הקדמה
שינויי חקיקה ופסיקה שנתקבלו לאחרונה הביאו לשינוי משמעותי בהשפעת קביעת דרגת נכות שנקבעה על פי דיני השיקום (חוק הביטוח הלאומי, חוק הנכים (תגמולים ושיקום) חוק פעולות איבה וכד') על תביעות נזיקין המתנהלות על פי חוק הפלת"ד או על פקודת הנזיקין .
ניכוי מוחלט או יחסי של תגמולי הביטוח הלאומי
במשולש היחסים ניזוק – מזיק – מל"ל רשאי המוסד לחזור ולתבוע את המזיק ששילם פיצויים לפי חוק הפלת"ד או פקודת הנזיקין. זכות זו קמה מכח סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי המקימה למל"ל זכות התביעה. על רקע זה התפתחה הלכה פסוקה לפיה הנפגע אינו רשאי לוותר על הגמלה שהוא זכאי לקבלה לפי חוק הביטוח הלאומי, ומכאן נגזרת גם ההלכה הפסוקה בדבר החובה לנכות את גמלאות המל"ל מתביעת הנזיקין של הניזוק.
ההלכה הפסוקה האוסרת על הנפגע לוותר על גמלאות המוסד לביטוח לאומי יצרה פרקטיקה לפיה תגמולי המל"ל המשולמים לניזוק בתביעת נזיקין ואלה אשר עתידיים להשתלם לו, מנוכים דרך קבע מסכום הפיצויים לו זכאי הנפגע.
ניתן לומר, שפרקטיקה זו הפכה ברבות הימים למנהג מושרש בכל התדיינות עד כדי כך שנשלל מבתי המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשת הניזוק להימנע מניכוי תגמולי המל"ל. כידוע, כלל זה של ניכוי הגמלאות מסכום הפיצויים נועד למצב שבו יזכה הניזוק לפיצוי יתר ואילו המזיק שעלול להיחשף לתביעת השבה מהמל"ל ישא בתשלום יתר. מכאן שבתי המשפט מורים על ניכוי מלוא תגמולי המל"ל מסכום הפיצויים שנפסק לתובע אף אם סכום הפיצויים הופחת מקום שהנזק לא הוסב במלואו במעשה העוולה המיוחס למזיק.
כזאת היתה ההלכה עד לפסק דין שניתן בביהמ"ש העליון לאחרונה בענין ע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים הכללית (טרם פורסם).
המדובר בתביעה לרשלנות רפואית. הצדדים הגיע להסדר חלוקת האחריות בחלקים שווים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת שידלובסקי-אור) פסק למערערים פיצוי על דרך התשלומים העיתיים וניכה את מלוא תגמולי הבטוח הלאומי ממחצית הפיצוי שנפסק. לטענת המערערים, שומה היה על בית המשפט לנכות את תגמולי המל"ל באופן יחסי לחלקו של הניזוק באחריות, ואמנם ביהמ"ש העליון (פסק הדין נכתב על ידי כב' השופט ריבלין) החיל את הלכת הניכוי היחסי וקבע כי "על מנת שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי חסר, יש להביא בחשבון הניכוי אך מקצת מן הגמלאות – כדי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק ולא את מלואם"
בית המשפט קבע, כי הסדר זה מחייב גם את המוסד לבטוח לאומי ומהווה כלפיו מעשה בית דין אף שלא היה צד להתדיינות וזאת מטעמים של מדיניות שיפוטית. בית המשפט העליון קבע כי "תוחלת ההשבה הצפויה מתקבלת אפוא, על ידי הכפלת שומת הגמלאות המלאה בהסתברות שהמוסד יוכיח את זכותו של הניזוק כלפי המזיק ויזכה בדין. את שיעור ההסתברות הזה יש לקבוע ככלל על פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק במסגרת הסדר פשרה".
משמעות הדברים היא, שבכל מקרה שבו האחריות על המזיק היא מופחתת יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי על פי שיעור הנזק היחסי שהושת על המזיק, בין אם שיעור נזק זה נקבע לאחר בירור שאלת האחריות לגופה ובין אם נקבע בדרך הפשרה.
בית המשפט הוסיף כי החריג לכלל הוא ניכוי מלוא תגמולי המל"ל במקרה של רשלנות תורמת מצד הניזוק. במקרה כזה נקבע כי יש לנכות תחילה משומת הנזקים הכוללים את סכום הפיצוי המשקף את שיעור הנזק שנגרם כאשר תורם ומן יתרה יש לנכות את מלוא הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל. הטעם לכך הוא שהמוסד לבטוח לאומי אינו זכאי לתבוע מן הניזוק את השבת הגמלאות המשקפות את הנזק שנגרם באשמתו והרצון שלא להותיר בידי הניזוק פיצוי יתר.
לעומת זאת, כאשר המזיק מסב לניזוק רק את מקצת הנזק, בעוד יתרת הנזק לא הוסבה במעשה עוולה, במקרים אלה יובא בחשבון הניכוי רק שיעור הגמלאות המשקף את הנזק היחסי שהושת על ידי המזיק.
לפסק הדין השלכות משמעותיות על ניכוי תגמולים בתביעות נזיקין. נקבע כאן עקרון שתחולתו אינה מצטמצמת לתגמולי מל"ל מתביעות נזיקין אלא גם בכל דיני השיקום וההטבה וביחס ביניהם.
לדעתנו, תהינה לפסק הדין השלכות גם על תביעות המתבררות על פי הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בכל מקרה ומקרה יבדקו הצדדים האם הנכות שנקבעה על פי קביעת הועדה הרפואית ע"פ דיני השיקום תואמת את הנכות הרפואית בתביעה האזרחית ואם יש פער בין הנכויות ייעשה ניכוי יחסי של התגמולים ביחס לחישוב הפיצויים.
השפעת תיקון חוקי הבטוח הלאומי על ניהול תביעות פלת"ד
סע 6ב' לחוק הפלת"ד קובע, שאם נקבעה דרגת נכות לנפגע על פי דין בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, תחייב הקביעה גם לצורך התביעה.
מכוחה של ההלכה חלה הוראת סע' 6ב' לחוק הפלת"ד בעיקר על תביעות של נפגעים למוסד לבטוח לאומי, אך גם על תביעות השבה של המדינה המוגשת מכוח סע' 36 (א) (2) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959.
במהלך השנים מאז חקיקת סע' 6ב' נוצרה פרקטיקה לפיה בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה פנה הנפגע למוסד לבטוח לאומי בתביעה לדמי פגיעה (שבגינה אמור הנפגע לקבל דמי פגיעה עד 75% מהשכר בתקופת אי הכושר מעבודתו), ואילו את תביעת הנכות היה משהה עד לאחר מינוי המומחה הרפואי על ידי בית המשפט. בהתאם לתקנות הבטוח הלאומי תביעת הנפגע לדמי פגיעה מתיישנת כעבור שנה ואילו התביעה לנכות מתיישנת כעבור 48 חודשים. הוראה זו אפשרה לניזוקים לתמרן בין קביעות רפואיות שניתנו בבטוח הלאומי והיוצרות קביעה על פי דין ובין קביעת המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט בהתאם לסע' 6א' לחוק הפלת"ד. כידוע, קביעות הועדה הרפואית במל"ל נמוכות מאלה של מומחה רפואי בלתי תלוי שמונה על ידי בית המשפט כאמור, לפיכך מעדיפים בד"כ עו"ד המייצגים התובעים להעדיף להסתמך על המומחה שמונה על ידי בית המשפט תחת קביעת הועדה הרפואית במל"ל.
לאחרונה שונו מס' סעיפי חוק המגבילים את זכויותיהם של נפגעים על פי חוק הביטוח הלאומי. על פי תיקון לסע' 296 לחוק הבטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995, המועד לתביעת גמלת כסף והתקופה עליה יש להגיש תביעה לנכות היא 12 חודש מיום שנוצרה עילת התביעה.
על פי התיקון לסע' 92 לחוק הבטל"א, הופחתה במחצית הזכות לתשלום דמי פגיעה (הפסד השתכרות). אם לפני התיקון היה זכאי נפגע לתשלום דמי פגיעה עד ל 182 ימי אי כושר הרי בעקבות התיקון הופחתה הזכאות ל-91 יום. סע' 107 לתיקון לחוק הבטל"א הפחית את הזכות למענק לנכה עבודה שדרגת נכותו בין 20 – 5 אחוז נכות באופן משמעותי על ידי שינוי הנוסחה של המענק המתקבל מהכפלת הקיצבה החודשית במקום 70 קצבאות ל -43 קצבאות, ולא עוד אלא שאם התביעה לנכות לא הוגשה בתוך 12 חודשים מהמועד שנוצרה עילת תביעה תופחת הגימלה בסכום השווה לקיצבה חודשים כפול מס' החודשים מעבר למועד שבו היתה צריכה להיות מוגשת התביעה.
לדוגמא: אם לפני התיקון לחוק היה זכאי התובע לקיצבה לפי שכר של 7,000 ₪ ונכותו היתה 10%, הרי המענק לו היה זכאי הנפגע היה בסך 36,750 ₪. כיום יעמוד המענק על סך 22,575 ₪, אולם אם יאחר בהגשת התביעה לנכות מעבר ל-12 חודש, תופחת זכותו ב 525 ₪ לכל חודש איחור עד כדי בליעה של המענק (אם התביעה הוגשה באיחור של 43 חודש).
קיפוח זכויותיו של הנפגע בביטוח הלאומי מעורר שאלה חדשה בתביעות על פי חוק הפלת"ד. על מי צריך להשית את שיעור ההפחתה של המענק על פי סע' 107 לחוק הבטוח הלאומי: על הניזוק שהגיש תביעתו באיחור לבטל"א וחלה עליו חובת הקטנת הנזק או על המבטחת שצריכה לספוג את שיעור הקטנת תגמולי הבטוח הלאומי על פי התיקון לחוק הנ"ל.
בתי המשפט טרם נזקקו להכרעה בשאלה זו. נראה לנו שלאור הרציונל בהלכת הניכוי היחסי שנקבעה בהלכה הפסוקה, הרי על המבטחת לשאת בספיגת שיעור הקטנת תגמולי הבטוח הלאומי על מנת שהנפגע לא יצא מקופח פעם נוספת.
על פי הלכה הפסוקה ניכוי תגמולי הבטוח הלאומי נעשה מתוך סך הפיצוי הנפסק לחובת המזיק ואינו מוגבל לפרטי הנזק שבגינם מקבל הניזוק את הפיצוי. קודם שבית המשפט נדרש לשאלת הניכוי, שומה עליו לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק על פי הדין וזאת בלי להתחשב בעצם מתן ההטבה על ידי המוסד או בערכה. מכיוון שרעיון הניכוי מבוסס על זכות ההשבה (סוברוגציה) וחשיפת המזיק להשבה קטנה בעקבות התיקון לחוק, הרי שהמזיק אינו יוצא מקופח מהגבלת הפיצויים ואין עליו לבוא חשבון עם הניזוק שלא הקטין הנזק ואיחר בהגשת התביעה למל"ל.
פסה"ד שאוזכר במאמר:
3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים הכללית (טרם פורסם).
* עו"ד יונתן דייויס מתמחה במשפט הרפואי, מחבר הספר "דין ופסיקה במשפט הרפואי" ועורך תחום הרשלנות הרפואית באתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il.
** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.