השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על כלל הפסילה החוקתי ("פירות העץ המורעל")

א.מבוא:

מהו כלל הפסילה החוקתי? ראייה שהושגה תוך כדי פגיעה בזכות חוקתית לא תהיה קבילה בביהמ"ש. משמע, אם השגת הראייה לוותה בהפרה של זכות יסוד, יש לפסול את הראיה ואת הפירות הנובעים ממנה (דוקטרינת "פירות העץ המורעל") .

במאמר זה אטען, כי חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו מצדיק מחשבה, דיון ובחינה מחודשים של שינוי ההלכה, שלפיה אין מקום לפסול ראיה, בשל האמצעים שננקטו לשם השגתה, אף אם האמצעים היו אלימים או משפילים, או שפגעו בזכות יסוד^[1].

העמדת עבריין לדין והענשתו על פגיעתו בחברה היא ערך חברתי חשוב. ברם, אין זה הערך היחיד, כנגד הערך בדבר העמדה לדין יש להעמיד ערכים אחרים המאזנים אותו: הגנה על זכויותיו היסודיות של האדם והבטחת הגינות ההליך ושמירה על טוהר ההליך הפלילי.

הרציונלים לקבלתו של כלל הפסילה החוקתי: 1) הרתעה- ע"י פסלות ראיות אנו נרתיע את אנשי אכיפת החוק מלהשיג ראיות בדרך לא חוקית. 2) יושר ההליך השיפוטי - כאשר ביהמ"ש מקבל או מרשיע, על סמך ראיה שהושגה תוך פגיעה באינטרס חוקתי מוגן, הוא למעשה הופך להיות שותף לפגיעה.

ב.מחקר משווה-ארה"ב:

הניצנים הראשונים של כלל הפסילה החוקתי הופיעו ובאו לידי ביטוי בפס"ד WEEKS- שוטר פדראלי נכנס לבית, ללא צו חיפוש, ומצא גופה. המקרה נדון בפני בימ"ש העליון הפדראלי בטענה, כי הראייה נמצאה בניגוד לתיקון 4 לחוקה שקובע, כי אסור לפגוע בזכות של אדם להיות מוגן בביתו. ביהמ"ש העליון הפדראלי קבל את הטענה, וקבע שלשוטר פדראלי אין סמכות להיכנס לביתו של אזרח ללא צו חיפוש. ואם אכן נכנס לביתו של אזרח ללא צו, הראיות שיתקבלו יהיו לא קבילות, כתוצאה מכך "שיורעלו".

המדינות החליטו, שלא לאמץ את כלל הפסילה החוקתי עד לשנת 61,שאז בפס"ד MAPP, ביהמ"ש העליון קבע, כי הזכות לפרטיות הקבועה בסעיף 4 לחוקה האמריקאית ונפקויותיה, חלה גם בביהמ"ש המדינתיים ומחייבת גם את הרשויות המדינתיות, מכוח הזכות להליך הוגן אשר מחילה את ההגנות המהותיות בחוקה גם כלפי הרשויות המדינתיות ואזרחי המדינות השונות.

פס"ד MAPP היה ונשאר ההלכה בעניין כלל פסלות הראיות.

בפרשת MIRANDA , הנאשם נעצר ע"י המשטרה אשר לא הסבירה לו מהן זכויותיו. השוטרים עצרו אותו ולא דיברו איתו עד שאחד השוטרים פתח איתו בשיחה במהלך הנסיעה כאשר במהלכה הוא הודה בעבירה.

ביהמ"ש קבע כי הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית שנובע מתוך התיקון החמישי לחוקה, היא זכות שהוויתור עליה צריך להיות ויתור מדעת. אין אדם יכול לוותר על זכותו להפליל את עצמו מבלי שהוא ידע שהזכות עומדת לו. הסטנדרט שנקבע לאותה ידיעה הוא, שיש חובה מרגע הפגישה עם החשוד להקריא לו את זכויותיו.

האם פס"ד מירנדה הוא חוקתי? בשנת 2000 בפס"ד - ^[2]DICKERSON מקרה דומה ל- MIRANDA אך הוא התרחש מול רשות בממשל הפדראלי. DICKERSON טען כי, הוא הודה ללא אזהרה ולכן יש לפסול את הודעתו.

המדינה טענה, כי בממשל הפדראלי יש חוק הקובע מפורשות כי הלכת מירנדה לא חלה כלפי הרשויות הפדראליות. ביהמ"ש העליון פירש את מירנדה ככלל חוקתי, ולכן החוק הפדראלי בוטל כי הוא סתר את החוקה.

ג. מחקר משווה-קנדה:

בשנת 1892 קנדה עברה מהפך, עם חקיקת הצ'רטר הקנדי, כשחוקקה הוראה מפורשת של פסלות ראיות. סעיף 24 לצ'רטר הקנדי קובע כי כאשר יש הליכים בהם יש פגיעה בזכויות אזרח המוגנות על-ידי הצ'רטר וביהמ"ש הגיע למסקנה, כי הראיות הושגו בדרך אשר פוגעת בזכויות המנויות בצ'רטר, הראיות לא יהיו קבילות אם לאור כל הנסיבות קבלת הראיות הללו תביא את מערכת אכיפת החוק לכדי פגיעה בשם הטוב שלה.

בניגוד לארה"ב שם הרציונאל העיקרי הוא הרתעת השוטרים, בקנדה הכלל הוא יחסי - לביהמ"ש יש סמכות לפסול את הראיות בהתאם לשאלה אם קבלת הראיות תיצור מצב שיפגע השם הטוב של מערכת אכיפת החוק.

ד. מחקר משווה - אנגליה:

אנגליה הצטרפה בשנת 1984 למדינות אשר יש בהן כלל פסילה חוקתי, אם כי הוא היה מוגבל. ההוראה היא סעיף 78 ל-^[3] PACE - חוק זה בעצם מעניק סמכות לביהמ"ש לפסול ראיות שהושגו באמצעים לא הוגנים.

ה. המצב בישראל:

המגמה שמאפיינת את פסיקתו של ביהמ"ש העליון היא, העברת הדגש מקבילותן של ראיות למבחן מהותי הדן באמינותן ומשקלן^[4].

על-פי אותה מגמה נדחתה בשיטתנו המשפטית תורת "פירות העץ המורעל",למעט 3 חריגים בחקיקה^[5].

על-כן, נשאלת השאלה מדוע נאשם יצא זכאי בדינו רק בשל כך שחלים על המקרה סעיף 13 לחוק האזנת סתר או סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, ויהיה חייב בדינו, כאשר החיפוש שנערך בביתו נעשה בניגוד לפקודת המעצר והחיפוש?

הדברים חדים יותר בשל העובדה כי הזכות לפרטיות ולסוד שיחו של האדם, באופן שלא ייערך חיפוש ברשות היחיד, מעוגנות בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סבורני שבעידן החוקתי, קשה למצוא הצדקה חוקתית ופרשנית לתוצאה לפיה הזכות לפרטיות מפני פגיעה מסוג האזנת סתר זוכה להגנה (אם כי יחסית) באופן שראיה המושגת בניגוד לאותו חוק פסולה, ואילו הזכות לפרטיות מפני פגיעה על-ידי עריכת חיפוש ברשות היחיד (חיפוש פוגעני יותר) לא תזכה להגנה כלל, ולגביה ימשיך ויחול הכלל לפיו ראיות שהושגו שלא כדין כשירות הן בשל אי תחולתם של כלל הפסילה החוקתי ודוקטרינת "פירות העץ המורעל".

השופט ויתקון הסביר מדוע יש להתיר לחוקר לנקוט בתחבולות לצורך חקירת פושע: " עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע המאורגן,שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא תחבולות. חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי, מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד אין אני דורש הגינות כזאת זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה^[6]".

ברם, כאן מתעוררת השאלה: האומנם כל האמצעים כשרים? האם יעשה כל חוקר כטוב בעיניו, עד שלית דין ולית דיין?

סקירת פסיקה לפני חקיקת חוק יסוד: בפס"ד מאירי^[7] ביהמ"ש זיכה את הנאשם לאחר שנערך מסדר תמונות בלי להזמין את עוה"ד.

בפס"ד מועדי^[8] פסק ביהמ"ש, כי גם כאשר מדובר בהודאות שנתקבלו באמצעים פסולים קיצוניים- אין לפסול את ההודאות.

בפס"ד ועקנין^[9] דובר על התנהגות קשה בחריגותה של סוהרים אשר כפו על הנאשם לשתות מי מלח, על-מנת שיפלוט את שקיות הסם אשר בגופו. ביהמ"ש דן בשאלה באם ניתן להחיל את חוק הגנת הפרטיות.

החוק מונה 11 מקרים שמהווים פגיעה בפרטיות. ביהמ"ש פסק, כי אין בחוק איסור על השקיה במי מלח, אולם נאמר כי "בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" -מהווים פגיעה אסורה בפרטיות.

ועקנין טען כי זו הוראת סל המכילה בתוכה את עובדות המקרה. בנוסף "בהשקיית אדם" במי מלח יש משום "הטרדה אחרת" ולכן יש בהטרדה זו משום פגיעה בפרטיות. ביהמ"ש פסק כי זו לא "הטרדה אחרת" ובכך צמצם את הסעיף ופסק כי הרשימה היא סגורה.

ביהמ"ש עשה זאת בפרשנות טכנית, כי מבחינה תחבירית הסעיף חל על "הטרדה אחרת" המתייחסת להקשר של בילוש או התחקות אחר אדם אחר, ולא לכל הטרדה אחרת. לפיכך, ביהמ"ש פסק שסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות לא חל על המקרה הנ"ל. מ"מ הנשיא (דאז) השופט איילון קבע באותו פס"ד כי חוק הגנה על הפרטיות אינו כולל הגנה, על גופו של אדם, ועל שלמות רכושו ונכסיו.

בפס"ד קורטאם^[10] ביהמ"ש דחה את טענת הנאשם, שאין להסתמך על הסם שהוצא מגופו, במהלך הניתוח כראיה נגדו. בנוסף נתקבלה בפסיקה הגישה כי בהפרת זכותו של עצור להיוועץ בעו"ד אין בהכרח כדי לפסול הודאה שמסר במהלך החקירה^[11].

סקירת פסיקה לאחר חוק יסוד:בפס"ד בלחניס המערער הורשע בניסיון לרצח, בין היתר על סמך אמרותיו במשטרה כי התכוון לרצוח את המתלונן. חלק מאמרות הללו נגבו מן המערער בלא שהוזהר כלל קודם לכן, וחלק אחר של האמרות נגבו לאחר שהוזהר כי הוא חשוד בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא בעבירה של נסיון לרצח. המערער הגיש ערעור על הרשעתו ובו טען כי בהעדר אזהרות כדין לא היו הודאותיו קבילות. השופט קדמי פסק כי קבלת אזהרה אינה זכות יסוד חוקתית של הנאשם והעדרה אינה פוסל אוטומטית את קבילות ההודאה אלא מהווה רק שיקול אחד מכלל השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול לעניין זה. כמו-כן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא שינה את ההלכה לגבי ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד.

דא עקא , ניתן להיווכח כי מספר רב של פסקי דין מן הערכאות הנמוכות ניתנו בניגוד להלכת בלחניס הנ"ל.

פס"ד עדנאן עודה (פסה"ד "אימץ" את כללי מירנדה )^[12]: שוטר קיבל מידע על סמים שיש ברשותו של עודה. הושג צו חיפוש כדין, ונתפסו פריטים החשודים כסמים. בתחנת המשטרה החוקר ערך עם עודה שיחה לא רשמית שממנה ניתן ללמוד על ראשית הודאה. המשטרה טענה שהוא הודה, ואילו עודה טוען כי הוא לא קיבל אזהרה לפני כן ולכן הוא ביקש שיפסלו את הודאתו . השופט גינת פסק, כי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכויות הנאשם עלו וקיבלו מעמד של זכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד. הוא הסתמך על מאמרו של כבוד השופט ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי", ופסק כי הזכות לאזהרה היא זכות שנגזרת מהזכות לאי הפללה עצמית - חזקת החפות. השופט הוסיף וקבע, כי בגלל היותה חוקתית פעולה בניגוד ל"חוקה" דינה בטלות.

בפס"ד יהודה בן שושן שוטר שם פעמיו לבית הנאשם ללא צו-חיפוש, נכנס לביתו וראה שבן שושן בולע חבילת סמים. השוטר קפץ עליו תפס את גרונו והוציא 0.9 גרם הרואין. הנאשם הודה בהחזקת הסם בפני המשטרה. השופט גלעד נויטל החליט לזכות את בן שושן: 1) כי נכנסו לביתו ללא צו חיפוש. 2) החיפוש על גופו בוצע שלא לפי חוק החיפושים החדש^[13]. השופט נויטל אימץ בפסק דינו את הכלל של "פירות העץ המורעל".

ו."הדין הרצוי":

בתחילה ארה"ב תפקדה "כעוף מוזר" בשעה שאימצה את כלל הפסילה החוקתי. ברם, בחלוף השנים אנגליה וקנדה אימצו גם הן את כלל הפסילה, וישראל נותרה מאחור עם ההלכה האנגלית המיושנת (ששונתה עם קבלת סעיף 78 ל-PACE), הקובעת כי דרך השגת הראיה משפיעה אך ורק על משקל הראיה.

לדידי, המהפכה החוקתית לא תושלם במלואה עד שבתי המשפט בישראל יעצבו תרופה של פסילת ראיות, כסעד משפטי מתאים למקרה של הפרת זכויות יסוד של נחקרים בהליכים פליליים. תרופה זו נחוצה למען שמירה על הגינות בסיסית. לא זו אף זו, התרופה נחוצה כדי למנוע מצב שבו בית המשפט יתן ידו למעשים פסולים של המשטרה, בקבלו ראיות, אשר הושגו שלא כדין.

סבורני , שעל מדינת ישראל לאמץ את כלל הפסילה היחסי בהסתמך על המודל הקנדי^[14] אשר יישען על הרציונל הגורס, כי אסור לביהמ"ש לתת יד להפעלתה של ראיה שהושגה תוך הפרת זכות חוקתית, אם השימוש בה יגרום לביזויו של ביהמ"ש בעיני הציבור או יפגע בטוהר ההליכים המשפטיים.

כלל פסילה יחסי יגן על זכויות החשודים והנאשמים מחד גיסא, ועל הטוהר השיפוטי מאידך גיסא.

כלל הפסילה היחסי ישמור על תדמית ביהמ"ש בעיני הציבור וימנע את התפתחות הנורמה הפסולה של המשטרה הרומסת את זכויות החשוד והנאשם לשם השגת ראיות מפלילות.

האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשות המשטרה (כגון:D.N.A) תורמים לגילוי האמת ולהענשת העבריינים, אך הם מהווים אמצעי נגיש ומפתה לפגיעה בזכויות החשודים ^[15] (שכן הראיות מושגות ללא ידיעה וללא הסכמה של החשודים והנאשמים).

ניתן לשער שככל שהזמן יחלוף עד שמדינת ישראל תאמץ את כלל הפסילה החוקתי, האמצעים הפוגעניים ישתכללו ויהפכו אף לפוגעניים יותר.

פסקי הדין שבמאמר:

• WEEKS V.UNITED 232 U.S 383 ( 1914)
• MAPP V.OHIO 367 U.S 1684 (1961).
• MIRANDA V. ARIZONA 384 U.S 436-458(1966)
• ע"פ 1382/99 דוד בלחניס נ' מדינת ישראל
• ת"פ 4598/01 מדינת ישראל נ' יהודה בן שושן
• ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד

* מתמחה בסנגוריה הציבורית- מחוז צפון. המחבר מודה לעו"ד עוזי בכר הסניגור הציבורי המחוזי-במחוז צפון על הערותיו המועילות בכתיבת מאמר זה.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.