זהירות! הפדופיליה מקבלת חסות בבית המשפט: גישת "הניכור ההורי"

לאחרונה התפרסמו מספר מקרים בהם הוצאו ילדים מחזקת אמהותיהם, וילדים רבים אחרים מאוימים בהוצאה מן הבית, כשהתואנה לכך היא שהם מאשימים את אביהם בהתעללות מינית או שאינם רוצים להיפגש עמו. בבית המשפט העליון עומד לדיון מחוּדש מקרה של המלצה להוציא ילדים מן הבית עקב מה שהוגדר כ"הסתה של האם נגד האב". במקרה האמור, הילדים היו אלה שהתלוננו על כך שהאב התעלל בהם מינית ופיזית, וסרבו לראות אותו משום שהיה אלים כלפיהם, ומשום שנוכחותו העלתה אצלם את הזיכרונות הטראומתיים. חוות דעת של מומחים חיזקו את דברי הילדים ואת הסבירות שתלונת הילדים מבוססת. לא נטען דבר כנגד איכות ההורות של האם. הסיבה להמלצת בית המשפט על ההפרדה בין הילדים לאמם היא חוות דעת של מומחים לפי מה שנקרא "תסמונת הניכור ההורי". כלומר הסתה, כביכול, של האם נגד האב, היא בלבד עומדת מאחרי ההמלצה להפריד בין הילדים לאמם.

בארץ ובעולם היו מקרים שעל בסיס גישת "הניכור ההורי", פסקו בתי משפט שילד יהיה במשמורת האב, למרות חוות דעת של מומחים שמצאו סימנים להתעללות, ולעתים אף הוכח עובדתית שהאב הוא זה שמתעלל בילדים. במקרים רבים, התעלם בית המשפט מחוות דעת המורות על אפשרות של התעללות מינית מצד האב, וקבע שהילד יהיה אצל האב המתעלל, זאת על סמך טענות על הסתה מצד האם, על אף שלא היו כל הוכחות להסתה (Dallam, 1999). לרוב, מאחרי החלטה כזו של בית המשפט עומדים פקידי סעד ומומחים הנוהים אחרי גישת "הניכור ההורי", והם שממליצים על כך.

"תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome או בקיצור PAS) - בארץ ידועה הגישה גם בשם "סרבנות קשר" - היא גישה שאינה מקובלת על הממסד הפרופסיונלי. למרות זאת היא השפיעה עמוקות על הדרך שבה דנים בתי משפט, בארץ ובעולם, בתיקי גירושין ומשמורת, וכן על החלטות בתיקים בהם מואשם אחד ההורים בהתעללות בילדים.

בעיקרו של דבר מביאה הגישה את הנוהים אחריה להכחיש התעללות הורים בילדים ללא בדיקה, ולחייב את הילד להיפגש עם אביו, מבלי לבדוק תחילה את טובת הילד. גישה זו פוגעת בילדים ומזיקה להם. הגישה מפלה כנגד נשים ומכתימה אותן. "הניכור ההורי" מסכן את מקצועות בריאות הנפש והמשפט בסיאוב, בהיותה מושתתת על חיוב הפדופיליה.

בשורות שלהלן מודגשות ומפורטות הסכנות שבגישה וכן הבסיס התיאורטי שלה. לשם כך מובאות התייחסויות ל"תסמונת הניכור ההורי" מפיהם של משפטנים, ומומחים בפסיכיאטריה, בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית, וספציפית, ובתחום של הגנה על ילדים, בתחום הטראומה של ילדים, בתחום הגירושין וההחזקה, ובתחום האפליה נגד נשים.

"תסמונת הניכור ההורי" (Parental Alienation Syndrome)

גישת "הניכור ההורי" הוצגה בשנת 1985 על ידי ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקני (Gardner, 1987, 1992). הגישה מנסה לענות על שתי בעיות שבהן מתחבט בית המשפט:

תלונות של ילדים על התעללות מינית ופיזית בהם מצד האב, והצורך של בית המשפט להחליט אם הייתה או לא הייתה התעללות, כאשר אין הוכחות עובדתיות חותכות, וההחלטה נזקקת לחוות דעת פסיכולוגית מסייעת,

סירוב הילדים לפגוש את האב במהלך תהליך גירושין או לאחר הגירושין, ולעתים אף במהלך הנישואין.

המומחים אומרים שלגישת "הניכור ההורי" תשובה אחת לכל המקרים: בכל מקרה של תלונה על התעללות מינית נגד האב, התלונה היא שקרית, והאם היא שמסיתה את הילדים נגד האב. כך גם סירוב של ילדים להיפגש עם אביהם הוא תמיד פרי של הסתה מצד האם (Bruch, 2001, 2001a; Wood, 1994; Dallam, 1998, 1999) ^[1].

אצל הנוהים אחרי גרדנר, סירוב של הילדים לפגוש את אביהם מביא אוטומטית להאשמת האם בהסתה נגד האב או "ניכור הורי" והילדים מוגדרים כ"סרבני קשר". כך גם התלונה של הילד, או של האם, על התעללות מצד האב בילדים, הופכת אותם אוטומטית לנאשמים ב"ניכור הורי" (Bruch, 2001, 2001a). עצם ההאשמות כנגד האב מהוות את הבסיס העיקרי להאשמת האם ב"ניכור הורי". לפי גרדנר, טובת הילד היא תמיד להיות בקשר עם אביו, ללא צורך לבדוק את מצב הילד ואת התנהגות האב ומסוגלותו ההורית (Dallam, 1991). ההמלצה של גרדנר במקרה כזה היא הפרדת הילד מאמו, עד שהילד "נשבר" ומתרצה לחדש את היחסים עם אביו (Bruch, 2001 Dallam, 1998, 1999).

הסיבה העקרונית לגישה מיוחדת זו של גרדנר היא תמיכתו של גרדנר בפדופיליה וראייתו את יחסי המין בין הורים לילדים כחיובית להתפתחות הילד. על כך יורחב להלן.

מומחים בתחום המשפט ומדעי החברה מתריעים על כך שבגישת "הניכור ההורי" עושים שימוש ציני גברים הרוצים לשלול את זכויות ההורות מנשים, לבטל את הצורך לשלם מזונות, ולשלול את זכויות הילדים לקשר עם האם. כמו כן נעשה שימוש נרחב בגישת "הניכור ההורי" בהכחשת התעללות בילדים ובהשתקת התלונות של הילדים בנידון (Bruch, 2001).

הביקורת בספרות על תפיסת "הניכור ההורי" ועל גרדנר - גישת ה"ניכור ההורי" מבוססת על צידוד בפדופיליה

כיצד יתכן שצומחת גישה המנוגדת לכל המקובל בתחום המשפט ומדעי החברה, ההופכת, ללא בדיקה, את המאשים בהתעללות מינית לנאשם? הסיבה לקיצוניות של הגישה היא הבסיס הערכי והתיאורטי שלה. גישת "הניכור ההורי" מבוססת על צידוד בפדופיליה.

דאלאם (Dallam, 1998, 1999) מוסרת שגרדנר הצהיר בכתובים (Gardner, 1986, p 93) שכל ילד הוא מיני מטבעו ומפתה את המבוגר למגעים מיניים אתו. גרדנר טוען שפדופיליה איננה סטייה, אלא חלק חיובי בהתפתחות הנורמלית של הילד (Gardner 1992b, pp. 670-671).

לדעתו של גרדנר, ככל שהילד מתנסה מוקדם יותר במין, כך הוא מגשים את מטרת הרבייה מוקדם יותר, ולכן תורם יותר גנים משלו לגנום האנושי. יחסי המין המוקדמים, עם ההורים, גורמים, על פי גרדנר, לגירוי מיני שהופך את הילד לאדם מגורה מינית יותר מאחרים גם בבגרות (Dallam, 1998; Gardner, 1992). גישת "הניכור ההורי" מבוססת על החיוב של יחסי מין בין הורה לילד. ומכיוון שהם נתפסים כחיוביים, אין גרדנר מרשה להאשים אבות בגרימת טראומה לילדיהם בעקבות קיום יחסי מין אתם.

בניגוד לדעתם של מומחים בטראומה של ילדים, ובמיניות של ילדים, גרדנר טוען שיחסי מין בין מבוגר לילד אינם טראומתיים (Gardner, 1992a; ע' 670-671 Gardner, 1991, 1992b). גרדנר מוסיף שאם נגרמת טראומה, מה שהופך את יחסי המין בין האב לילדיו לטראומתיים הוא המוּסר החברתי המביא לביקורת על יחסים אלה. לחברה שלנו, לדעתו, יש ערכים קיצוניים ומוסרניים מדי כלפי אלה שבוחרים להוציא החוצה את האימפולסים הפדופיליים "הטבעיים" שלהם. יתר-על-כן, גרדנר מאשים את המוסר היהודי בכך שהוא הראשון שאסר פדופיליה (Gardner, 1992, pp. 46-7). גרדנר הצהיר שיחסה של החברה כלפי פדופיליה הוא מוסרני וחמור מדי. לפיו, יחס החברה הוא שגורם לטראומה, ולא עצם קיום יחסי המין בין ההורה לילד (Gardner, 1992b, pp 593-594).

סטפני דאלאם מצטטת את גרדנר (Dallam, 1991):

Gardner (1992b, pp. 670-71) considers sexual activities between adults and children to be part of the natural repertoire of human sexual activity and suggests that pedophilia may enhance the survival of the human species by serving "procreative purposes" (Gardner, 1992b, p. 24-5). According to Gardner (Gardner, 1992b, p. 593), "pedophilia has been considered the norm by the vast majority of individuals in the history of the world" and "it is a widespread and accepted practice among literally billions of people."

זהו הבסיס הרעיוני של גישת "הניכור ההורי", ואחת מאבני היסוד שלו: לא האירוע של הפגיעה המינית של האב בילד הוא הטראומתי, אלא תלונתה של האם נגד האב, היא שגורמת לטראומה אצל הילד. משום כך, כל תלונה על התעללות מינית של האב בילדיו הופכת אוטומטית להאשמת האם בגרימת נזק לילדים ובהסתתם.

רבים מן הילדים המתלוננים על התעללות מינית מציגים התנהגות מינית גלויה ופרובוקטיבית. המומחים מייחסים התנהגות זו לחשיפה המינית בגיל מוקדם, וכאחת מן האינדיקציות לאבחון טראומה של גילוי עריות או פדופיליה. גרדנר טוען, בניגוד קוטבי לרוב המומחים, שהתנהגות מינית גלויה (sexualized behavior) היא נורמטיבית אצל ילדים, ואינה נובעת מחשיפה מוקדמת מדי למין. בדעה מאוד בלתי מקובלת הוא טוען שבכל מבוגר וילד יש יסוד פדופילי שביטויו כלפי חוץ הוא נורמלי, והוא שמהווה את הבסיס להתנהגות המינית (Gardner, 1991, 1992b). דעתו של גרדנר איננה מעוגנת במחקרים שערך, ולכן יש לראות את זה כדעה אישית בלבד, ללא גיבוי מחקרי ובניגוד לעמדת רוב החוקרים והמומחים בתחום. דעתו הפרטית של גרדנר ניצבת בסתירה למחקרים קיימים הרואים את ההתנהגות המינית אצל ילדים כביטוי לטראומה הנובעת מחשיפה מוקדמת למין ומהתעללות מינית. בניגוד לעמדתו של גרדנר, מחקרים רבים מצביעים על נזקים חמורים לילדים שהתנסו בעודם צעירים ביחסי מין עם מבוגרים (ראהFergusson, Horwood, & Lynskey, 1996; Johnson, Cohen, Brown, Smailes, & Bernstein, 1999; Silverman, Reinherz, & Giaconia, 1996). התייחסותו של גרדנר להתנהגות מינית גלויה כאל התנהגות נורמלית היא חלק מהגנתו על פדופיליה וניסיון להפוך אותה לנורמטיבית בחברתנו (Faller, 1998) ^[2].

גם הקורא הבלתי מומחה בתחום יבין שגישה המחייבת פדופיליה וגילוי עריות איננה מקובלת על רוב האוכלוסייה, כפי שגרדנר טוען, ובוודאי שאיננה יכולה להיות מקובלת על אלה האמונים על שלום הילד, הן אנשי בריאות הנפש ורווחה, והן משפטנים. דעותיו אלו של גרדנר עומדות בסתירה לחוק. אין אפשרות לטעון שחיבתו של גרדנר לפדופיליה איננה שייכת לגישת "הניכור ההורי". הסיבה היחידה לכך שאמהות המתלוננות על פדופיליה מצד האב מואשמות בהסתה היא יחסו החיובי של גרדנר לפדופיליה, ויחסו המאשים כלפי אלה שמתלוננים על כך.

הטיפול שגרדנר ממליץ למעורבים בפדופיליה הוא ללמד את ההורים שפדופיליה אינה נוראה כל כך. הוא מטפל בילד רק אם הוא מגיע למסקנה שהילד נאנס וסבל תוך כדי יחסי המין, או אם קיימת אצלו הפרעה גסה בתפקוד בבית הספר או בבית (Dallam, 1998). הטיפול שממליץ גרדנר לגבי "ניכור הורי" הוא הפרדת הילד מאמו והעברתו לפנימיה במטרה להעבירו למשמורת האב.

גרדנר הקדיש חלק ניכר מחייו המקצועיים למאבק לטובת הכחשת הנזק שנגרם לילדים מהתעללות מינית, וכן לניסיונות שכנוע שיש לבטל את החובה לדווח לרשויות על יחסי מין בין מבוגר לילד. כמו כן הוא פעל למיתון היחס של החברה כלפי גילוי עריות (Dallam, 1998, 1999; Gardner, 1993). גרדנר יצא בפומבי כנגד מה שהוא קרא "היסטריה של האשמות בהתעללות מינית" (Gardner, 1991), וקרא להתנערות החברה מכיוון זה. ההשתמעות היא שמכיוון שזו היסטריה, אין טעם לבחון כל טענה על התעללות לגופה, אלא יש לדחות את כולן על הסף.

גישת "הניכור ההורי" נדחתה על ידי הקהילה המדעית והפרופסיונלית

הממסד הפרופסיונלי מתנגד בחריפות לגישתו של גרדנר על בסיס אתי ומדעי, ואינו מקבל שקיימת "תסמונת ניכור הורי". ספריו הרבים של גרדנר יצאו בהוצאה עצמית, ללא חוות דעת של עמיתים (Dallam, 1999; Wood, 1994; Poliacoff et al., 1999) ^[3]. גרדנר הצליח לפרסם את מאמריו בכתבי עת משפטיים, אולם נדחה מכתבי עת של מקצועות בריאות הנפש בעלי ביקורת עמיתים (peer review) (Dallam, 1999). המושג "ניכור הורי", על כל הכרוך בו, לא התקבל בקרב החברות הפרופסיונליות והמדעיות, לא כמושג, ולא כתסמונת. עד היום, למרות שעדותו של גרדנר עדיין מושמעת בבתי משפט מסוימים, לא התקבלה גישתו של גרדנר בשום פורום רשמי של הרפואה או של בריאות הנפש. ההסתדרות הרפואית האמריקנית וכן הסתדרות הפסיכולוגים האמריקנית אינן מכירות ב"תסמונת הניכור ההורי" כתסמונת המקובלת על המקצוע, והן מגדירות את הגישה כמסוכנת (Dallam, 1999; Wood, 1994; Poliacoff et al., 1999). לכן, הגדרתו של גרדנר איננה כלולה במדריך האבחוני של ארה"ב DSM-4, ולא במדריך האירופי.מומחים בתחום המשפט, הרווחה הסוציאלית, בריאות הנפש, בתחום הטראומה של ילדים ובתחום הגנת הילד (child advocacy), שוללים את גישתו על בסיס היותה מזיקה לילדים ולהורים, בגלל ליקויים בחשיבה המדעית, ומשום הבסיס האתי הבעייתי התומך בפדופיליה (Wood, 1994; Dallam, 1998, 1991).

ד"ר פאול פינק, הנשיא היוצא של ההסתדרות הפסיכיאטרית בארה"ב הגדיר את תיאוריית ה"ניכור ההורי" במלים הבאות:

"PAS, as a scientific theory, has been excoriated by legitimate researchers across the nation. Judged solely on his merits, Dr. Gardner should be a rather pathetic footnote or an example of poor scientific standards" (Bruch, 2001).

משתמע מכך שגישת "הניכור ההורי" איננה תסמונת כלל וכלל, והצגתה בבתי המשפט כאילו הייתה תסמונת, היא הטעיה שמעניקה לה רשמיות שאינה מגיעה לה.

גישת "הניכור ההורי" אינה עומדת בסטנדרטים להגשה לפני בית המשפט

בית המשפט הפדרלי בארה"ב קבע שני סטנדרטים לקבלתה של תיאוריה בבית המשפט: סטנדרט פריי וסטנדרט דאוברט.

  הסטנדרט על שם פריי ^[4] התקבל בשנת1923. בפסק דין זה נקבע שתיאוריה, המוגשת לבית המשפט, חייבת להיווצר תוך שימוש בכלים ובתהליכי חשיבה מדעיים, וחייבת להיות מקובלת על הקהילה המדעית (Poliacoff et al., 1999).

ב1993 שיפר בית המשפט את עיקרון פריי ביוצרו את עיקרון דאוברט ^[5] שהוסיף על עיקרון פריי את הקריטריונים הבאים: א. התיאוריה חייבת להיות מבוססת על מחקר שניתן לבדיקה בניסוי חוזר (תנאי בסיסי לכל תיאוריה מדעית). ב. התיאוריה התקבלה על ידי עמיתים ופורסמה בכתבי עת לאחר שהתקבלו חוות דעת של עמיתים (peer review). ג. ידוע שיעור הטעות של התיאוריה (Poliacoff et al., 1999).

גישת "הניכור ההורי" לא עברה כל תהליך מדעי, והיא איננה מקובלת על הקהילה המדעית בתחום מדעי החברה. משום כך, היא איננה עומדת בקריטריונים של עקרונות דאוברט ופריי, ואין אפשרות להביא את תיאורית הPAS כעדות מומחה לבית המשפט.

למעשה, רוב המדינות בארה"ב ובקנדה אינן מקבלות עוד עדויות מומחה על PAS, והן פוסלות את התיאוריה כבלתי ראויה להיות מוגשת לפני בית המשפט (Poliacoff et al., 1999). מן הראוי, שגם בית המשפט הישראלי יפסוק כך.

לרוע המזל, דווקא הפשטנות והחד משמעיות של הגישה, היא שמושכת אליה אנשי מקצוע רבים: שופטים, משפטנים, ואנשי בריאות נפש ורווחה. על רקע המורכבות של בעיות בתחום בריאות הנפש, המשפיעות על מורכבות גם בחוות דעת של מומחים בתחום, מפתה הפשטנות של גישת "הניכור ההורי" את אלה המחפשים פתרונות פשוטים, ברורים וחד משמעיים. רבים נכשלו בכך שקבלו את גישת "הניכור ההורי" מבלי שבחנו תחילה את הבסיס התיאורטי, האתי והמדעי שלה, ואת מעמדה בקרב האגודות הפרופסיונליות (Poliacoff et al., 1999).

טענות כוזבות שמעלה גרדנר כדי לעשות נפשות לתורתו

כאמור, תיאוריה חייבת לעבור בדיקה מחקרית, דבר שאינו קיים ב"ניכור ההורי". אולם קודם כל חיוני שההנחות הבסיסיות שלה תהיינה נכונות. בשעה שגישת "הניכור ההורי" עצמה מעולם לא הועמדה לבדיקה מחקרית, ולכן גם נדחתה על ידי הממסד המדעי, הרי רוב ההנחות שעליהן מושתתת הגישה הופרכו במחקרים שונים (Dallam, 1999). להלן טיעונים שבהם משתמש גרדנר כדי למכור את דיעותיו על פדופיליה ו"ניכור הורי", מול תשובות המומחים לטענותיו. בפסקאות הבאות, הכותרת היא עמדתו של גרדנר, בעוד שגוף הפסקאות מביא את ביקורת המומחים.

• לפי גרדנר, קיימת "מגפה" של האשמות בהתעללות מינית מצד אמהות נגד אבות במהלך הגירושין.

למרות שהוא לא עשה כל סקר בנידון, גרדנר טוען ש"תסמונת הניכור ההורי" נמצאת בתשעים אחוז מכלל מקרי הגירושין, ומהווה מגפה שיש להפסיקה (Gardner, 1991). טיעון זה מכוון לביטול אוטומטי של תלונות ילדים על התעללות מינית. אולם זהו טיעון מטעה.

הממצאים בסקרים, העומדים בסטנדרטים מחקריים, מראים ששיעור התלונות על התעללות מינית במהלך גירושין רחוק מלהיות מגפה. דאלאם ומקדונלד מביאות ראיות שלמעשה, אחוז התלונות הללו מתוך כלל מקרי הגירושין הוא קטן מאחוז הדיווח באוכלוסייה כולה (Dallam, 1999; McDonald, 1998) ^[6].

90% מחילוקי הדעות בענייני גירושין בארה"ב נגמרים בהסכמה מחוץ לכתלי בית המשפט (Poliacoff, Greene & Smith, 1999). מתוך ה10% שלא הצליחו להגיע להסכמה, ולכן נזקקים להכרעת בית המשפט, רק פחות מחצי מערבים האשמות בהתעללות מינית. יתר על כן, במקרים שבהם היו האשמות בהתעללות מינית, רק מחצית מהן היו נגד האב (Dallam, 1999). כלומר, על סמך פחות מ5% של מקרים המערבים האשמות בהתעללות, אין כל אפשרות לדבר על מגפה של האשמות בהתעללות מינית, ועוד פחות מזה במהלך הגירושין. (Bruch, 2001).

• גרדנר טוען שרוב ההאשמות בהתעללות מינית מצד אמהות נגד אבות הן כוזבות.

גרדנר טוען שהרוב המכריע של ההאשמות של אמהות נגד אבות על התעללות מינית במהלך הגירושין הן כוזבות (Gardner, 1991). דאלאם מביאה במאמרה (Dallam, 1999) שורה של מחקרים המראים את ההפך. שיעור ההחלטות בבתי המשפט, שנובעות מתלונות במהלך גירושין, שמאשרות שהייתה התעללות מינית איננו שונה משיעור ההחלטות בתלונות אחרות על התעללות מינית. בכל המחקרים שנסקרו, אחוז התלונות על התעללות מינית שהתקבלו כנכונות עלה על חמישים אחוז, ובחלקם אף הגיע ל75%.

המחקרים מראים שאבות נוטים להתעלל מינית בילדיהם יותר מאשר אמהות. 90% ממקרי ההתעללות בילדות ו80% ממקרי ההתעללות בילדים נעשו על ידי גברים (Finkelhor, 1984). טבעי, אם כן, שרוב התלונות יבואו מצד האמהות. אולם למרות שנשים אחראיות למרבית התלונות, הן אינן אחראיות למרבית התלונות הכוזבות. מחקר שבדק החלטות של 200 שופטים בנושא האשמה בהתעללות מינית או אלימות כלפי ילדים מצא, שרק בשליש מאלה שבהן לא הוכחה ההתעללות הייתה האשמה מכוונת ומרושעת ושקר מפורש בבית המשפט. בסקר נקבע שאבות נטו להמציא האשמות בלתי מבוססות יותר מאשר אמהות (Dallam, 1999; Ayed, 1999).

• גרדנר טוען שברשותו כלים פסיכולוגיים לאבחן אצל הילד "ניכור הורי"

גרדנר הציע כלי פסיכולוגי לאבחון PAS ולשלילת התעללות מינית, שהיה מבוסס על תיאוריית "הניכור ההורי", ונקרא Sex Abuse Legitimacy Scale או בקיצור SALS. מומחים בתחום (Wood, 1994; Dallam, 1999) טוענים שגרדנר לא טרח לערוך מחקרים לוודא את אמינות הכלים (reliability and validity), כמו שמקובל במקצועות בריאות הנפש, ולא העמיד את דעותיו לדיון בין עמיתים (peer review). לכן, הכלי מעולם לא התקבל בחוגים הפרופסיונליים. גם בבתי המשפט, מעולם לא התקבלה תקפותו של כלי המדידה של גרדנר. בית המשפט בפלורידה דחה את הכלי בגלל היותו נעדר סטנדרטים מינימליים המקובלים ברפואה. לאחר פסק הדין הפסיק גרדנר לייצר את הכלי, אך בהוראותיו המאוחרות לאבחנה של "תסמונת הניכור ההורי", הוא חוזר על שאלות הSALS ומביאן כקריטריונים מובהקים לאבחון "הניכור ההורי" (Dallam, 1999).

באשר גישת הPAS נשענת על יכולתו של כלי האבחון SALS, להבדיל בין טענה כוזבת לטענה אמיתית של התעללות מצד הורה, העדר לגיטימיות לכלי מפיל עמו את התיאוריה כולה (Poliacoff et al., 1999; Wood, 1994).

• גרדנר טוען שקל מאוד לזהות הורה מזניח או מתעלל בילדיו.

גרדנר טוען שהורים מתעללים מציגים התנהגות סטיריוטיפית, כמו העדר רצון לעבוד, נטייה להימורים; הם אימפולסיביים וממהרים לריב. לכן, לדעתו, כאשר האב אינו מציג את ההתנהגות הזו, אפשר לשלול טענות של התעללות על הסף. טענה זו אינה עומדת במבחן. למעשה, הורים מתעללים ומזניחים באים מכל שכבות הציבור, וחלקם מתנהגים למופת מחוץ למשפחתם. הרבה גברים המכים את נשותיהם, כמו גם פדופילים והורים מתעללים ומזניחים, עלולים להיות אנשים מקסימים כלפי חוץ. כלומר, המסקנה שאפשר לזהות בקלות את ההורה המתעמר בילדיו, ולכן לזהות בקלות את האשמת השווא, אם ההורה אינו עומד בקריטריונים מסוימים, הוכחה כבלתי נכונה (Dallam, 1999).

מחקרים מראים שאין כל יכולת פרופסיונלית לגלות בראיון עם הורה אם הוא התעלל בילדיו. היכולת של איש בריאות הנפש לזהות את המתעלל, כאשר זה אינו מודה בכך, או לזהות את ההורה המשקר, אינה עולה על המקריות הסטטיסטית ( Dallam, 1999). בהעדר יכולת כזאת, ברור שההנחה של גרדנר איננה תופסת.

• נשים המציגות התנהגות אסרטיביות או מתגוננות הן נשים מסיתות.

גרדנר מגדיר את התנהגותה המתגוננת או האסרטיבית של האם כהוכחה לPAS. למרות שגרדנר מודה שאם האב התעלל בילדים, סביר שהוא התעלל גם באם, דאלאם, וכן פוליאקוף ושות', טוענים שהוא אינו לוקח זאת בחשבון כאשר הוא מעריך את האם (Dallam, 1999; Poliacoff et al., 1999).

גרדנר מתעלם מכך, שהפחד שהאם חשה, וכן דאגתה לשלומה ולשלום ילדיה, עשויים לנבוע מחששות אמיתיים, המבוססים על התנסותה באלימות מצד האב.

מחקרים מראים שאמנם ביחסים של אלימות במשפחה, האלימות עלולה להתגבר כאשר מאיימת האישה בפרידה, ואף להיות קטלנית. סקר קנדי על אלימות כלפי נשים מצא שכאשר אישה מוכה מנסה לעזוב את בן זוגה, הסיכון לאלימות קטלנית מצד בן הזוג עולה פי חמש (Dallam, 1999). הגיוני שאישה הנמצאת במציאות כזאת תעשה את כל שביכולתה להגן על עצמה ועל ילדיה מפני בן זוגה הקטלני. התנהגות הגנתית זו איננה יכולה להתפרש אוטומטית כ"ניכור הורי". גישת "הניכור ההורי" מעודדת התעלמות גם מן התסמונת הפוסט-טראומתית האופיינית לנשים שסבלו אלימות מבן זוגן ועלולות להגיב בחרדות מוגזמות, התקפי פאניקה, עוררות יתר, וניסיונות להימנע מגירויים המזכירים את הטראומה, בדיוק בגלל אלימות הגבר. גרדנר נוטה לראות סימפטומים פוסט-טראומתיים אלה כמצביעים על "ניכור הורי". כך גם ביטויי זעם של האם. אצל גרדנר, הבעת זעם כלפי בן הזוג היא סימן מובהק להסתה נגד בן הזוג. אולם האם אין זו התגובה הנורמלית של אם שנודע לה שבתה נאנסה על ידי אביה? (McDonald, 1998, p. 19)

הבעיה של תווית בלתי נכונה לגבי התנהגותן של נשים במהלך דיונים על משמורת, תווית שמאחריה עומדת גישת "הניכור ההורי", מהווה בעיה גדולה מאוד בהווה. וועדה מיוחדת של נשיא הAPA האמריקני בדקה את הנושא וקבעה את הכלל הבא, המובא כלשונו:

The APA's Presidential Task Force on Violence and the Family (American Psychological Association, 1996) states: "If the court ignores the history of violence as the context for the mother's behavior in a custody evaluation, she may appear hostile, uncooperative, or mentally unstable. For example, she may refuse to disclose her address, or may resist unsupervised visitation, especially if she thinks her child is in danger." The APA further notes: "Psychological evaluators who minimize the importance of violence against the mother, or pathologize her responses to it, may accuse her of alienating the children from the father and may recommend giving the father custody in spite of his history of violence."

הצהרת הוועדה המיוחדת של הAPA מדברת בעד עצמה, ושוללת את הקלות שבה הופכים גרדנר ותומכיו אם פגועה המגינה על ילדיה לאם מסיתה.

הנזק שעלול להיגרם מגישת "הניכור ההורי" - שלילה מראש של בדיקת אלטרנטיבות להתנהגות הילד

לפי גרדנר, אין צורך לבדוק אם הילד במצוקה, שכן, עצם הסירוב של הילד לראות את אחד ההורים משמש כהוכחה לכך שהילד במצוקה. זאת כאשר בפועל, הסירוב לראות את ההורה עשוי להיות חלק מהתמודדות עם המצוקה ולא הגורם לה. קיימת קלות בלתי נסבלת בהחלטה על הסתה הורית בגישת "הניכור ההורי" (Wood, 1994; Garber, 1996; Dallam, 1999) ^[7].

מומחים שונים מבקרים את הפרוש הפשטני והבלעדי של גרדנר לחוסר המוכנות של ילד להיפגש עם אביו. שרי ווד (Wood, 1994) וסטפני דאלאם (Dallam, 1999) מבקרות את הצהרתו של גרדנר, שאי רצונו של ילד להיפגש עם אביו נובע אך ורק מהסתת האם. הוא אינו מוכן לתת את דעתו לגורמים נוספים לדחיית ההורה, ואינו מחפש אותם. הצהרה זו מתעלמת מאפשרויות נוספות, הכרוכות בילד, באב, ביחסים שבין האב לבין הילד בעבר, או בהווה, ואף בגורמים מורכבים במשפחה כולה. ההאשמה האוטומטית של האם מערערת את הלגיטימיות של גישת "הניכור ההורי" (Poliacoff et al., 1999).

המומחים סבורים שחוסר רצון של הילד לראות את אביו עלול לנבוע מגורמים שונים, כמו מצוקה הנובעת מהתנהגות האב עצמו, או מהיסטוריה של התעללות, או אף מקשיים נפשיים אחרים של הילד שאינם קשורים בהורים כלל. ביקורת כלפי הורים כחלק מצמיחה נורמלית, אף היא תופעה שמוכרת לכל הורה.

למעשה קיימת אפשרות לסיבות שונות לאי רצון של ילד לראות הורה מסוים, חוץ מהסתה של ההורה האחר. גרבר (Garber, 1996) מעלה את האפשרויות הבאות: 1. חרדה נורמלית מפני נטישה, 2. התעללות בילד, 3. ציפיות בלתי מתאימות של האב או התנהגות בלתי מתאימה שלו, 4. התנהגות בלתי צפויה, אלימה או בלתי מתאימה של ההורה, 5. איבה כלפי בת הזוג החדשה של האבא, 6. הסתה על ידי גורם אחר, 7 . מניפולציה עצמאית של הילד כלפי ההורים, 8. דאגה לשלומו של ההורה הנעדר.

וולדון וג'ואניס (Waldon & Joanis, 1996, p. 122) מתייחסים לחלופות הבאות להעדר רצון להיפגש עם האב: 1. ילד עשוי לדחות הורה בגלל התנסותו השלילית איתו. 2. ההורה הנדחה עלול להיות בעל רמה נמוכה של מסוגלות הורית. 3. ההורה הנדחה עלול להיות בעל הפרעות נפשיות, נטייה לאלימות, או שהוא נטש את הילד. אולם הם מדגישים שברוב המקרים, בגלל המסוגלות ההורית הנמוכה, אין להורה הנדחה כל מודעות לגבי התרומה שלו לניכור מן הילד.

פוליאקוף ושות' (Poliacoff et al., 1999) מביאים את הגורמים הבאים שאליהם מומחה הבא לבית המשפט חייב להתייחס כאשר ילד מסרב להיפגש עם הורה: א. חרדת נטישה נורמלית בעקבות הגירושין , ב. ליקויים ברמת ההורות של ההורה שהילדים אינם אצלו, ג. התנהגות דווקאית, ד. מתח המתעורר במהלך קונפליקט הגירושין, ה. קשיים רפואיים או נפשיים של אחד מבני המשפחה, ו. התעללות בילד, ז. התנהגות בלתי מתאימה, בלתי צפויה, או אלימה מצד אחד ההורים, ח. גורמים מזדמנים, כמו התנגדות הילד לבן/בת הזוג של ההורה, ט. ניכור על ידי צד שלישי, י. מניפולציה עצמאית של הילד על אחד ההורים או על שניהם, יא. פחד לגבי שלומו של ההורה החסר. את כל אלה חיוני לבדוק לפני החלטה.

כמומחה לטראומה אני מעריך כחיוני לבדוק את הסיבות הבאות לסירוב להיפגש עם הורה: 1. המפגש עם ההורה הוא אלים, או בלתי מתחשב בצרכי הילד בעת המפגש. 2. להורה אין מסוגלות הורית, והילד אינו מפיק תועלת מן המפגש. 3. המפגש עם ההורה מעלה אצל הילד תחושות של חוסר-אונים שהן זיכרון של התעללות בעבר ומחמיר את מצבו הנפשי לאחר ולפני כל מפגש. 4. הילד אינו חש בטוח, ורוצה הגנה ממשית בפני התעללות נוספת בעת המפגש.

ברגמן וויצטום (1995) מתייחסים לעובדה שמשנתו של גרדנר גורסת שברוב המקרים, האם מסיתה את הילדים נגד האב. הם לא התייחסו לכך, שההכללה הזו עצמה, היא אחת מנקודות הביקורת כלפי הגישה, באשר ההיגד נאמר ללא כל מחקר או סקר מקיפים, ולרוב גם ללא בדיקה מעמיקה של הנוגעים בדבר במקרים הספציפיים. המומחים אינם מקבלים היגד פשטני גורף כזה ללא בדיקה ספציפית של הנוגעים בדבר, וללא התייחסות לאלטרנטיבות ובדיקתן.

קתרין פולר, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה של מישיגן, (Faller, 1998) קובלת על כך שגרדנר מייחס את כל הסימפטומים של הילד, ואת סירובו להיפגש עם ההורה, להסתה , וכהוכחה ל"ניכור הורי", ואינו מוכן לקבל הסברים אחרים. לדעתה, אם הייתה התעללות, הרי הניכור מן האב והפחד ממנו מוסברים על ידי ההתעללות. התנהגות האֵם, במצב כזה, חייבת לקבל ערך של הורות טובה המגיבה על האיום האמיתי ומגנה על הילד. [אמנם בויכוח פתוח ביניהם, גרדנר הודה בצדקת דבריה של פרופסור פולר, אך הוא לא יישם את הודאתו בהליך הגדרת "הניכור ההורי"]. למעשה, נובע מדבריה של פולר, שבתהליך המשפטי, יש צורך לבדוק קודם כל את אמיתות ההשערה על התעללות. רק כאשר הסבירות לכך נשללה בביטחון מלא על ידי מומחים לטראומה של ילדים, רק אז יש מקום לשאול האם הייתה הסתה. שכן, אפילו אז יש אפשרות להסברים אלטרנטיביים להסתה (Dallam, 1999). ובכל מקרה, בניגוד להמלצתו של גרדנר, טובת הילד אמורה להיות בראש מעייניהם של הבודקים, ולא האיזון בין ההורים.

פגיעה בנשים ובילדים בגישתו של גרדנר

גרדנר נותן, תווית של פסיכוזה לתגובות רגשיות טבעיות של ילדים לגירושין. גרדנר אינו מבחין בין תגובה פסיכוטית לבין תגובה רגשית נורמטיבית הנובעת ממצב המתח שבין ההורים, ואולי אף מהאלימות שביניהם. הוא מתעלם מן הכעס שקיים בין בני הזוג בעת תהליך הגירושין, ומן הכעס שנוצר אצל הילדים המושפעים מן התהליך. גרדנר נוטה לקרוא ל"פסיכוזה" הזאת, הנוצרת לדעתו בעת הגירושין folie a doux או folie a trios, שהיא פסיכוזה המשותפת למספר אנשים. המדריך האבחוני, DSM-IV, מתייחס לפסיכוזה זו כנדירה מאוד, ובייחוד לגבי ילדים (APA, 1994). ברוך (Bruch, 2001, 2001a) טוענת כנגד גרדנר שהשימוש באבחונים שכאלה, מחוץ להקשר המדויק שלהם, גורם להכתמה מכוונת של האם ושל הילד בעיני בית המשפט כדי להטות את בית המשפט לטובת האב. לדעתה, גרדנר לא קרא ביסודיות את הספרות על תגובות נורמליות של ילדים לגירושין, או שהוא מתעלם מכך בכוונה, מסיבות כלכליות. מנקודת ראותה כפרופסור למשפטים, ברוך טוענת שהיגדיו של גרדנר אינם יכולים להוות עמדה פרופסיונלית נאותה, ובוודאי שאינה יכולים להיות מקובלים על ידי המומחים במקצועות בריאות הנפש ומשפטים (Bruch, 2001, 2001a).

אפליה נגד נשים והטייה לטובת ההורה האלים

מיארס (Myers, 1993, 2002), פרופסור למשפטים, וכן ווד (Wood, 1994) ודאלאם (Dallam, 1991) מציינים שאחד היסודות לביקורת כלפי גרדנר הוא האפליה כנגד נשים. ללא כל מחקר שתומך בו טוען גרדנר שהאישה היא זו ששוטפת את המוח לילדים בתשעה מתוך 10 מקרים (Gardner, 1991, p59). הוא גם משתמש במין נקבה לאורך הגדרותיו. (מאמר זה מחקה את גרדנר בכך). הצורה שבה מנוסחת הגישה של גרדנר, והנטייה לייחס לנשים מחלות נפש, משפיעה לכיוון של זלזול בנשים ויצירת דעה קדומה נגדן. ממילא ברור שטיעונן בבית המשפט יהיה פחות משכנע. בסופו של דבר תפגע נטייה זו הן באם והן בילדיה.

גישת "הניכור ההורי" שמה את האם המתלוננת על התעללות האב בילדיה בקונפליקט בלתי אפשרי. אם לא תתלונן, היא עלולה להיות מואשמת בכך שהיא מפקירה את ילדיה, חסרי הישע. אם תתלונן, היא עלולה להיות מואשמת ב"ניכור הורי". כאמור לעיל, מחקרים מראים שגברים, יותר מנשים, נוהגים להביא לבית המשפט טענות כוזבות של התעללות בילדיהם. המוטיבציה לאפליה הוסברה בכך שהאב הוא בדרך כלל בעל האמצעים הכספיים, ולכן כדאי לעבוד עמו נגד האישה (Myers, 1993, 2002).

גרדנר נוטה לטובת ההורה האלים והמתעלל בילדיו. הוא נוטה לבטל האשמות של ילדים על ידי הגדרה פשטנית מדי של ההתנהגות המצופה מילדים שהתעללו בהם. בצורה זו הוא פוסל מראש את מרבית ההאשמות בהתעללות מצד האב, כמו גם את הצורך בבדיקה מעמיקה של הילדים והורים (Amaya-Jackson and Everson, 1996).

מרילין מקדונלד, עובדת סוציאלית, מטפלת משפחתית ועובדת להגנת הילד (McDonald, 1998), מביאה את הטיעון הבא: האב הפוגעני מגיע לבית המשפט כשהוא שקול והגיוני. קשה לשופט לקבל שאדם כזה התעלל בילדיו ובאשתו. האם, לעומתו, מגיעה כשהיא נסערת, מפוחדת ומתגוננת או מגינה על ילדיה. לעורך הדין של האב קל מאוד להשוות בין השניים ולייחס את מצבה של האם לאי שפיות או בעיה נפשית. מקדונלד טוענת שאסטרטגיה זו, של הכתמת האם והצגתה כחולת נפש, נפוצה אצל חסידיו של גרדנר. אין כלל התייחסות אצל גרדנר לעובדה שהאם מפוחדת ומתגוננת כתגובה נורמלית ואדפטיבית לאלימות של בן זוגה כלפיה או כלפי ילדיה.

האפליה נגד נשים, כזאת המובעת על ידי תיאורית "הניכור ההורי", כבר משפיעות על בתי המשפט. אמנם אין הוכחה ששופטים מפגינים אפליה כלפי נשים, אולם, מכבר, עורכי דין רבים מציעים לנשים לא להעלות האשמות בדבר התעללות בילדים, גם אם הן נכונות, שכן זה מסכן את יכולתן לקבל את המשמורת של הילדים (Dallam, 1999). למרבה המזל נוטה היום הכף לכיוון השני, ותיאוריית ה"ניכור ההורי" שוב אינה מקובלת על בתי משפט במדינות רבות בארה"ב.

התעלמות מזכויות הילד וגרימת נזק לילד

גרדנר תומך בהתלהבות בהסרת ההגנה על אנשים שחושפים מעשי פדופיליה. בכך הוא גורם נזק של חשיפת ילדים למין מוקדם ללא הגנה (Dallam, 1998).

סטפני דאלאם מזהירה שגרדנר קורא להסרת הטיעון של טובת הילד משיקוליו של בית המשפט, ובמקומו ליישם את מה שנקרא על ידו "איזון המשפחה" (Dallam, 1991). מונח זה, גם אם נתעלם מן ההטיה לטובת האב של גרדנר, הוא בעיקרו העדפה של טובת המבוגרים, ובעיקר האב, על טובת הילד. גרדנר מטיף לביטול עיקרון טובת הילד וזכותו להקשבה ולבדיקה מקיפה, וטוען שאין להקשיב לתלונות של הילד, ואין לבדוק אותן, שכן לדעתו, תלונות של הילד נגד אביו הן תמיד תוצאה של הסתת הילדים נגד האב על ידי האם. הפתרון שהוא מבקש מבית המשפט הוא להפריד בין הילד לאמו. במקרים קלים הוא ממליץ על השמה בפנימייה לזמן מה תוך הפרדה מוחלטת מן האם, כדי לגרום לילד לשנות את דעתו. במקרים קשים יותר, הוא ממליץ על ניתוק מוחלט לתמיד, אף ללא קשר טלפוני או מכתבים (Dallam, 1991).

אין ספק שגישת "הניכור ההורי" בפרט, וכל דיון משפטי הקשור בילדים ללא אפשרות לשמוע את טענותיהם ולהתייחס אליהן, הן בגדר התעלמות מזכויות הילד המעוגנות באמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, שעליה חתומה מדינת ישראל, (אב"י, 1989; האמנה לזכויות הילד, 1989). פרופסור ברוך טוענת שגישה זו פוגעת בילד והופכת אותו לבן ערובה בהשגת המאזן בין ההורים. כמו כן היא מזהירה שהטיפול הקיצוני שגרדנר מציע, הפרדה מן ההורה התומך, אינו עומד בסטנדרטים הפרופסיונליים המקובלים של הגדרת טיפול, והוא מסכן את הילד בנזק בלתי הפיך (Bruch, 2001, 2001a ).

שרי ווד (Wood, 1994) טוענת שהנחת היסוד של גרדנר בניכור ההורי היא שכאשר ילד מתלונן על התעללות מצד הורה, מדובר בדרך כלל בהאשמת שווא שאמו של הילד מעלילה על האב. הוא סבור שהתעללות ממשית כמעט שאינה קיימת. העוול בכך הוא קודם כל בכך שגישה זו מובילה לאי אמון בילד, בצמצום הצורך להקשיב לו ובביטול זכויותיו לשימוע. העוול מחריף כאשר, כתוצאה מגישת "הניכור ההורי", הילד שהתעללו בו עובר להחזקת ההורה המתעלל. לא רק שאז הוא חשוף להמשך ההתעללות, גם ברור שלא יקשיבו לו בעתיד. הילד מוצב במקום שבו ימשיך להיות חסר אונים וללא כל תמיכה. זהו מצב שעלול לגרום לילד טראומה ממושכת ונזק לכל החיים. בגלל הנזק לילדים ושלילת זכויותיהם, טוענת ווד, אסור שעדות בנושא זה תתקבל בבתי המשפט כעדות פרופסיונלית (Wood, 1994).

ברוך (Bruch, 2001, 2001a) מצביעה על שני סוגי נזק שנגרמים לילדים, כאשר מסתמכים על גישת "הניכור ההורי": א. ילד שאביו התעלל בו מנותק מאמו שהיא מקור התמיכה היחיד בילד, ב. הילד מועבר להחזקת האב המתעלל. כך חשוף הילד להתעללות נוספת, בעוד שאפילו מקור התמיכה שהיה לו קודם נלקח ממנו. ברוך טוענת שגם במקרים שלא הייתה התעללות, המעבר המהיר למשמורת ההורה האחר פוגעת בילד ומבלבלת אותו. ברוך מסכמת שקיימת הסכמה בין המומחים שהצעותיו הקיצוניות של גרדנר, לא רק שאינן משפרות את מצב הילד, אלא הן לרוב מחריפות את מצוקתו.

סיגל ולנגפורד אומרים שתסמונת "הניכור ההורי" פוגעת בעיקרון טובת הילד. היא גורמת לו להרגיש חסר ישע. גרדנר רואה את הריב בין ההורים כחזות הכל. הוא מבטל כליל את זכויות הילד להגנה, להורות נאותה, ולאיכות חיים. הוא מתעלם כליל מזכות הילד בהחלטות המשפיעות על גורלו (Siegel & Langford, 1998). אלו הן זכויות הכלולות באמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד שעליהן חתומה מדינת ישראל, ולכן הן מחייבות חוקית את מערכת המשפט ואת מערכת בריאות הנפש (אב"י, 1989; Verhellen, 1994, 1996).

במסווה של אובייקטיביות מדעית, גישתו של גרדנר מטה מראש את הבדיקה ומציגה את התוצאות הצפויות: הסתה של הילד על ידי האם. התוצאה היא שגישת הPAS עלולה לפגוע באם ובילדים פגיעה בלתי הפיכה על ידי חשיפת הילדים להורה המתעלל, ועל ידי מניעת ההגנה שהאם מנסה לתת לילדיה. את החשיפה הזאת מנסה גרדנר להשיג באמצעות בית המשפט. כזכור, הטיפול של גרדנר בילדים שלדעתו לקו ב"תסמונת הניכור ההורי" הוא להפריד את הילדים, זמנית או לתמיד, מן האם התומכת, ולהעבירם למוסד, על מנת שיחזרו בהם מן הטענות כנגד האב. שטיפת מוח שכזו אינה יכולה אלא לפגוע בילד, אפילו אם אכן הייתה הסתה מצד אחד ההורים. מכיוון שגרדנר אינו יודע להבדיל בין מקרה שבו הייתה אלימות של ההורה נגד הילד, לבין מקרה שבו ההאשמה כוזבת, הוא חושף חלק גדול מן הילדים שאכן התעללו בהם להורה האלים, ואף מעביר את ההחזקה אליו (Amaya-Jackson and Everson, 1996; Dallam, 1999; Wood, 1994).

הוצאת ילדים מן הבית והפרדתם מאמם

הפרדה בין ילדים לאמם על ידי השמתם בפנימייה היא פתרון מקובל בגישת PAS. הוצאתם של ילדים מן הבית, כאשר אין אינדיקציה לכך גורמת נזק לילדים.

כל ילד זקוק למשפחה האוהבת אותו ותומכת בו, ועוד יותר מכך, בעת שהוא חש קושי. מוסדות אינם מסוגלים לתת לילד תמיכה טובה יותר מאשר זו הניתנת במשפחה טובה או אפילו ממוצעת. תמיד, הוצאת ילד ממשפחה מזיקה לילד. רק כאשר המשפחה עצמה מסכנת את הילד, רק אז יש מקום להוצאה מן הבית. בתפיסת "הניכור ההורי" לא נטען שהאם מזיקה לילדיה, אלא שהיא מסיתה אותם. זוהי סיבה בלתי מספקת להוצאה מן הבית, אפילו אם הטענה כלפי האם הייתה מוצדקת.

ניתן להשוות את ההוצאה מן הבית לטיפול כימותרפי. הטיפול הכימותרפי ידוע ככזה שהורס רקמות חיוניות בגוף. רק כאשר נפגע הגוף בסרטן, ובעיקר כאשר קיים סיכון להתפשטות, רק אז מומלץ הטיפול הזה. אמנם גם אז הוא הורס את הגוף וגורם נזק בלתי הפיך, אך נוכח הסכנה שבסרטן, אין ברירה אלא להזיק לגוף בתקווה שהסרטן ייפגע גם הוא. אולם טיפול כימותרפי הניתן ללא סרטן הוא טיפול מזיק בלבד ללא כל הצדקה. כאן מוצע לילדים טיפול הרסני ללא כל הצדקה, בעקבות אבחון מוטעה, הנשען על הכחשת התעללות ותמיכה בפדופיליה, והוא עתיד לגרום הרס ללא כל סיבה. כאמור, נושא הדיון המשפטי אמור להיות קודם כל טובת הילדים. את זה לא ניתן לקדם על ידי הוצאה מן הבית.

הנזק שבהוצאה מן הבית מתבטא בשלושה אופנים עיקריים:

1. ילדים שאינם מסוגלים לסמוך על אביהם עקב אלימותו כלפיהם, ויש להם ממילא ביקורת כלפי האם שלא מנעה בשעתו את התעללות האב בהם, ילדים אלה סובלים ממילא מחוסר אמון כלפי שני הוריהם. ההוצאה מן הבית יוצרת רובד נוסף של טראומה שבו האם חסרת אונים ואינה מסוגלת להגן על הילדים. כתוצאה מכך הם חשים מופקרים. לילדים שחשים ממילא חוסר אונים מתמשך, כתוצאה מטראומות בעבר, זוהי פגיעה קשה יותר שעתידה להחריף את תחושת הטראומה וחוסר הישע. גם כאשר יחזרו הילדים לאמם, עתידה להישאר התחושה שהאם חלשה ואינה מספקת הגנה נאותה. לא ברור אם המשך תקין של החיים ימחק את הטראומה החדשה הזאת שנגרמה על ידי הניתוק מן האם.

2. נוצר נתק בקשר שבין הילדים לבין אמם, והם מתחילים להסתגל לחיים מחוץ למשפחה. אלה חיים ללא דמויות קרובות וקבועות שמלוות את הילדים מלידה ועד בגרות. במקומן באות דמויות שמתחלפות במשמרות ואינן ממשיכות לאורך שנים. גם מחויבותן של הדמויות כלפי הילדים מוגבלת. בעקיפין ובמישרין פועלות דמויות אלה להקטנת דמות האם ולהגברת חזקתן על הילדים, עד שבסופו של דבר הן עוזבות ומשאירות אותם ריקים ואבודים. ככל שגוברת הסתגלות הילדים למצב החדש, כך נפגעת אישיותם, והם הופכים לבעלי אישיות רדודה שאינה מצפה הרבה מן החיים. ככל שהילדים מסתגלים לחיים במוסד, כך גדל הנזק לאישיותם. חשוב להדגיש כאן, שיש מקרים שבהם אין ברירה, וחובה לנתק בין הילד להורים כדי להצילו מטראומה הגרועה אף יותר מאשר הניתוק, ואולי אף כדי להציל את חייו. אולם לא כך הדבר במקרה של PAS.

3. הספרות המקצועית מראה שבמוסדות, יותר מאשר בבית הוריו, עלול הילד להיות חשוף להתעללות פיזית ומינית מצד חוסים אחרים, ואף מצד מדריכים. ההשגחה הדלילה במוסדות, בעיקר בשעות הלילה, אינה מאפשרת הגנה מלאה על הילד. יתר על כן, פדופילים למיניהם נמשכים למקומות חסות לילדים, שבהם אין השגחה הדוקה, ושאין הורים שיגנו על הילד. במצב כזה קל להם לבצע את זממם. מנהלים של המוסדות הטובים ביותר לילדים אינם טוענים שבידיהם האפשרות להגן על החוסים בפני התעללות מינית או פיזית מצד ילדים אחרים, ולא כל שכן מצד פדופילים המשמשים מדריכים. כך, מתוך מטרה להגן על הילד מפני התעללות הוריו בבית, הוא עלול להיחשף להתעללות במוסדות שבהן הוא נמצא.

סיכום

כאשר קיימות האשמות בהסתה, יש לבדוק את ההקשר הכללי, ואת המסוגלות ההורית של כל אחד מן ההורים, כמו גם את אווירת ההפחדה והתלות הטוטלית שבלעדיהן אין אפשרות לשטיפת מוח.

המלצות בהקשר לגירושין הן מסובכות, ובוודאי שאין להן פתרון אחד קל. לשם כך קיימים הדיונים בבית המשפט, כדי לבחון את הבעיות המורכבות. המומחים בתחום בריאות הנפש אמורים לסייע בתחומים העומדים לדיון. במקרה של גירושין פשוטים, ללא טענות על אלימות, חיוני שהמומחה יהיה בעל רקע עשיר באבחון וטיפול משפחתי, במסוגלות הורית, ובאבחון ילדים. ללא מומחיות בכל אלה, אין סיכוי שהמומחה יוכל לענות על כל השאלות המורכבות העולות במהלך הדיון.

תרומה בעלת ערך של מומחה מתחום בריאות הנפש לשיקול הדעת של בית המשפט חייבת להסתמך על היגיון קליני המבוסס על מומחיות מוכרת, על אתיקה ועל מידע אמפירי שאמורים לשרת את טובת הילד (the best interest of the child). גם אם הוכחה הסתה של הורה אחד נגד האחר, אין זה יכול להיות בסיס מספיק להוצאת ילד מביתו. ההמלצה חייבת להתבסס על שיקול דעת רחב ודעות מומחים בתחום טובת הילד.

כאשר מועלות האשמות או חשד בהתעללות, חיוני שהמומחה יהיה גם בעל מומחיות בטראומה של ילדים ובהתעללות בהם. ללא מומחיות כזאת, אין ביכולתו של המומחה לנסות לענות על השאלה שעומדת לדיון. אפילו המומחה לא תמיד יידע לתת מענה מוחלט. אולם הוא לפחות מכיר על בוריה את המורכבות של השאלה ויודע לזהות את מרכיביה השונים, כמו הסימפטומים וההתנהגות האופייניים לקורבנות התעללות, וכדומה.

יש בידי בית המשפט היכולת לעמוד על מידת המומחיות של עדים הבאים לפניו. חיוני שעורכי הדין והשופטים ידעו יותר על דרגות המומחיות במקצועות בריאות הנפש ויטרחו לבדוק בכל מקרה אם המומחה אכן ניחן בכישורים המתאימים בנושא הנידון. אפשר לברר את דרגת המומחיות הכללית בפנקס הרישום, במשרד הבריאות, וכן בתחומים ספציפיים, כמו טראומה, שאינם תחומי מומחיות רשומים, לבקש מן המומחה לציין את המאמרים שכתב בנושא, תפקידים שמילא, קורסים שלימד, וכדומה.

חיוני שטובת הילד תהיה העיקרון המוביל, ולא "האיזון המשפחתי", שהוא מונח שבא מגישת "הניכור ההורי". הגנת הילד וחיפוש טובתו חייבים להיות מנדט יחידי של כל המעורבים בדיון, פקידות הסעד, המומחים, והמשפטנים.

יש מקום גם לשקול מינוי של עורך דין שייצג את הילד, בנוסף לעורכי הדין של ההורים.

חיוני להפסיק את השימוש בתיאוריית "הניכור ההורי", בעיקר בגלל חוסר המדעיות והמקובלות שלה, הבסיס התיאורטי הרעוע, הבסיס האתי המחייב פדופיליה וגילוי עריות, ובגלל שהיא מזיקה לילדים ולהוריהם ומפלה נגד נשים. מן הראוי שמומחים בתחום בריאות הנפש לא יתמכו בגישה זו, ושלא יהיה לה מקום ברשויות הרווחה. אסור שבתי משפט יקבלו עדויות ברוח זו, משום שהתיאוריה איננה עומדת בקריטריונים של הגשה לבית המשפט. אין לקבל "מומחה" שמומחיותו היא ב"ניכור הורי" או "סרבנות קשר".

הסכנה בשימוש בגישת "הניכור ההורי" איננה רק לילדים, אלא גם למקצועות בריאות הנפש שעלולים להסתאב ולאבד את עקרונותיהם הפרופסיונליים על ידי גישה שבנויה על עקרונות פסולים.

ביבליוגרפיה

אב"י, האגודה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל, (1989). אמנת או"מ בדבר זכויות הילד, הוצאת נבו.

ברגמן, זאב וויצטום, אליעזר (1995). חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים). שיחות, ט (2), מרץ, 115-130.

האמנה לזכויות הילד, (1989). כתבי אמנה, כרך 31, משרד המשפטים.

הרמן, ג'ודית לואיס, (1994). טראומה והחלמה. תל-אביב, ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, תרגום: עתליה זילבר

נוי, בלהה, (בדפוס). האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד כמצפן וכאתגר לשיפור מערכת החינוך. ביטחון סוציאלי, כתב עת בנושאי רווחה וביטחון סוציאלי. המוסד לביטוח לאומי.

נוי, שבתאי, (2000). מצבי לחץ טראומתיים. תל-אביב, שוקן.

Amaya-Jackson, L., & Everson, M.D. (1996). Book Reviews: Protocols for the Sex-Abuse Evaluation. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 35 (7), 966-967.

American Psychological Association. (1996). Report of the APA Presidential Task Force on Violence and the Family, Washington, D.C.

APA (1994). DSM-IV: Diagnostic Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington, D.C., American Psychiatric Association.

Ayed, N. (1999, May 26). Study looks at false allegations in custody battles. Canadian Press Newswire.

Berliner, L. and J.R. Conte, [1993]. Sexual abuse evaluations: Conceptual and empirical Obstacles, Journal of Child Abuse and Neglect, 17(1): 111-125

Bruch, Carol S. (2001). Parental alienation syndrome and parental alienation: Getting it wrong in child custody cases. Family Law Quarterly, 35, 527.

Bruch, Carol S. (2001a). Parental alienation syndrome: Junk Science in child custody determination. European Journal of Law Reform, 3, 383.

Dallam, Stephanie, [1988]. The evidence for parental alienation syndrome: An examination of Gardner's theories and opinions, Treating Abuse Today, 8(2): 25-34.

Dallam, Stephanie, [1999]. Parental Alienation Syndrome: Is it scientific? In E. St. Charles & L. Crook (Eds.), Expose: The failure of family courts to protect children from abuse in custody disputes. Los Gatos, CA: Our Children Charitable Foundation.

Faller, Kathleen Coulborn, (1998). The parental alienation syndrome: What is it and what data support it? Child Maltreatment; Thousand Oaks; May 1998.

Fergusson, D.M., Horwood, L.J., & Lynskey, M.T. (1996). Childhood sexual abuse and psychiatric disorder in young adulthood: II. Psychiatric outcomes of childhood sexual abuse. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 34(10), 1365-74.

Finkelhor, D. (1984). Childhood sexual abuse: New theory and research. New York: Free Press.

Garber, Benjamin D., [1996]. Alternatives to parental alienation: Acknowledging the broader scope of children's emotional difficulties during parental separation and divorce, New Hampshire Bar Journal, 37(10): at 51-54

Gardner RA., (1987). The Parental Alienation Syndrome and the Differentiation between Fabricated and Genuine Child Sexual Abuse. Creskill, NJ, Creative Therapeutics.

Gardner, R. A. (1991) Sex Abuse Hysteria: Salem Witch Trials Revisited. Cresskill, NJ: Creative Therapeutics.

Gardner RA, (1992a). The Parental Alienation Syndrome: A Guide for Mental Health and Legal Professionals. Creskill, NJ, Creative Therapeutics.

Gardner, R.A. (1992b). True and False Accusations of Child Sex Abuse. Cresskill, NJ: Creative Therapeutics

Heim, Sheila; Grieco, Helen; Di-Paola, Sue; Allen, Rachel (2002). Family Court Report, 2002. Sacramento, California, National Organization for Women.

Johnson, J.G., Cohen, P., Brown, J., Smailes, E.M., & Bernstein, D.P. (1999). Childhood maltreatment increases risk for personality disorders during early adulthood. Archives of General Psychiatry, 56, 600-6.

Kelly, J.B. and Johnston, J.R. [2001], A reformulation of parental alienation syndrome. Family Court Review, 39 (3): 249-266

McDonald, M. (1998). The myth of epidemic false allegations of sexual abuse in divorce cases. Court Review, 12-19.

Myers, John E.B. [1993].. Expert testimony describing psychological syndromes. Pacific Law Journal, 24 (3), 1463.

Myers, John E. B., (2002). "What Is Parental Alienation Syndrome And Why Is It So Often Used Against Mothers?" from a forthcoming book titled A Mother's Nightmare: A Practical Legal Guide For Parents And Professionals.

Poliacoff, Jerome H., Greene, Cynthia L., & Smith, Laura, (1999). Parental alienation syndrome: Frye v Gardner in the family courts. Florida Bar, Family Law Commentator 24 (4): 19-20, 30-33.

Sherman, R. (1993, August 16). Gardner's law. The National Law Journal, pp. 1, 45-46.

Siegel, Jeffrey C. and Langford, Joseph S., (1998). MMPI-2 and Parental Alienation Syndrome., American Journal of Forensic Psychology, Volume 16, Number 4, p. 5-14.

Silverman, A.B., Reinherz, H.Z., & Giaconia, R.M. (1996). The long-term sequelae of child and adolescent abuse: A longitudinal community study. Child Abuse & Neglect, 20 (8), 709-23.

Sturge, C. and Glaser, D. [2000], Contact and domestic violence-the experts' court report. Family Law, September: 615-628.

Verhellen, Eugeen (1994). Convention on the Rights of the Child. Backround, Motivaition, Strategies, Main Themes. New York, Gorant publishers.

Verhellen, Eugene, (ed.), (1996). Collected Papers Presented at the First International Interdisciplinary Course on Children's Rights. University of Ghent, Belgium, Children's rights Centre.

Waldon, K.H., Joanis, D.E. (1996). Understanding and collaboratively treating parental alienation syndrome. American Journal of Family Law, 10, 121-33.

Wood, Cheri L., (1994). The Parental Alienation Syndrome: A Dangerous Aura of Reliability, Loyola of Los Angeles Law Review, 29:1367-1415.

* ד"ר שבתאי נוי הוא מומחה בכיר בתחומי הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכולוגיה החינוכית. בעל דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית מ - Illionois Institiute of Technology ובעל וותק מקצועי של 37 שנים.

המחבר הוא בעל ניסיון (30 שנה) ומומחיות בתחום הטיפול בטראומה נפשית ומניעתה. הוא שבנה בצה"ל את הטיפול הקדמי בחיילים. המחבר לימד את הנושא באוניברסיטה העברית, וכתב שני ספרים ופרקים ומאמרים רבים בנושא.

כמו כן למחבר ניסיון של כ - 30 שנה בהופעות לפני בית המשפט בנושאים של הגנת ילדים, טראומה ומסוגלות הורית.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.