עובד חברת הובלות הספיק לעבוד כחודשיים עד שפוטר בשל יציאה צפויה למילואים. ועדת תעסוקה חייבה את החברה המעסיקה לשלם לו פיצוי. ערעורה על כך נדחה באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה.
באוקטובר 2014, ועדת התעסוקה לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) קיבלה חלקית את תביעת העובד ופסקה לזכותו פיצוי חלקי בסך 9,400 שקל. החלטת הוועדה התקבלה על דרך הפשרה, לאחר שהצדדים הסכימו לוותר על טענות פורמליות ולטעון באופן חופשי.
על החלטה זו הגישה המעסיקה ערעור בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת. אלא שביה"ד החליט למחוק את הערעור על הסף. בין היתר, ביה"ד קבע כי הודעת הערעור הוגשה שישה ימים לאחר המועד הקבוע בסעיף 23 לחוק חיילים משוחררים, שלפיו ניתן להגיש ערעור על החלטת הוועדה בתוך 20 ימים ממועד קבלת ההחלטה.
עוד נקבע כי המקרה אינו עומד ב"טעמים המיוחדים" הנדרשים בתקנות לשם הארכת מועדים, בשל היעדר התקיימותם של התנאים הנדרשים בפסיקה ולנוכח הסיכויים הנמוכים להתערבות בית הדין בפסיקה על דרך הפשרה – מה שנקרא בעגה המשפטית "מתווה דיוני מוסכם".
המעסיקה חלקה על עמדת ביה"ד האזורי והגישה ערעור לביה"ד הארצי לעבודה, בו טענה באמצעות עו"ד יניב נשיא כי יש לספור את 20 הימים רק החל מהיום שבו נרשמה החלטת הוועדה בפנקס ההחלטות, ובהתאם לכך הערעור הוגש במועד. עוד נטען, כי בית הדין האזורי התעלם מהעובדה שבמהלך התקופה הרלוונטית חלה פגרת סוכות.
בנוסף, לטענת המערערת, הוועדה כלל לא הוסמכה על ידי הצדדים לדון על דרך פשרה.
מנגד טענה עו"ד טלי רונן בשם העובד (המשיב), כי טענת המערערת שלפיה לא הסכימה להסמיך את הוועדה לפסוק על פי שיקול דעתה, סותרת את דבריה כפי שהם עולים מפרוטוקול הדיון. נטען כי הכרעת הוועדה התקבלה לאחר שלצדדים הוסברה המשמעות של פסיקה על דרך הפשרה.
מעבר לכך נטען בין היתר כי הסמכה שכזו כלל לא נדרשת, שכן מדובר בסמכות טבועה של הוועדה לפסוק על פי שיקול דעתה הסדור והמנומק.
בכל הקשור למועד הגשת הערעור באיחור טען המשיב, כי מקום בו נקבע מועד הגשת ערעור בדרך של חיקוק, אין זה בסמכות בית הדין להורות על הארכת המועד.
הוועדה אינה מוגבלת
סגנית הנשיא השופטת ורדה וירט ליבנה, שכתבה את פסק הדין בהסכמת השופטות רונית רוזנפלד ולאה גליקסמן, החליטו לדחות את הערעור וציינו כי "פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק היטב ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ועל כן לא מצאנו טעם המצדיק את התערבותנו בו".
בכל הקשור למועד הגשת הערעור, השופטת הסכימה עם ביה"ד האזורי, שבהיעדר התייחסות מפורשת להארכת מועדים בחוק הספציפי, בית הדין אינו מוסמך להאריך אותם.
בהמשך פסק הדין השופטת וירט ליבנה חידדה מספר נקודות, תוך שדחתה את טענת המערערת לעניין חוסר סמכות הוועדה.
כמו כן, השופטת ציינה כי מפרוטוקול הוועדה אכן ניכר שהצדדים הסכימו להצעת יו"ר הוועדה שלפיה יוותרו על טענות פורמליות ויטענו באופן חופשי. בעניין סמכותה של הוועדה, השופטת הסבירה כי החוק מקנה לוועדה שיקול דעת ואינו מגביל אותה למתווה דיוני מסוים, ולכן הוועדה הייתה רשאית לפעול כפי שפעלה.
עוד נקבע כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין