי לעיתים היחסים בין שוכר למשכיר הם יחסים מורכבים ורגישים, וכי לכל צד זכויות ואינטרסים, שהפרתם עלולה להוביל להליכים משפטיים.

חוסר השוויון המובנה בין בעל דירה לשוכר גורם לעיתים להעלאת דרישות מוגזמות ובלתי סבירות מצד בעלי הדירה, אך גם השוכרים עושים לעיתים שימוש לא הולם בעצם החזקה בדירה בה הם מתגוררים, וכמו בתחומים רבים – הקפדה על קיום החוזה, התנהלות הגיונית ושמירה על יחסים טובים יכולים וודאי להקטין את החיכוכים ולאפשר לשני הצדדים להפיק את המרב מהנכס.


לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

ת"א 812-09 קלר נגד בן משה

ת"ק 14472-09-10 לירן נגד בן חיים

ת"א 31682/07 קראוס נגד לירן

ת"ק 39631-10-10 משומר נגד סולימן

תא"מ 50660-08 הליברד נגד בריידי

ת"ק 37075-08-10 גרשוני נגד אנגלר

ת"ק 50305-12-10 משה נגד בכר

* עו"ד שירה הימן, עורכת ראשית באתר המשפט הישראלי – פסקדין.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ