הכלל שבכותרת כידוע, אינו הכלל הנהוג והמקובל במשפט הפלילי במקומותינו. ברם למרבה
הצער, נוצר כירסום של ממש בחזקת החפות עד כי במקרים רבים ניתן לומר כי התהפך נטל
ההוכחה ודווקא ההגנה היא שצריכה להוכיח שהנאשם אינו אשם. את ההיפוך ואת ההתדרדרות
במידרון חלקלק זה, ניסקור במאמרינו זה.
כב' השופט קדמי מציין בסיפרו *1 כי: "
ההוכחה במידה של למעלה מספק סביר, לכאורה,
מבטאת הנוסחה האמורה הוכחה שיש עימה ודאות מוחלטת. ברם ההלכה הפסוקה הבהירה וחזרה
והבהירה, כי אפילו במישור הפלילי אין ביהמ"ש פועל על פי וודאות "מוחלטת"
וכי די לה
לתביעה אם תוכיח את האשמה במידה המגיעה לכלל אפשרות הקרובה "עד מאד"
לאמת או
לוודאות.
המדובר בסופו של דבר, במידה גבוהה של הסתברות הגובלת בוודאות. אם כי אינה מגעת לכלל
וודאות מוחלטת
"
.
וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסיקת ביהמ"ש: "
מה שנידרש מהקטגוריה במשפט פלילי הוא
להוכיח עובדות המצביעות בכיוון אשמת הנאשם במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאד
לאמת או לוודאות
"... דברי השופט אגרנט בע"
פ 2* .232/55.
השופט המלומד קדמי, מוסיף ואומר כי: "לצרכי המחשה נוהגים להציג את הדרישה של "
עמידה
במאזן ההסתברויות כהוכחה ברמה של %51: כאשר העמידה בדרישה של הוכחה "
למעלה מספק
סביר"
מצריכה רמת הוכחה של 98 - %99%. רמת ההוכחה המוטלת על התביעה בפלילים אינה
"סובלת" אלא 2 - %1% ספק שהיא מידת הספק הבלתי סביר"
. *3
ברם, לדאבון הלב, החלה קונה לה שבת, גישה אחרת שונה, שאין לה ביסוס בכתובים או
בהלכות מלומדות וכל כולה מצויה היא בין השיטין כשמשמעותה המעשית בפועל הינה העברת
נטל ההוכחה על ההגנה. לגישה זו אין ולא ניתן למצוא ולו פס"
ד אחד ויחיד התומך בה
במפורש ובגלוי, אין ולו הלכה אחת של ביהמ"
ש העליון או ערכאות נמוכות יותר המציינות
כי המשפט הפלילי עבר ממידת ההוכחה של למעלה מספק סביר )98 - %99%(, למידת הוכחה של
מאזן ההסתברויות )%51(, אולם למרבה הצער היא מיושמת בפועל יום יום ושעה שעה, מתוך
גישה כי במלחמה בפשיעה ,אין מנוס מלהקל על התביעה ככל שניתן, ולו במחיר של חללים
)חפים מפשע( אחדים.
יודגש ויובהר. מרביתם של ביהמ"
ש בישראל, לא אימצו גישה זו, מרבית השופטים מאזנים
כראוי ובהגינות בין התביעה וההגנה וככלל מערכת ביהמ"
ש בישראל נהנית מאמון הציבור
וראויה לו.
עם זאת מיעוט ניכר, מאמץ באופן אוטומטי כמעט את בקשות המשטרה והתביעה תוך יציאה
מנקודת הנחה שאם הוגש כתב אישום, סביר שלא בכדי הוגש, מאחר וקרוב לוודאי שהנאשם
אשם. זאת מתוך תפיסה שאם
הפרקליטות / המשטרה בחנה את חומר הראיות ומצאה לנכון להגיש כתב אישום, הרי האישום
מוצק ומוצדק.
גישה כזו הופכת את נטל ההוכחה והשיכנוע, ומעבירה אותו אל כתפי הנאשם.
נקודת ההנחה ע"
פ גישה זו הינה שאם עד הוא עד תביעה, אין הוא משקר, על אחת כמה וכמה
אם מדובר בשוטר שעל שום מה ישקר? מעין אקסיומה וחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה לפיה
השוטר לעולם לא ישקר ואילו הנאשם, ישקר גם ישקר ע"
מ להציל את עורו מהמשפט הפלילי
המתנהל נגדו.
החזקה לפיה השוטר, הינו נטול אינטרסים ולפיכך תמיד אמת בפיו, הינה "חזקה"
מטעה
ומסוכנת.
היא מתעלמת מהעובדה שעסקינן בבני אדם שלהם אינטרסים ושאיפות, חיפויים הדדיים,
שיקולי חברות ותפיסת עולם המחזיקה את החשוד כאשם.
אליבא דשיטה זו נאשם שהועמד לדין הינו אשם, ונאשם שהמשטרה סבורה שהוא אשם לא ראוי
לזכותו בדין, כי אין היא טופלת או מעלילה עלילת שווא.
גישה זו פסולה כשמדובר במשטרת ישראל שחקר האמת וחיפוש הצדק אמור להיות נר לרגליה,
אך יחד עם זאת הצפיות מהשוטר נמוכות יותר מאחר והוא צד מעוניין בהליך המשפטי ובעל
אינטרס בו )הגם שבמצב נכון ואוטופי האינטרס צריך להיות אך ורק חיפוש הצדק והאמת(
ולפיכך מן הראוי לבחון דרך משקפיים אלו את עדותו, לאמצה או לדחותה.
כשמדובר בשופט ממנו רמת הצפיות גבוהה לאין שיעור, האמון שרוחש לו הציבור הינו
אבסלוטי כמעט והאמונה של כל אזרח שהצדק יצא לאור בביהמ"
ש, שידון בעניינו באופן
מאוזן ובלי דיעה קדומה, תוך יכולת אבחנה באינטרסים ובמניעים ניסתרים הבאים לידי
ביטוי במהלך המשפט, הרי שגישה מעין זו חמורה בהרבה, ונזקיה רבים לאין שיעור.
בניגוד לשיטת המושבעים, בה נבחרים המושבעים לאחר מתן אפשרות לסניגור ולתובע לבחון
דיעות קדומות ולפסול מי שנגוע בכגון אלו הרלוונטיות למשפט הנידון, )ברור שהמושבעים
שהניבחרים אינם "דף חלק"
והם נושאים בליבם דעות והשקפות שונות אולם עצם הליך חקירתם
ובחירתם למשפט ספציפי בלבד, מקטין את הסיכוי לדיעות קדומות רלוונטיות למשפט(, הרי
שבשיטתינו השופט שיושב בכס המשפט מגיע עם דיעה מגובשת והשקפת עולם מוצקה על נושאים
רבים ומגוונים, בהם כאלו הרלוונטיים למשפט הנדון כגון:
1. האם המשטרה אלימה? )מרבית השופטים פתוחים לאפשרות שיכנוע כזו, במקרים המתאימים,
אולם מיעוט ניכר לא יקבע לעולם קביעה שכזו אלא מקום בו הגישה הפרקליטות כתב אישום
כנגד שוטר בגין אלימותו(.
2. האם אזרחים ומכרים של הנאשם ישקרו בד
"
כ עבורו?
3. האם הנאשם יעשה הכל, תמיד, לרבות ישקר בביהמ"ש, ע"
מ לחלץ עצמו מהאישומים בהם הוא
מואשם?
4. האם סתירות מהותיות בין עדי התביעה מקורם לעולם בראיה שונה של האירוע ולא בכך
שמדובר בגירסה שיקרית, ואילו כשמדובר בעדי הגנה באותן נסיבות, הרי בגירסה "תפורה"
עסקינן?
5. האם עד מדינה שנבחר ע"
י הפרקליטות להעיד במשפט נגד שותפיו, הינו אמין ומקובל חרף
עברו ומעשיו הרעים הקודמים, ובד"כ נציין כי "
אנו מזהירים עצמנו הזהר היטב לבחון
בחון היטב את עדותו של עד המדינה"
אולם בפועל הגם, שלעיתים יאמרו הדברים האמורים
בבחינת יציאה ידי חובה, נאמץ את עדותו ככתבה וכלשונה חרף הסתירות והפריכות בה מתוך
ידיעה כי ערכאת העירעור מתערבת אך ולעיתים רחוקות בממצאי מהימנות של ערכאה הנמוכה
יותר וסביר להניח שבשל כך פסה
"
ד לא יתהפך בערעור?
6. האם במשפט זוטא רק לעיתים נדירות ביותר )אם בכלל( נקבל טענת נאשם כי השתמשו נגדו
באלימות או איימו עליו במעצר בני משפחה / קרובים, או הבטיחו לו כי אם יודה ישתחרר,
)מעשים שלמרבה הצער עדיין נפוצים מאד במקומותינו והדבר לא בא לידי ביטוי בפסיקה(
וגם בזמן ניהול משפט הזוטא נדע ברוב המכריע של המיקרים שתוצאתו דחיה? זאת הגם
שינוהל ע
"
פ כל כללי הפרוצדורה המקובלים.
7. האם כשהראיות שהובאו הינן גבוליות או אינן מספיקות להרשעה נרשיע את הנאשם אולם
נסתפק
"בעונש קל" בבחינת הרשעה קלה וענישה קלה ע"
מ שכל הצדדים יצאו מרוצים?
8. האם אנו "מענישים" את הנאשם "שביזבז" את זמנו של ביהמ"
ש בניהול הוכחות בעונש
חמור בהרבה ממה שהיה מוטל עליו אילו היה מורשע כדין ללא ניהול הוכחות?
9. האם לגישתנו, הסניגורים הינם בבחינת רע הכרחי שיש לסובלו מטעמים של מראית עין
ועשית הצדק ושהם מסכלים בד"
כ את ההליך השיפוטי בבחינת מיכשול טורדני שיש להתגבר
עליו בדרך להרשעה, בניגוד לפרקליטות, או שהם צד העוזר לביהמ"
ש לעשות משפט בדיון ממש
כשם שפרקליטי המדינה עושים כן?
10. האם בהחלטה שבין חוו"
ד של הפסיכיאטר המחוזי לבין זו של פסיכיאטר פרטי מטעם
ההגנה עדיפה לעולם חוות דעתו של הראשון בשל העובדה שהוא עובד ציבור נטול אינטרס
בעוד שהפסיכיאטר הפרטי מטעם ההגנה נישכר וקיבל תשלום על שירותיו?
אלו הן מיקצת השאלות בלבד, שמאמין אנכי כי מרביתם של היושבים על כס השיפוט השיבו
עליהם בישרות לבב בשלילה רבתית.
אולם שופט שענה בהגינות וביושר לב על שאלות אלו כולן או חלקן בחיוב, מן הראוי שיבחן
מעשיו ואת גישתו בחון היטב פעם נוספת. תשובות חיוביות לשאלות אלו, מהוות ראיה לכך
שאנו כסנגורים ניתקל באולם משפט זה, בקיר ברזל בלתי עביר בבואנו להוכיח את חפותו של
הנאשם, העומד לדין.
תשובות חיוביות על שאלות אלו מלמדות על היפוך החזקה דה-פקטו לחובת הנאשם ועל אי
פתיחות לטענות הסנגוריה ולאפשרות שהנאשם זכאי בדינו.
תשובות חיוביות על שאלות אלו מלמדות על כך שגם אם לכאורה ינוהל משפט הוגן ע"
פ כל
כללי הפרוצדורה, תוצאתו המעשית תהא עיוות דין ,באשר לא היתה בשופט את אותה הנכונות
להשתכנע באפשרות שהנאשם חף מפשע.
יודגש ויצויין שוב, מערכת המשפט בישראל יקרה עד מאד לליבות כולנו כל העוסקים במלאכה
שופטים תובעים שוטרים, פרקליטים וסניגורים, אולם דווקא מתוך דאגה כנה זו לחוסנה של
המערכת מן הראוי ליתן ביקורת קונסטרוקטיבית ובונה במקרים הראויים, ע"
מ שאמון הציבור
במערכת המשפט יחוזק עוד יותר.
למען הסר ספק, יצויין כי השופטים המצדדים בגישה זו לא נוקטים בה מרוע לב או מתוך
החלטה להטות משפט חלילה, אלא זוהי תפיסת עולמם וזוהי גישתם האמיתית לפיה ככלל האמור
כתב האישום הינו אמת לאמיתה מעין אקסיומה ולפיכך צריך להתגבר על כל המכשולים
הביוקרטים והספקות המיותרים שמעוררת ההגנה ע"
מ להגיע לתוצאה הצודקת האחת, והכמעט
יחידה, הרשעה.
במקרים מסוימים אותו מקרה לכשיובא בפני שופט אחד יוכל הסנגור לדעת במידה גבוהה של
וודאות כי יסתיים בזיכוי וימליץ למרשו לנהל את משפט ההוכחות ולהביא את עדיו.
אותו עניין אם יובא לפני שופט שגישתו כמפורט לעיל, ימליץ למרשו להגיע להסדר טיעון
בשל העובדה שהסיכוי לזיכוי אפסי. עניין זה הוא בבחינת סוד גלוי. אותו נאשם באותו
מקרה בדיוק יכנס לאולם א' בביהמ"
ש ויצא ממנו זכאי ובן חורין ולאולם ב' ויורשע כדין,
כשתוצאה זו צפויה וידועה מראש הן ע"י התביעה והן ע"
י ההגנה. על דבר זה אין לעבור
לסדר היום.
אין כל פסול בפלורליזם מחשבתי ובגישות שונות ובד"
כ גישות שונות פירושן הפריה בבחינת
"קינאת סופרים תרבה חוכמה,"
אולם גישה לפיה אדם הוא אשם כל עוד לא הוכחה חפותו
,הינה בבחינת ההיפוך המוחלט של אושיות המשפט הפלילי ומשמיטה את הקרקע תחת עיקריו
החשובים ביותר שהם מנשמת אפו. בעניין זה ריבוי הגישות הינו בבחינת קללה ולא ברכה.
מאמר זה נכתב בדמי, מאחר והאמון במערכת המשפט ושופטיה מהווים אבני יסוד אורגניים
מהבניין המהווה בניין ערכי ועקרונתי. עם זאת לנוכח התפשטות התופעה והשתרשותה וישומה
בחיי המשפט היום יומיים במקומותינו הרי ידעתי כי שקר אעשה בנפשי אם לא אבקר את
התופעה הפסולה שקונה לה שבת במקומותינו במהירות ובנפיצות מדאיגה.
מי יתן ויתקיימו בכל שופטינו התכונות שציין הרמב"ם שראוי ויתברך בהם כל שופט. "
צריך
שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים ואלו הם: "
חכמה וענווה ויראה ושינאת ממון ואהבת אמת
ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב..."
ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה
ונפש שפלה וחבורתם טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות וכובשין את יצרם... אנשי חיל
שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו... כל דיין צריך להיות עניו... שונאי בצע...
רודפין אחרי הצדק... אוהבים את האמת ושונאים את החמס ובורחין מכל מיני העוולה
"
. *4.
נזכור אף את דבריו של אפלטון בכתביו, המציין כי מידת הצדק אוצרת בחובה את המידות
הטובות כולן.
מי יתן ונפנים דברים חשובים אלו ויתקיים במקומותינו העקרון החשוב לפיו "
דיני נפשות
פותחין לזכות
"
.
נאמר על שופט שדן דין צדק כי: "
כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו שותף הוא לקדוש
ברוך הוא במעשי בראשית
"
.
על כן הוסיף כב' נשיא ביהמ"ש העליון הראשון ד"ר זמורה בטקס פתיחת ביהמ"
ש העליון
בי-ם: "
כאן בא לידי ביטוי שאין למעלה ממנו הרעיון של פעולת היצירה במעשה השופט. כאן
הכתוב מדבר על חדוות היצירה שבמעשי השיפוט
"
. *5
ולוואי ונוכל בעתיד לבוא לומר על כל שופטינו "
אשרי העם שככה לו אשרי העם שאלו הם
שופטיו
"
.
מקורות:
1* כב' השופט יעקב קדמי - על הראיות חלק שני עמ' 829.
2* שם בעמ'831 וכן עיין
ע
"פ 232/55 פד"י י"ב 2017 היועהמ"
ש לממשלה נ' גרינוולד
וכן ע
"פ 528/76 פד"
י לא )706 )1 צלניק.
3* ראה גם ע
"
פ 287/78, דף לפרקליט 202 רובין.
4* הרמב
"
ם היד החזקה, ספר שופטים, פרק ב' ס' ז'.
5* ראה מאמרו של ד
"
ר נפתלי הורנשטיין בימי שפוט השופטים
)הרהורים על הרשות השופטת( הפרקליט י
"
ג עמ' 15.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.