הכנסת עבודה - מהי?
בשיעור מס' 2 בקורס מבוא למיסים בכל אוניברסיטה ומכללה, לומדים הסטודנטים כי כל הכנסת עבודה חייבת במס על-פי מקור ההכנסה כאמור בסעיף 2(2) לפקודה. במסגרת הסעיף האמור מלמדים את אותם סטודנטים כי הכנסת עבודה כוללת גם כל טובת הנאה או קצובה שניתנת לעובד ממעבידו ואין זה משנה באם אלה ניתנו בכסף או בשווה כסף.
פסק הדין בעניין בנק יהב: מימון הוצאות לימודים- הוצאה שאינה נחשבת טובת הנאה בידי העובד
בפס"ד תקדימי (למרות שבית המשפט מסתייג במעט מהחלטתו שלו, שכן לדידו אין הדבר מהווה תקדים), בנק יהב נ' פ"ש י-ם, נקבעה הלכה חדשה המשנה את המגמה הישנה נושנה, לפיה מימון הוצאות לימודים של עובד על-ידי מעביד הינה הטבה שניתנת לעובד ולפיכך יש לחייבה במס בידיו. על-פי ההלכה החדשה, מימון לימודים כאמור, אכן מהווה הוצאה בייצור הכנסה, אך זו אינה נחשבת טובת הנאה בידי העובד ולפיכך אינה חייבת היא במס.
חשיבות פסק הדין במישור הראייתי
מפסק הדין עולה, כי הסמכות לגבי ההחלטה אם מימון לימודים מהווה הטבה בידי העובד אם לאו, נתונה לכאורה בידי המעביד ולא בידי פקיד השומה. חשיבותו של פסק הדין לא נמדדת איפוא רק בהלכה שנקבע, שההוצאה עצמה מותרת היא בניכוי, אלא גם בשני פנים נוספים; האחד, במישור הראייתי ודרך העבודה שמכשירה את התרת ההוצאה בעתיד, ובמקרה דנן עבודה מסודרת, מובנית, מתוכננת מנומקת ובתום לב של המעביד, מכשירה טוב יותר את התרת ההוצאה. השני, אף הוא במישור הראייתי, והוא נוגע להחלטות שיצאו מטעם רשות מינהלית כזו או אחרת, ובמקרה זה, רשות המיסים. כך, פסק הדין, מאשרר הלכה למעשה, פסקי דין רבים שיצאו מבתי המשפט ואשר ההלכה שנקבעה בהם קובעת, כי החלטות כאמור אינן מחייבות את הנישומים ומייצגיהם, ואף כי נקבעה, זה מכבר הלכה בבית משפט, כיוון שחיי המעשה הם דינמיים, הרי שפרשנויות משתנות ויש להתאים את הפרשנות למציאות חדשה.
לימודים אקדמאים- הוצאה מותרת למעביד
ההלכה החדשנית קובעת כי אם אישור הלימודים נעשה בהמלצת המנהל הישיר של העובד, דרך אישור ועדת השתלמויות במקום העבודה, תוך בחינה של תוכנית הלימודים והיותה מתאימה לקידום ענייני המעביד ובנויה כחלק מתוכנית אב לשיפור וטיפוח העובדים וייעול עבודתם, ובלבד שנלקחים בחשבון גם תפקידו ותיפקודו של העובד, משך עבודתו ועלות הלימודים – הרי שהוצאה תותר בידי המעביד וזאת מבלי שתחוייב במס בידי העובד.
הבעייתיות בפסיקת בית המשפט והשלכותיה
בית המשפט מסכם באמירה, די בעייתית, לפיה מקובלת עליו טענת פקיד השומה ש- "פטור על הכנסה" שכזו, דהיינו מימון לימודים על-ידי המעביד בידי העובד, אינה משתמעת מלשון החוק ואינה דבר שבשגרה, להוציא הסכמי פשרה נקודתיים ובודדים, ואולם זו תותר כהוצאה בידי המעביד מקום ש- "פעל באופן תקין ובתום לב, כחלק ממהלך שדרוג" של הארגון.
ללמדך, בעוד אתה חוקר את תכלית החקיקה ומנסה למצוא אחיזה לפרשנות כזו או אחרת, עמוד תעמוד גם על תכנון מראש של פעולתך ובכל מקום בו תוכח שיטה הגיונית, הן לגבי עצם ההחלטה האם להשתתף במימון הוצאות לימודים של עובד והן לגבי אופן הביצוע וקביעת הדרך שבה ישתתף המעביד בהוצאות העובד, יעמוד הדבר לטובתם של המעביד והעובד גם יחד ויקיימו את האמירה, זה נהנה וזה גם כן.
אין ספק, כי מה שהיה הוא לא שיהיה, שכן גם אנשי המקצוע "ערים לשינויים במשק בו נדרשים יותר ויותר מן העבר לימודים אקדמיים נוספים ולקשר ההדוק שקיים לעיתים בין התפקיד אותו מבצע העובד לבין התואר האקדמי אותו הוא לומד" (מתוך וועדת פסיקה של רשות המיסים) וכי לא בכל לימודים אקדמאיים יש משום "יתרון מתמיד" שנצמח לעובד ולא בכל מקרה כאמור מדובר ב- "טובת העובד" אלא ב- "נוחיות המעביד", או אז לא מוטל מס על "ההכנסה"בידי העובד.
מודגש, כי לאור ההלכה שנקבעה (שהיה מקום להעמיק בהנמקתה) כאשר המעביד קובע מראש קריטריונים נוקשים למימון הוצאות לימודים שעמד בהן העובד, כך יקשה יותר על פקיד השומה להתמודד עם ההלכה שנקבעה. נראה, כי במגמה לפיה פסקי הדין מתקבלים יותר ויותר באוריינטציה המשלבת פן כלכלי, בית משפט עליון ימשיך את דרכו של בית משפט מחוזי זה, כיוון שההלכה ה- "צודקת" שקבע בית המשפט, אכן גם אינה נסתרת על-ידי החקיקה אלא רק על-ידי גישה אחרת, שגם היא אינה מוחלטת, אלא נתונה לפרשנות לגופו של כל עניין ועניין.
אשר על כן, מבחנים נוספים שיתקיימו, יש בהם כדי לסייע בבחינתה של ההשתתפות בהוצאות לימודים של עובדים, ואלה יכולים להיות מגוונים, ובהם למשל: הזיקה שתמצא בין עבודת העובד לנחיצות התואר ואין זה משנה אם בתואר ראשון או שני עסקינן, דרישה מראש להחזקה בתואר כתנאי להעסקה, חיובו של העובד להשגת התואר על-ידי המעביד, קביעות העובד במקום עבודתו, התחייבות העובד להמשך קיום יחסי עובד מעביד לתקופה ארוכה לאחר תום הלימודים, תקופת עבודה ממוצעת של העובדים הקבועים, גיל העובד ועוד כהנה וכהנה. והחשוב מכל, וכדי ששיקול הדעת של המעביד לא ייחשב כמוטה, נדרש שבצד כל אלה, תובא הנמקה מדוע לא כל העובדים זוכים למימון לימודים ובמה נבדלים העובדים שמקבלים מימון מאלה שאינם מקבלים.
אכן, מדובר בהחלטה אשר מהווה תקדים ואולם, זו לדעתי רק תחילתה של הדרך שבה בהמשך לפסקי דין כלכליים קודמים שדנו בנושאים שונים טווה בית המשפט רשת אשר לפיה לא כל תקבול בידי העובד מהווה הכנסת עבודה בידיו וכדי שזו תחשב ככזו, מוטל על פקיד השומה הנטל להוכיח, כי לא מספיק שטובתו של העובד גוברת אלא זו צריכה להיות מובהקת.
פסק הדין שאוזכר במאמר:
* המחבר הינו מנהל המחלקה המקצועית ברשות המיסים לשעבר, וכיום שותף במשרד עורכי הדין פורת, שגיב, שלומי.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|