אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> השתרשות תיאוריית "הניכור ההורי" בשיח המשפטי בישראל

השתרשות תיאוריית "הניכור ההורי" בשיח המשפטי בישראל

מאת: נעמה מישר | תאריך פרסום : 01/12/2004 12:00:00 | גרסת הדפסה

מבוא

במאמר זה אראה כיצד התקבלה במערכת המשפטית, ללא ביקורת הולמת, תיאוריה פסיכולוגית מוטה מגדרית ובלתי קבילה מקצועית. אתמקד בטקסט הפסיכולוגי, שהינו סקירה בעברית מאת זאב ברגמן ואליעזר ויצטום בכתב העת הפסיכולוגי 'שיחות', המציג את תיאוריית ה"ניכור ההורי" שהגה הפסיכיאטר האמריקני ריצ'רד גרדנר, ואסקור את הביקורת המשפטית, הפסיכולוגית והפמיניסטית, על התיאוריה בחו"ל ובארץ.

בהמשך אתמקד בפסק דין של בית המשפט העליון, שניתן על בסיס התיאוריה, ואראה באיזה מידה חדרה התיאוריה לשורותיו.

1. תיאורית הניכור ההורי

תסמונת הניכור ההורי (PAS- parental alienation syndrome ), שנטבעה על ידי ריצ'רד גרדנר בשנת 1985, נסקרה לראשונה בכתב עת מקצועי בעברית ב-1995 במאמרם של זאב ברגמן ואליעזר ויצטום בכתב העת 'שיחות'. מאז התפרסם המאמר הוא מצוטט שוב ושוב בחוות דעת של פסיכולוגים ופסיכיאטרים לבתי משפט. כמו כן, שופטים בבית הדין למשפחה, בבתי המשפט המחוזיים ואף בביהמ"ש העליון, מצטטים אותו בפסקי הדין הניתנים על ידם. על התסמונת מסתמכים בבתי משפט בחלק ממדינות ארה"ב.

התסמונת מוגדרת במאמר כך:

"בתסמונת הזו הילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו...ניסיונות התקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות מאוד: הילד צורח, מקלל, יורק ובועט... אצל ילדים אלה קיים חיצוי (split) ברגשותיהם כלפי ההורים. אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט".

הכותבים טענו במאמר כי ניכור הורי הוא 'חטיפת נפש'. הם מציינים כי "גרדנר מדרג את רמת הניכור ההורי, לשלוש דרגות חומרה. בהסבר לדירוג הוא קורא בלשון נקבה להורה המזיק, משום שלטענתו במציאות, ברוב המקרים, ההורה המנכר היא האם. אולם, אותם שיקולים קיימים כאשר ההורה המזיק הוא האב". הכותבים אינם מרחיבים נושא זה, וממשיכים בתיאור התסמונת ללא דין וחשבון על סיבות אפשריות או בדוקות למין ההורה החוטף או המנכר.

כך מגדירים ברגמן וויצטום את תסמונת הניכור ההורי בדרגתה החמורה ביותר:

"האימהות המזיקות, הגורמות לסיטואציות כאלו, הן לעתים קרובות פנאטיות, ומשתמשות בכל האמצעים החוקיים והבלתי חוקיים כדי לחסום את ביקורי האב והקשר אתו. הן עסוקות בצורה כפייתית בשנאתן לאב ובמקרים רבים הן מגלות הפרעות פרנואידיות קשות הקשורות לדמות בן הזוג (...) הפרעות אלו קשורות לדיסאינטגרציה ולמתחים הקשים סביב המאבק המשפטי והוויכוח על גורל הילדים (...) אמהות אלה רואות בבעליהן לשעבר תכונות שליליות, אשר קיימות אצלן, והן כמובן אינן רוצות ואינן יכולות להכיר בהן. על-ידי השלכת תכונות בלתי נסבלות אלה על בן הזוג הן רואות את עצמן כקורבנות חפים מפשע. גרדנר משער שכאשר האשמות כוזבות בדבר התעללות מינית בילדים מועלות על ידי אימהות אלה הן עלולות לשקף נטיות סמויות הקיימות אצלן (...) אמהות כאלו אינן מגיבות לטענות הגיוניות, הן חסרות ביקורת מציאות ומוכנות לקבל כל תסריט בלתי מתקבל על הדעת הקשור לבן הזוג ".

ועל אפשרויות הטיפול בתסמונת זו:

"כל ניסיון של עובדי בריאות הנפש או פקידי הסעד לערער האשמות אלו מקומם את האימהות נגדם....הילדים נסחפים אל תוך הדמיונות הפרנואידים של ההורה המאשים ומשתתפים בהם... שיטות הטיפול המקובלות אינן ניתנות להפעלה כלפי ההורה המאשים...צו של בית מישפט , המצווה על הורה ללכת לטיפול, הוא, בעיני גרדנר, בבחינת לעג לרש וגובל באבסורד. גרדנר משתמש בלשון חריפה ואומר:

"כמו שרב השופטים לא יתנו צו שאשה פריג'ידית תגיע לסיפוק או שגבר הסובל מחוסר אונים יקבל זקפה, כך על השופטים להבין שאין טעם במתן הוראה שמישהו כמו ההורה המאשים, הגורם לתסמונת כזאת, יקבל טיפול וישתף איתו פעולה".

(...)הקשר הפסיכולוגי הפתולוגי בין ההורה הזה לילד לא ייפסק כל זמן שהילד חשוף להשפעתו של הורה זה. (...) טיפול משמעותי יכול להינתן ולהיות בעל ערך רק לאחר שהילד יוצא מהסביבה המזיקה ויועבר לסביבה אחרת, כמו בית ההורה השני או מקום אחר שיקבע על ידי בית המשפט, ורק לאחר שההורה המזיק יבין היטב שהתערבות מחבלת מצדו בטיפול, עלולה לגרום לסנקציות קשות כלפיו, כמו אבדן הסיכוי לקבל את הילד למשמורתו או אפילו לעונש מאסר (...).

"דרך זו נראית אולי קשה מנקודת מבטו של ההורה המזיק, אך היא הדרך ההומאנית ביותר מבחינת טובתו של הילד, והיחידה שעשויה, אולי, למנוע ניתוק גמור בעתיד בין הילד ובין ההורה המנוכר".

ולבסוף על טיב המטפל הנדרש לטיפול בתסמונת זו:

גרדנר מדגיש שלא כל מטפל מתאים לטפל במשפחות כאלו. המטפל חייב לאמץ לעצמו "עור עבה" ולהיות בעל כשר סבילות וסובלנות(...) ולהרגיש בנוח עם העמדה הסמכותית שעליו לנקוט. (...) המטפל שלא יוכל לקבל גישה דירקטיבית ומניפולטיבית זאת, לא מתאים לעבודה עם משפחות כאלו, ולמטפלים בעלי אוריינטציה פסיכודינמית יש במיוחד בעיה עם טיפול מהסוג הזה".

2. ביקורת התיאוריה

2.א. ביקורת מדעית מתודולוגית (פסיכולוגית ומשפטית ) – שבתאי נוי, פסיכולוג הממונה כמומחה מטעם בתי המשפט בישראל, ביקר את התיאוריה במאמר מקוון לאתר 'פסק דין'. הוא הסתמך הן על כתביו הרבים של גרדנר, והן על הביקורת המדעית האמריקאית הענפה על התיאוריה של גרדנר.

נוי מצביע על כך שהתיאוריה של גרדנר לא התקבלה בשום צורה על ידי מוסדות הידע המדעיים הרפואיים והפסיכולוגיים בארצות הברית. התיאוריה שלו אינה נכללת ב DSM-IV קובץ המגדיר את התסמונות שקיבלו תוקף מדעי, ולא בקובץ האירופי המקביל. התיאוריות של גרדנר לא הוכחו בצורה מדעית, ולא עברו את סטנדרט פריי וסטנדרט דאוברט לקבלתה של תיאוריה בבתי משפט. נוי מסכם:

"... דווקא הפשטנות והחד משמעיות של הגישה, היא שמושכת אליה אנשי מקצוע רבים: שופטים, משפטנים, ואנשי בריאות נפש ורווחה. על רקע המורכבות של בעיות בתחום בריאות הנפש, המשפיעות על מורכבות גם בחוות דעת של מומחים בתחום, מפתה הפשטנות של גישת "הניכור ההורי" את אלה המחפשים פתרונות פשוטים, ברורים וחד משמעיים. רבים נכשלו בכך שקבלו את גישת "הניכור ההורי" מבלי שבחנו תחילה את הבסיס התיאורטי, האתי והמדעי שלה, ואת מעמדה בקרב האגודות הפרופסיונליות".

2.ב. ביקורת על בלעדיות אלמנט ההסתה ודחיקת שיקולי שמירת טובת הילד - נוי ואחרים מבקרים את האופן שבו תיקף גרדנר את הסיבות לסירוב ילדים להיפגש עם הוריהם, רק על בסיס הסתה מצד ההורה המנכר. בכך, הוא התעלם מקשת של סיבות אפשריות אחרות לסירוב. לדבריו, יש צורך לבדוק תחילה אם אכן קיימת התעללות בילד; ואם אכן חשוף הילד להתעללות מצד האב, אזי פעולה של האם להרחקת הילד ממנו, צריכה להיחשב דווקא כהורות טובה ומגינה.

לעומת התביעה לקדימות השוויון בין ההורים, הכלל צריך להיות שטובת הילד אמורה להיות בראש מעייניהם של הבודקים ושל בית המשפט. נוי מסתמך על דאלאם וטוען כי התיאוריה של גרדנר מעדיפה את: "טובת המבוגרים, ובעיקר האב, על טובת הילד. גרדנר מטיף לביטול עיקרון טובת הילד וזכותו להקשבה ולבדיקה מקיפה, וטוען שאין להקשיב לתלונות של הילד, ואין לבדוק אותן, שכן לדעתו, תלונות של הילד נגד אביו הן תמיד תוצאה של הסתת הילדים נגד האב על ידי האם". ברוק מצביעה על כך כי איש מהשופטים והמצדדים ב'תסמונת' אינו שם לב לבעייתיות הלוגית בהנחה, שכאשר תרפיסט מצביע על התעללות, הוא מוכיח למעשה ניכור של ילד על ידי ההורה המתלונן. נוי מציין כי כמובן שגישה זו מתעלמת מהאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, שעליה חתומה מדינת ישראל.

2.ג. ביקורת יישום הטיפול במשפחה, על פי השיטה, כאמצעי לשיקומה - קרול ברוק, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת דייויס, עומדת על כך שהטיפול הקיצוני שגרדנר מציע בהפרדה מן ההורה התומך, אינו עומד בסטנדרטים המקצועיים המקובלים של הגדרת טיפול והוא מסכן את הילד בנזק בלתי הפיך. ברוק מצביעה על שני סוגי נזק שנגרמים לילדים, כאשר מסתמכים על גישת הניכור ההורי:

א. ילד שאביו התעלל בו (או שנתפס על ידו כמתעלל או כאיום) מנותק מאמו שהיא מקור התמיכה היחיד בילד.ב. הילד מועבר למשמורת האב ונחשף להתעללות נוספת (או לאיום סובייקטיבי נוסף).

ברוק טוענת שהצעותיו הקיצוניות של גרדנר, לא רק שאינן משפרות את מצב הילד, אלא לרוב מחריפות את מצוקתו. ברוק גם מפריכה את טענתו של גרדנר בדבר צורך דחוף להפרדה של הילד מן ההורה המנכר, על מנת לא לגרום לו נזק בלתי הפיך. היא מראה כי במחקרים אחרונים הוכח כי ילדים הצליחו סביב גיל 18 להתגבר על רגשות שליליים שהיו להם כלפי אחד מן ההורים במהלך מאבקי גירושים. גישה זו מציעה לא להעמיס על ילדי גירושים אבחונים וטיפולים, אלא לתת לבגרותם במסגרת תומכת של אחד ההורים למתן את העימות והשלילה של ההורה האחר. היא מראה כי הגדרתו של גרדנר להתנהגות הילד לאחר משבר גירושין כפסיכוטית, מקורה בטעות. התנהגות הילד המתוארת על ידו היא התנהגות צפויה לאחר משבר משפחתי וגירושין.

הוצאת הילד מהבית למוסד כדי להרחיקו מהאם וכדי להכינו ליצירת קשר עם האב, נשללת על ידי נוי משלושה טעמים: א. הילד סובל מחוסר אמון ומחרדה כלפי אביו ומביקורתיות כלפי אימו בגלל שאפשרה, כביכול, את ההרחקה ממנה. ב. החיים במוסד מוחקים קשר יציב עם האם, ומאופיינים ביחסים רדודים עם דמויות מתחלפות. ג. במוסדות קיים סיכון גבוה לפגיעה אלימה או/ו מינית בילד על ידי חניכים אחרים או על ידי מדריכים שנמשכים לריכוז הקורבנות הפוטנציאליים ואינם מאותרים על ידי המערכת.

2.ד. ביקורת הרקע התיאורטי – נוי, בעקבות Dallam , מתייחס גם לחלק אחר מן התיאוריות של גרדנר - העוסק בפדופיליה ובגילוי עריות - אשר לטענתו עומדת בבסיס תיאוריית הניכור ההורי. גרדנר גרס, בניגוד לתפישה הרווחת של החברה והתרבות המערבית, ומוסדות הידע הפסיכולוגיים שלה, כי פדופיליה היא חניכה מינית ברוכה וטבעית אשר תתרום להבטחת המין האנושי. ההתנגדות לפדופיליה ולגילוי עריות לשיטתו, אינן יותר מהתניות חברתיות שרצוי להשתחרר מהן. הטראומה של ילדים מגילוי עריות נובעת רק מגישת החברה לאירועים מסוג זה; והטיפול שהמליץ עליו, לאחר חשיפה של אירועים מיניים בין ילדים למבוגרים, היה טיפול בגורם המגלה –החרד- ובחברה בכלל (כלומר בעיקר טיפול באם).

סבורני, שאילו היו ברגמן וויצטום מתייחסים, באופן כלשהו, לחטיבה תיאורטית זו בהגותו של גרדנר – בתי המשפט והמומחים מטעמם, לא היו ממהרים להסתמך על מאמרם.

2.ה. ביקורת פמיניסטית ברוק מצביעה על כך שגרדנר קובע באופן גורף, כי ב-95% מהמקרים האשמות בדבר התעללות בילדים הן בדיות של אמהות וילדים הנגועים ב'תסמונת', וכי גם מומחים שיאשרו שקיימת סכנה לילד, הם בסבירות גבוהה נשים 'שונאות גברים' שנכנסו לפסיכוזה משולשת עם האם והילד. ברוק מציינת בנוגע לטענה זו, כי פסיכוזה רבת משתתפים מוגדרת על ידי APA כנדירה ביותר. כאמור, גרדנר מייעץ לשופטים לא לייחס רצינות לטענות של אמהות בנוגע להתעללות בילדים.

נוי הראה כיצד נסתרו טענותיו של גרדנר בדבר מגיפה של האשמות שווא בהתעללות מינית בילדים על ידי אמהות במשפטי גירושין. הוא מביא תוצאות מסקרים, שנערכו בחו"ל, שהראו כי רק ב- 5% מתיקי הגירושין היתה טענה להתעללות. 50% - 75% מהמקרים הוכחו כנכונים בכל טענה מסוג זה. רק בשליש מהמקרים שבהם לא הוכחה התעללות, היתה האשמה מכוונת ומרושעת ושקר מפורש בבית המשפט על ידי ההורה המתלונן. כמו כן נוי מציין כי 90% ממקרי ההתעללות בילדות ו 80% ממקרי ההתעללות בילדים נעשו על ידי גברים. זה כמובן מה שמסביר את ריבוי הפניות על התעללות דווקא בידי נשים, ואף מסביר את התביעה של גרדנר לטיפול ולסנקציות בגורם המתלונן - בנשים.

נוי אף הצביע על ההיבט הטראומטי שמאפיין התנהגות נשים החשופות לאיום אמיתי על שלומן ושלום ילדיהן:

גרדנר מתעלם מכך, שהפחד שהאם חשה, וכן דאגתה לשלומה ולשלום ילדיה, עשויים לנבוע מחששות אמיתיים, המבוססים על התנסותה באלימות מצד האב. מחקרים מראים שאמנם ביחסים של אלימות במשפחה, האלימות עלולה להתגבר כאשר מאיימת האישה בפרידה, ואף להיות קטלנית. הגיוני שאישה הנמצאת במציאות כזאת תעשה את כל שביכולתה להגן על עצמה ועל ילדיה מפני בן זוגה הקטלני. התנהגות הגנתית זו איננה יכולה להתפרש אוטומטית כ"ניכור הורי". גישת "הניכור ההורי" מעודדת התעלמות גם מן התסמונת הפוסט-טראומתית האופיינית לנשים שסבלו אלימות מבן זוגן ועלולות להגיב בחרדות מוגזמות, התקפי פאניקה, עוררות יתר, וניסיונות להימנע מגירויים המזכירים את הטראומה, בדיוק בגלל אלימות הגבר. גרדנר נוטה לראות סימפטומים פוסט-טראומתיים אלה כמצביעים על "ניכור הורי". כך גם ביטויי זעם של האם. אצל גרדנר, הבעת זעם כלפי בן הזוג היא סימן מובהק להסתה נגד בן הזוג. אולם האם אין זו התגובה הנורמלית של אם שנודע לה שבתה נאנסה על ידי אביה?"

בעקבות סקירה של פסקי דין אשר ניתנו בארץ, מצאתי כי גם במקרים שבהם אבות מוגדרים כמנכרים, יש נטייה להצביע על מגבלות נפשיות של האם, כמו קושי ביכולת הכלה של התנהגות הילדים המנוכרים כלפיה. הדבר אינו נפוץ במקרים בהם האם היא המנכרת, אז הבעיות הנפשיות של גברים בסיטואציות משבריות, נסקרות פחות.

גם במאמרם של ברגמן וויצטום, המקרה היחיד שהמאמר מביא כדוגמה לדינמיקה של חטיפה, מתאר חוטף שהוא אב המוגדר כלא בלתי רציונלי, ומודגשת "תרומתה" השלילית של האם לדינמיקה שהביאה לחטיפת ילדים על ידי אביהם.

בכל המקרים בהם הובאו דוגמאות לסיוג ולתופעות החורגות מן התסמונת, היה זה אב הנוהג בנורמליות, שהתנהגותו יוצאת דופן ביחס להתנהגות הרוב (הנשי). כמו כן ברגמן וויצטום אינם מהססים להשתמש בשפה שאינה קלינית לגבי נשים שנבדקו. לדוגמה השימוש במילים ובביטויים כגון:"האמהות המזיקות", "פנאטיות" או למשל: "הנשים בקטגוריה זו אינן כה קיצוניות ומופרעות כמו בקטגוריה הקודמת".

3. פסיכולוגיה ומשפט

משה זכי בספרו 'אשנב לפסיכולוגיה משפטית' סוקר ענף פסיכולוגי זה, ומציין שבשנות ה-80 התהווה בתוכו ענף מחקר משני, הבוחן את תקפות חוות הדעת הפסיכולוגיות. הוא מפרט על ההכשרה המקצועית הדרושה לשם כתיבת חוות דעת, וסוקר שלוש גישות רווחות בפסיכולוגיה, שעל בסיסן מוגשות חוות דעת. א) הגישה הפסיכודינמית ב) הגישה ההתנהגותית וג) הגישה המערכתית. זכי מציין כי בגלל מגוון גישות זה:

"אין אחדות בין הפסיכולוגים במתן עדות בבית משפט. דבר זה מחליש את מעמדו של הפסיכולוג כעד מומחה. כאשר מסקנותיו והמלצותיו של פסיכולוג נגזרות מתפישה מקצועית צרה וסותרות עדויות של מספר מטפלים אחרים מן השדה – הן בדרך כלל נדחות על ידי בית משפט. בהתאם לעקרונות של APA, הפסיכולוג נדרש לשלוט בידע רחב בתחום הנדון בבית המשפט, כלומר, לסקור ספרות מקצועית מדעית מקיפה ומעודכנת אשר תהווה בסיס רחב לחוות דעתו המקצועית".

הביקורת העיקרית של המחבר על הממסד המשפטי, שניתן לאמץ אותה גם בהקשר ל'תסמונת', נוגעת להיעדר מנגנון תיקוף של מומחיות. היעדר זה מביא להסתמכות על חוות דעת מומחים עם מומחיות בלתי תקפה. המומחיות הנדרשת היא מומחיות רוחבית, של שליטה בסוגי ידע שונים של השיח התרפויטי הממוסד. ביקורת זו חסרה את הדרישה - המתחייבת לדעתי - של ניתוח עומק תרבותי של הידע. כלומר בחינה של הפרספקטיבות או ההטיות המגדריות, המעמדיות והגזעיות של סוגי הידע המדעיים.

קרול ברוק טוענת כי ההסתמכות של שופטים, פסיכולוגים, עורכי דין ומגשרים על התיאוריה של גרדנר מטרידה, בשל הקלות שבה 'מדע זבל' חודר למוסדות ועלול להשפיע לרעה על גורל ילדים. ברוק מצביעה על העובדה המדאיגה שרק במעט מקרים חקר בית המשפט את תקפותה המדעית של התיאוריה של גרדנר, וכשביצע את החקירה, פסל את התיאוריה. היא ממליצה לשופטים ולעורכי דין למלא את תפקידם ולשאול בהתאם למיומנויותיהם המקצועיות את השאלות הקשות במקרה של תקפות תיאורטית של חוות דעת. גם שבתאי נוי ממליץ לבתי המשפט לדקדק יותר בבחירת המומחים, ומפרט:

חיוני שהמומחה יהיה בעל רקע עשיר באבחון וטיפול משפחתי, במסוגלות הורית, ובאבחון ילדים. ללא מומחיות בכל אלה, אין סיכוי שהמומחה יוכל לענות על כל השאלות המורכבות העולות במהלך הדיון. תרומה בעלת ערך של מומחה מתחום בריאות הנפש לשיקול הדעת של בית המשפט חייבת להסתמך על היגיון קליני המבוסס על מומחיות מוכרת, על אתיקה ועל מידע אמפירי שאמורים לשרת את טובת הילד (the best interest of the child). גם אם הוכחה הסתה של הורה אחד נגד האחר, אין זה יכול להיות בסיס מספיק להוצאת ילד מביתו. ההמלצה חייבת להתבסס על שיקול דעת רחב ודעות מומחים בתחום טובת הילד. כאשר מועלות האשמות או חשד בהתעללות, חיוני שהמומחה יהיה גם בעל מומחיות בטראומה של ילדים ובהתעללות בהם. ללא מומחיות כזאת, אין ביכולתו של המומחה לנסות לענות על השאלה שעומדת לדיון. אפילו המומחה לא תמיד יידע לתת מענה מוחלט. אולם הוא לפחות מכיר על בוריה את המורכבות של השאלה ויודע לזהות את מרכיביה השונים, כמו הסימפטומים וההתנהגות האופייניים לקורבנות התעללות, וכדומה. יש בידי בית המשפט היכולת לעמוד על מידת המומחיות של עדים הבאים לפניו. חיוני שעורכי הדין והשופטים ידעו יותר על דרגות המומחיות במקצועות בריאות הנפש ויטרחו לבדוק בכל מקרה אם המומחה אכן ניחן בכישורים המתאימים בנושא הנידון. אפשר לברר את דרגת המומחיות הכללית בפנקס הרישום, במשרד הבריאות, וכן בתחומים ספציפיים, כמו טראומה, שאינם תחומי מומחיות רשומים, לבקש מן המומחה לציין את המאמרים שכתב בנושא, תפקידים שמילא, קורסים שלימד, וכדומה.

סמדר לביא מפנה את תשומת הלב לכך שבסיכום מאמרם של ברגמן וויצטום, מודים הכותבים ש"פיתוח נושא זה מצריך מחקר אמפירי שלא נעשה עדיין", ומעירה, בצדק, כי הערה זו מציבה סימני שאלה סביב מסקנות החוקרים בסיכום המאמר: "עובדה זו, אינה מונעת מהמערכת המשפטית מלהתבסס על האמור במאמר אחד בלבד, כאסמכתא לתסמונת הניכור ההורי, כל זאת בשעה שהקהיליה המדעית הבינלאומית סותרת מכל וכל את קיומה של תסמונת זו".

4. רע"א 3009/02 פלונית ואח' נ' פלוני ואח'

פסיקה זו של בית המשפט העליון, מתבססת בין השאר על 'תסמונת' הניכור ההורי. זהו מקרה של זוג שנפרד ב-1997 והתגרש. שני ילדי הזוג נמצאים במשמורת אמם, ונוהגים בצורה הפכפכה בקשר עם אביהם, ולאחרונה סרבו לכל קשר עמו, ולכל מעורבות של פקידי הסעד במערכת המשפחתית. האם הגישה בעבר תלונה על התעללות מינית של האב באחד הילדים, אך חקירת מומחי בריאות הנפש מצאה שהאב לא פגע בבן. האב והאם נמצאים במאבק משמורת בבית הדין הרבני הגדול, לאחר שבית דין רבני בחיפה העביר את המשמורת לידי האב, והאם ערערה על החלטתו. פקידת הסעד פנתה מיוזמתה לבית המשפט לנוער כדי להוציא את הילדים ממשמורת האם למרכז טיפולי, לשם "אבחון והתארגנות" לתקופה של 60 יום. כשנדחתה הבקשה, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שנענה לבקשה. (למעשה בית הדין הרבני הגדול המתין בהחלטתו על המשמורת, לראות מה תעלה פנייתה של פקידת הסעד במסלול שלה). האם ובניה ערערו על פסיקת המחוזי להוציא את הילדים למרכז טיפולי לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון דחה את הערעור בדעת רוב של השופטים ש' לוין וא' גרוניס, ופסק ביום 20.06.02, כי הילדים יוצאו למרכז הטיפולי למשך 30 יום. השופטת פרוקצ'יה היתה בדעת מיעוט לקבל את הערעור. אציג את הנימוקים הבעייתיים, לדעתי, של דעת הרב הנוגעים ל'תסמונת'.

4.א. ציטוט ותיקוף – שופטי הרוב טורחים להציג את תיאורית הניכור ההורי באריכות. מבחינה כמותית הם מקדישים טקסט כפול לתיאור התיאוריה מאשר לתיאור הטענות של האם. הם מצטטים ישירות מספרו של גרדנר, The Parental Alienation Syndrome אשר הוצא לאור בהוצאתו הפרטית של המחבר Creative Therapeutics (ללא peer review). כמו כן הם מצטטים ממאמרים שגרדנר פרסם בכתבי העת Forensic Psychology, ו- Florida Bar Journal (לא בדיוק כתבי עת פסיכולוגים קליניים פר-סה). כמו כן הם מצטטים את מאמרם של ברגמן וויצטום. הם נמנעים בציטוטיהם מכל הביטויים הגסים והמוטים מגדרית בהם משתמש גרדנר. המנעות זו נראית כניסיון להכשיר את התיאוריה.

שופטי הרוב טוענים בהחלטתם כי: "הגידול בשיעור הנישואין המסתיימים בגירושין, בצירוף העובדה שיותר ויותר אבות החלו לנהל מאבקים באשר למשמורת ולהסדרי הראייה לגבי ילדים, הם שחשפו את התופעה של ניכור הורי".

אני סבורה כי קביעה זו רואה ב'תסמונת' עובדה, ומעלימה את האפשרות המציאותית, שיכולה להיות מחולצת מתיאורם העובדתי-הסטורי, כי ה'תסמונת' אולי הומצאה עבור אבות המתמודדים על משמורת בבתי המשפט. לאור הביקורות שסקרתי לעיל, ברי שה'תסמונת' אינה תובנה לגבי מצב נפשי או תופעה חברתית, אלא יותר מכל תיאוריה ואסטרטגיה משפטיות.

4.ב. תלונת שווא על התעללות מינית - השופטים לאחר הצגת ה'תסמונת' מתייחסים לתלונת האישה על התעללות מינית בבנה, שנמצאה כלא מבוססת: "הננו מזכירים עניין זה, משום שכפי שנראה בהמשך, תלונת שווא על התעללות, לרבות התעללות מינית, הנה אחד מהמאפיינים של התסמונת". השופטים נוקטים כאן את הביטוי "תלונת שווא", ללא כל ביסוס עובדתי לכך שהתלונה, שנמצאה כלא מבוססת, הוגשה בזדון. נראה כי המאמץ לקשור את השתלשלויות המשבר המשפחתי ל'תסמונת' גובר על הצורך בדיוק עובדתי ומאשש את טענת אושר, בוגוש ודון יחיא ואחרות לגבי הקלות של תיוג נשים ויחס מפלה לרעה לנשים במוסדות המשפט.

4.ג. תיוג לתוך ה'תסמונת' – הפסיכולוג המומחה שמינה בית המשפט קבע "כי מדובר במקרה חמור של ניכור הורי" לגבי הילדים טען:

"אין ספק שהמחיר הנפשי לילדים בטווח הקצר הנו כבד מאוד, והסיכון לטווח ארוך מדאיג ביותר. ט' מוותר על עדות חושיו למען נאמנות לאחיו ולאימו. לו היה זה אדם בוגר שהיה מסלף את תהליכי התפיסה למען המשגה נוקשה וגורפת – היינו עוסקים בתחום של פסיכופתולוגיה כבדה. ואילו מ'...לו היה זה אדם בוגר שאינו קשוב לסמכות ואינו נרתע מלפגוע בזולתו, היינו יותר ממודאגים ביחס להשלכות החברתיות הקשות של אישיותו ותוצרי התנהגותו."

הוא ממליץ על הוצאת הילדים למרכז הטיפולי לאור ממצאיו.

לאור האמור להלן, נראה שהפתולוגיות של הילדים נבחנו רק לאור היחס שלהם אל אביהם ואל המומחה מטעם בית המשפט עצמו. שופטי הרוב מציינים כי:

"במסגרת החומר שצורף לבקשה שהוגשה לבית משפט זה, כללו המבקשים מכתב מבית הספר בו הם לומדים. במכתב נאמר, כי הקטינים מתפקדים באופן יוצא מן הכלל הן בתחום הלימודי והן בתחום החברתי, וכי אנשי בית הספר זוכים לשיתוף פעולה מלא מצידה של האם".

אך מיד לאחר מכן - הם מצטטים את הפסיכולוג הטוען לגבי הערכת ביה"ס, כי הילדים יעשו הכל כדי לרצות את הצד המנכר ודמויות הקשורות בו (מורתן וכדומה).

כלומר, שוב, אין שום אפשרות להתחמק מן ה'תסמונת'. גם תפקוד גרוע וגם תפקוד מוצלח יוכיחו בתוקף את הניכור ואת המצב הפתולוגי.

4.ד. האינטרסים של ביורוקרטיית הסעד- שופטי הרוב קובעים כי:

"האבחון [במרכז הטיפולי] עשוי לסייע לבית הדין הרבני בשאלת המשמורת. על-כן , אין מקום ואין צורך להחליט באופן סופי, כי התסמונת קיימת במערכת המשפחתית. יש להניח, שהאבחון אותו יעברו הקטינים יאפשר לקבוע ממצא בדוק והחלטי בשאלה זו....כעולה מן התסקיר של פקידת הסעד, אשר אין לנו כל סיבה לפקפק בתום ליבה.".

לא ברור כיצד ללא נוכחות האם תקבע במרכז הטיפולי בודאות ה'תסמונת'. כמו כן בסקירתה טענה פקידת הסעד במקרה זה, לנזק בלתי הפיך לילדים במצב הנוכחי. קרול ברוק הראתה לעיל כי זוהי קונספציה מוטעית.

לאור נקיטת צעדים משפטיים אלה על ידי פקידות הרווחה אני נדרשת למאמרה של אסתר הרצוג 'מי מרוויח ממדינת הרווחה' , שם טוענת הרצוג כי המנגנון הביורוקרטי של מדינת הרווחה הוא המרכיב המפריד בין הערכים החומלים העומדים בבסיס תפישה אידיאולוגית זו, לבין האפשרות להגשימם:

"הפונה יגלה לא פעם שגם בתוככי בית המשפט פועלים האינטרסים של שכבת המומחים ושיקולי המערכות המטפלות ולא רק הדאגה לצדק. בית המשפט והעובדים הסוציאליים עובדים בשיתוף הדוק, ולהם אינטרסים משותפים (...) העובדים הסוציאלים הינם לא 'רק' בני אדם הפועלים גם לעתים בשרירות לב ובמשוא פנים. העובדים הסוציאליים הם בעיקר חלק משכבת המומחים בעלי אינטרסים פרופסיונליים וחלק ממערכת ביורוקרטית שבה מעוגנים האינטרסים האלה"

הרצוג מתייחסת במאמרה בעיקר לתופעות של הוצאת קטין מההורה המשמורן מנימוקים שונים. היא אף מדגישה את תפקידן של נשים פרופסיונליות בנות מעמד בינוני גבוה בדיכוי נשים מטופלות בנות המעמד הנמוך, תופעה שמהדהדת גם את המאבקים הפנים פמיניסטיים על בסיס מעמד וגזע בפמיניזם הישראלי ביחס לתחומי חיים שונים.

4.ה. דעת המיעוט – לעומת פסיקת הרוב, חוות הדעת של השופטת א' פרוקצ'יה היא מסמך מנומק היטב ומעמיק. הוא גם נותן דוגמה לפרקטיקה שיפוטית רפלקסיבית המודעת לכוחה, ובכך היא מאמצת את הרפלקסיביות של השיח הפסיכולוגי כתשתית השיחית שלה. לא ארחיב על טיעוניה המאלפים הנוגעים לטובת הילד, לזכות הטיעון שנשללה מהאם וילדיה (זכות בסיסית של כל אזרח וילד לפי עקרון ה"צדק הטבעי") ולהיבטים פסיכולוגיים של המקרה. אציין שהיא מקדישה עמוד שלם לדיון תחת הכותרת "תסמונת הניכור ההורי". בעמוד זה אין כל ציטוט או ייחוס לתיאוריה. למרות זאת היא אינה שוללת את קיום ה'תסמונת'. עם זאת, כל הטקסט בפרק מנתק את הזיקה בין הניכור הקיים ביחסים לבין הצורך בהוצאת הילדים מהבית. פרוקצ'יה מצדדת בטיפול מערכתי משפחתי. לדבריה מצבי ניכור ואיבה הם לא בלתי סבירים בסיטואציות של שבר משפחתי, והם אינם מצדיקים ניתוק של ילדים ממשמורת ההורים למסגרת של מוסד טיפולי, במצב שלא הוכחה בו 'נזקקותם'. המשמורת ההורית עדיפה לדבריה, אפילו כשמדובר על משמורתו של הורה אחד בלבד .

פרוקצ'יה אמנם מכירה בתסמונת, אך נמנעת מלצטטה, ומנתקת בכך, בין הגדרת התסמונת לבין הסנקציות המוצעות על ידי התיאוריה. בכך מוחמצת לראשונה ההזדמנות לקעקע את תקפות התיאוריה בפסיקה.

5. דנ"א 6041/02 פלונית ואח' נ' פלוני ואח'

בעקבות החלטת בית המשפט העליון במקרה הנ"ל עתרו האם ובניה לדיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון החליט לקיים לגבי אותו המקרה דיון נוסף בהרכב מורחב. במקביל הגיעו בני הזוג ופקידת הסעד במסגרת בית המשפט לנוער להסכמות בדבר ביטול ההוצאה של הילדים מביתם ואופני המשך הטיפול במשפחה כולה. בשל החשיבות העקרונית של העתירה הוחלט לדון בעתירה למרות שהנסיבות לא חייבו דיון זה. בית המשפט בראשות נשיאו השופט אהרון ברק מצא כי לא היתה הצדקה להורות על הוצאת הילדים מהבית למרכז החירום. עם זאת בית המשפט החמיץ הזדמנות חשובה לדון בתקפות ה"תסמונת" שהיתה הבסיס להחלטה להוציא את הילדים מביתם.

השופטים מציינים בפסקה 4 את חוות הדעת לפיה מדובר במקרה חמור של תסמונת הניכור ההורי. הם אף טורחים לציין בסוגריים את שם ה"תסמונת" באנגלית. אני מפרשת זאת כצורך בסיוע בלשני לתיקוף מה שאינו בר תיקוף כלל. בסעיף זה אין אזכור לטיעונים החשובים של העותרים כנגד חוות דעת זו. למרות שבסעיף 10 מזכירה העותרת כי תקפותה המדעית של ה"תסמונת" מוטלת בספק, שוב החמיץ בית המשפט העליון הזדמנות חשובה ביותר להגיב לטענה, לברר אותה ולבטל את תקפותה של התסמונת בבתי הדין בארץ. בסעיף 20 מחזק השופט ברק את גישתה של השופטת פרוקצ'יה בדעת המיעוט כי תסמונת הניכור ההורי לא הצדיקה "בנסיבות העניין" את הוצאת הילדים למרכז חירום. למרות פסק הדין הראוי שביטל את הסנקציה המתבקשת, כביכול באופן בלתי מותנה מן הקביעה בדבר ניכור הורי חמור, בית המשפט דילג שוב מעל המשוכה של חוסר הרלוונטיות והתקפות של ה"תסמונת" והשאיר לכל שופט ולכל ערכאה את החירות לנקוט סנקציות המשתמעות כביכול מאבחון ב"תסמונת" בכפיפות להוכחת ה"לכאוריות" של הנזקקות והמידתיות של האמצעים הנדרשים לטיפול בה. כך מאבדים חסרי אמצעים, ולרבות חסרות אמצעים, שאין ידם משגת להגיע לערכאות גבוהות את האפשרות לנתק באופן סופי בין ה"תסמונת" לאפשרויות הפעולה הנובעות מחוק הנוער טיפול והשגחה.

6.סיכום ודיון

ניתן להראות כי במקרה של 'תסמונת' הניכור ההורי, השיח הפסיכולוגי, הופך בהצטלבות עם השיח המשפטי, למכשיר פיקוח וכליאה, המאבד כה הרבה ממרכיביו אשר העשירו והיטיבו עם חברות מערביות במאה העשרים. זהו מוקד סיכון וכאב עבור נשים וילדים בשוליים של שמיכת החמלה הליברטורית.

תיאורטיקנים ומומחים כדוגמת גרדנר ואלה שמספקים חוות דעת על בסיס התיאוריה המפוקפקת שלו, פקידי סעד, עורכי דין ושופטים, הופכים את השיח המהפכני של הפסיכולוגיה ללא יותר מהסוואה של הפעלת כוח בצורת פסיקה בלתי רפלקסיבית, כליאה ודיכוי רגשי בשם זכויות הילד כביכול או בשם זכות ההורות השווה.

לנוכח תופעה זו, היכן ניתן למקם את האזורים של חוסר הנחת, את האזורים שבהם השפה והשיח של הנפש לא עובדים באופן אופטימלי עבור כולם. את המקומות שבהם זה עובד עבור גברים ולא עבור נשים וילדים, את המקומות שבהם זה עובד עבור המשפחה ההטרוסקסואלית ולא עבור אמהות גרושות חד-הוריות. כמו כן, איך ניתן להסביר את הלגיטימציה של מה שמוגדר כספיח, או 'מדע זבל' לתוך לב המוסדות של החברה, לתוך ממסדי הידע האקדמי, לתוך בתי המשפט, ולבסוף לתוך מוסד התא המשפחתי המתפרק, ולחייהם של מוחלשים, שסיפורם אינו מצליח להישמע ולקבל תיקוף של אמת ורלוונטיות בחקר השיח הפסיכולוגי והמשפטי. עבור אלה, פרקטיקות החמלה והפיוס אינן חלק מחוויית היום יום.

יש לזכור שבהיעדר שלילה משפטית של תקפותה של תיאוריית הניכור ההורי היא ממשיכה לשגשג בחוות הדעת של מומחים ובפסקי דין של שופטים בבתי המשפט למשפחה ברחבי הארץ. רבים מפסקי דין המסתמכים על ה"תסמונת" והשלכותיהם על ילדים במשבר אינם מתפרסמים מחוסר עניין לציבור ומהיעדר תקדימיות. קשה לאמוד אם כך את היקף וחומרת הנזק שכבר נגרם מהשימוש הרווח ב"תסמונת" בפסיקות. הפערים בתזמון ובאופני חדירת השיח הפסיכולוגי מהמרחב האקדמי והוולונטרי למרחב המוסדי המשפטי, אפשרו את ההשתרבבות של ספיח "מדע הזבל" שמן הראוי היה כי הן הערכאות המשפטיות העליונות והן הממסד הפסיכולוגי בישראל ידחו אותו מכל וכל, ולא יסתפקו בהתעלמות ממנו או בערעור משתמע בלבד של תקפותו.


מקורות

ברגמן, זאב וויצטום, אליעזר (1995). חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים). שיחות, ט (2), מרץ, 115-130.

הרצוג, אסתר (1996), 'מי מרוויח ממדינת הרווחה' בתוך תיאוריה וביקורת, 9, הוצאת מכון ון ליר, ירושלים.

זיו, אפי (2002), 'פוליטיקה של אלימות נגד נשים', בתוך חברה ורווחה, כ"ב, הוצאת משרד העבודה והרווחה, לנ"י, האגודה לקידום העבודה הסוציאלית בשיתוף מועצת בתי הספר לעבודה סוציאלית בישראל.

זכי, משה (2003), אשנב לפסיכולוגיה משפטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

לביא, סמדר (2002), 'אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת: תסמונת הניכור ההורי של גארדנר ובית המשפט העליון בישראל

נוי, שבתאי (2002), זהירות! הפדופיליה מקבלת חסות בבית המשפט: גישת "הניכור ההורי"

רונן, יאיר (2003), "זכות הילד לזהות כזכות להשתייכות", בתוך עיוני משפט, כ"ו (3), (מרס 2003), הוצאת רמות ליד אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 935-948.

Mizrachi, Beverly (1995),The recruitment of women into strategic national elite positions in Israel : thesis submitted for the degree of doctor of philosophy to the Senate of the Hebrew University.

Bruch, Carol, S. (2002), ‘Parental Alienation Syndrome and Alienated Children – getting it wrong in child custody cases’. In http://www.law.ucdavis.edu/pdfs/bruch.pdf. Originally In: (2001), Family Law Quarterly 527.

Dallam, S .J. (1998). Dr. Richard Gardner: A review of his theories and opinions on atypical sexuality, pedophilia, and treatment issues. Treating Abuse Today, 8(1), 15-23.

(1999). Parental Alienation Syndrome: Is it scientific? In E. St. Charles & L. Crook (Eds.), Expose: The failure of family courts to protect children from abuse in custody disputes. Los Gatos, CA: Our Children Our Children Charitable Foundation. In: http://leadershipcouncil.org/Research/PAS/PAS1/pas1.html

Simon, Judith M. (1998), http://www.swans.com/library/art4/jms001.html


* נעמה מישר הינה סטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. כל הזכויות שמורות למחברת.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ