בשנים האחרונות אנו עדים לעליית קרנה של זכותו הקניינית של היוצר ביצירתו ולהרחבת מוטת כנפי ההגנה הניתנת ליוצר, וזאת על דרך קביעת חזקות בחוק בכל הנוגע לאחריות מנהלים לעבירות של הפרת זכות יוצרים, ועל דרך הגברת האכיפה והחמרה בענישה בנוגע לעבירות הללו.
כך לדוגמא הורה בית המשפט העליון ברע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ אגודת קונפוזיטורים נ' גלי צה"ל , הידועה כ"פרשת גל"צ", על מתן צו מניעה זמני אשר גרם להדממת שידורי גלי צה"ל נוכח אי תשלום דמי תמלוגים לאקו"ם, וזאת במסגרת תביעה כספית שהגישה אקו"ם לתשלום בגין השמעת שירים בתחנת גלי צה"ל. כך הורה בית המשפט בבש"א 4804/02 NMC מוסיקה בע"מ נ' בן שלוש על הטלת עיקול בסך של 150,000 ש"ח בתביעה בגין הפרת זכות יוצרים על דרך ייצורם ושיווקם של דיסקים מועתקים על ידי אדם שבביתו נמצאו עמדות צריבה ומאות דיסקים צרובים; כך בק"פ 7260/02 מדינת ישראל נגד סלמן אלברט הוטל עונש מאסר בפועל על נאשם שהורשע בייצור ובמסחר בעותקים מפרים של תקליטורים לאחר שהוכח, כי הוא הקים "מיני מפעל" לזיוף תקליטורים; וכך נקבע לאחרונה בק"פ 105/02 אלון ניר נ' מסע אחר בע"מ כי העוולה של הפרת זכות יוצרים נכללת בגדר העבירות הפליליות ה"קלאסיות" וכמוה כ"גניבה".
אולם דווקא בעידן זה של הרחבת ההכרה בזכותו של יוצר בפרי יצירתו, ניכרת בפסיקת בתי המשפט, אשר ניתנה לאחרונה, המגמה להרחיב את חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת", המתיר עשיית שימוש בפרי יצירתו של אחר ללא קבלת הרשאה ממנו וללא מתן תשלום בגין עשיית שימוש זה. במסגרת סקירה זו נבחן את ההתפתחויות האחרונות שחלו בפסיקת בתי המשפט בנוגע לפרשנות חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת".
סעיף 2 לחוק זכות יוצרים – 1911 קובע, כי רואים זכות יוצרים כמופרת אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים נעשה מעשה שהזכות היחידה לעשותו נתונה לבעל זכות היוצרים. סעיף 2 (1) לחוק קובע חריג לפיו לא יהיה במעשה משום הפרת זכות יוצרים כאשר עסקינן ב"כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית":
"2. הפרת זכות יוצרים
רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות-יוצרים:
(1) כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה, או תמצית עתונאית;"
ברע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, מח(1) 251, 270 (להלן: "פרשת דודו גבע") נקבע, כי לשם החלת החריג שלעיל יש לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: "טיפול הוגן" בצירוף אחת המטרות המפורטות לאחריו, כאשר סקירה זו תיוחד לדיון בתכלית ה"ביקורת".
כבר בפתח הדברים ייאמר, כי הפסיקה קבעה, כי בנוגע לתכלית ה"ביקורת" המצויה בחוק הרי שיש לפרש מונח זה בהרחבה באופן שיכלול סוגי בחינה שונים ומגוונים של היצירה כדוגמת ניתוח, הערכה והעמדתה של יצירה בקונטקסט חדש. באשר ליסוד "הגינות הטיפול", הרי שמהפסיקה האחרונה עולה כי בתי המשפט מבקשים לתן פרשנות נרחבת למונח זה, שעה שעסקינן בטיפול לצרכי ביקורת.
הפסיקה הישראלית התוותה ארבעה מבחנים ל"הגינות הטיפול", כאשר נקבע, כי מבחנים אלה הינם המבחנים העיקריים אך לא היחידים: (1) מטרת השימוש ואופיו: (2) טיב היצירה המוגנת: (3) היקף השימוש – מבחינה איכותית מהותית ביחס לכלל היצירה המוגנת: (4)השפעת השימוש על ערכה של היצירה המוגנת ו/או על השוק הפוטנציאלי שלה.
דא עקא שבעוד שבעבר מקום שנשא השימוש "אופי מסחרי" הרי שלא היו רואים בכך כ"טיפול הוגן", הרי שכיום ניכרת מגמה בפסיקת בתי המשפט הקובעת, כי בכל שימוש שהוא קיים אופי מסחרי, ועל כן יש לייחס משקל מופחת לשאלת "מסחריות" השימוש כשעסקינן ב"ביקורת".
בפרשת "דודו גבע" נקבע, כי ככל שיישא השימוש יותר אופי מסחרי כן יטה בית המשפט לסווגו כבלתי הוגן. לעומת זאת ככל שיהא השימוש יותר יצירתי ויקדם מטרות חדשות, שונות מאלה של היצירה המקורית, תגבר הנטייה להכשירו. בית המשפט קבע, כי יש לבחון את המתח בין אופיו המסחרי של השימוש לעומת תרומתו של השימוש לקידום ערכים חשובים לחברה כדוגמת תרבותיות, יצירתיות ומחקר. באותו מקרה בעלי הזכויות בדמות דונלנד דק תבעו את דודו גבע אשר עשה שימוש בדמות הדונלנד דק במסגרת סיפור מצויר שצייר, כאשר דמות זו פגשה במסגרת הסיפור את אחת הדמויות פרי יצירתו. בית המשפט קבע כי עיקר השימוש שנעשה בדמות הדונלנד דק היה בעל אופי מסחרי ולא היה ערך אומנותי לשימוש בדמות זו. בנסיבות אלה נקבע, כי אין להחיל את הגנת חריג הטיפול ההוגן לצרכי ביקורת.
ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Companyפ"ד נד (1) 577, 597 (להלן: "פרשת צ'פלין") עסק בסיטואציה בה במסגרת פרסומת למפעל הפיס נעשה שימוש בדמות ה"נווד" של צ'רלי צ'פלין. באותו מקרה נקבע כי פרסומת, מעצם טבעה, אינה מהווה במה להבעת ביקורת אפילו שולבו במסגרת תשדיר הפרסומת "פרודיה" או "סאטירה" שהרי אלה שימשו לכל היותר ככלי ולא היו המטרה העיקרית של התשדירים. בנוגע להגינות הטיפול נקבע באותו מקרה, כי מדובר בשימוש בעל אופי מסחרי שאינו עונה למבחני הגינות הטיפול : "פגיעה בזכות יוצרים לשם הגדלת הכנסות מהגרלה היא שימוש שנעשה למטרות רווח ואינו מקדם, כשלעצמו, ערך חברתי כלשהו המצדיק פגיעה כזו". בנסיבות אלה נקבע כי אין להחיל את הגנת חריג ה"טיפול ההוגן".
דא עקא שבניגוד לפסקי הדין העקרוניים שפורטו לעיל, הרי שמבחינתה של הפסיקה שפורסמה לאחרונה עולה, כי כאשר מטרת הטיפול הוגדרה כ"ביקורת" כי אז הושם משקל מופחת בנוגע למבחני "הגינות הטיפול" ובתי המשפט נטו להתיר פגיעה בזכות היוצר כאשר עמדה לנגד עיניהם מטרה חברתית, וזאת אפילו במקרים בהם השימוש ביצירה נעשה לתועלת מסחרית כלכלית והיה בהם כדי להשפיע על השוק הפוטנציאלי שלה.
בת.א. 24595/97 רות בס נ' כתר הוצאה לאור בע"מ (להלן: "פרשת בס") דן כב' השופט טל שחר בספר המכונה "איפה היינו ומה עשינו". ספר זה עסק באופן מילולי וחזותי בהווי החברתי והתרבותי של שנות החמישים והשישים בישראל מנקודת מבט נוסטלגית של צעירים עירוניים דאז. בספר זה שולבו מספר כרזות פרי יצירתו של מר בס. יורשיו של מר בס טענו, כי השימוש בכרזות אלה נעשה ללא הרשאתו ועל כן יש בצירופן כדי להוות הפרת זכות יוצרים. בית המשפט קבע, כי מבחינה עובדתית אמנם ניתנה הרשאה לעשיית שימוש בכרזות. יחד עם זאת נדרש בית המשפט לשאלת החלת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי מחקר או ביקורת". בית המשפט קבע, כי הספר מהווה "מחקר בעל אופי מסחרי" וככזה נהנה הוא מחריג ה"טיפול ההוגן לצרכי מחקר ובקורת" וזאת הגם שבאותו מקרה הוגדר המחקר כ"מחקר נמוך":
"...ברור כי בצד עובדת השימוש המסחרי התוצאתי שנעשה בספר כיצירה נמכרת לציבור הרחב, עצם ביטויו המחקרי של ארכיון טרטקובר ומפעלו רב השנים בשימור דמויים חזותיים והנצחתם.. כמו גם עצם השילוב של יצירות ספרותיות של בס …מציגים את היצירתיות, המטרה התרבותית והחברתית, האומנותית וההיסטורית, כעולה במשקל הסגולי על הערך הכלכלי של הספר עבור חשבון הבנק של הנתבעים ……. לו היתה נפסלת יצירה בה נעשה שימוש מסחרי, כבלתי הוגנת בטיפולה ביצירה המוגנת, היה הדבר מוביל לדיכוי פעילויות שהחברה דווקא מעוניינת לעודדן. גם כשמדובר בשימוש מסחרי עדין יש איפוא לבחון את מטרת השימוש ואופיו לאור הפרמטר השני האמור, בהיבט של יצירתיות ותרומה חברתית". (סעיפים 81-82 לפסק הדין).
ממקרה זה עולה, כי כאשר נעשה שימוש ביצירתו של אחר על מנת לשלבה בספר שנמכר על גבי המדפים, הרי שבבחינת התועלת הכלכלית שהפיקו יוצרי הספר מפרסומו של הספר לעומת המטרה החברתית שביצירתו – הרי שיד האחרונה על העליונה, ובית המשפט דחה תביעתם של יורשי היוצר על דרך החלת דוקטרינת ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת".
בת.א. 1437/02 חנה מוסינזון נ' שפרה האפרתי (להלן: "פרשת מוסינזון") עסק כב' השופט זפט בספר שנכתב על בסיס גיבורי סדרת "חסמבה", כאשר הדמויות בספר שכתבה הנתבעת עוצבו על דרך הנגדתם באופן מוחלט לדמויות שבספר "חסמבה". בית המשפט קבע כי הספר מהווה "פרודיה" ועל כן נכנס בגדר חריג ה"ביקורת": "התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים: מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר ליהנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדניים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת. האיזון הראוי בין ערכים ואינטרסים אלו מחייב שלא להגביל ולצמצם העתקה המותרת לצרכי ביקורת לצורה מסויימת של ביקורת ".
באותו מקרה, משקבע בית המשפט, כי הספר עונה על יסוד ה"ביקורת", נמנע הוא מלבחון את יסוד "הגינות הטיפול". נדמה כי פסיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם רציונל פרשת דודו גבע ופרשת צ'פלין, אשר במסגרתן הושם הדגש על השאלה האם עסקינן בשימוש בעל אופי מסחרי אם לאוו, ואשר בהם נקבע, כי מקום שעיקר השימוש הינו בעל אופי מסחרי, כי אז בית המשפט לא יראה בשימוש שנעשה כ"טיפול הוגן".
במקרה דומה הידוע כ- SunTrust Bank v. Houghton Mifflin Co. 60 USPQ 2d 1225 [CA 11 2001] קבע בית המשפט, כי אין ליתן צו מניעה זמני שיאסור פרסומו של ספר שנכתב כביקורת על ספר אחר תוך שימוש בדמויותיו. באותו מקרה התובעים היו בעלי הזכויות בספר "חלף עם הרוח" והם טענו, כי הספר שנכתב על ידי הנתבעים מהווה העתקה של חלקים מהותיים מספרם. בית המשפט, בדונו בבקשה לצו מניעה הזמני, קבע כי אמנם הועתקו חלקים ניכרים מהספר "חלף עם הרוח" לרבות מספר דמויות, מערכות יחסים ששררו בין הדמיות וכן סצנות מרכזיות מהספר. יחד עם זאת נקבע, כי קיימת סבירות גבוהה להחלת דוקטרינת ה"טיפול ההוגן" הואיל והספר הנטען להיות מועתק כלל ביקורת על הספר "חלף עם הרוח", על דמויותיו ועל קביעותיו השיפוטיות – ערכיות. כן נקבע כי הגם שהספר שנטען להיות מועתק פורסם שלא לצרכי מחקר אלא כמוצר מסחרי, הרי שנוכח היותו מהווה מסמך בעל ערך ביקורתי - הרי שראוי להתיר פרסומו.
מקרה נוסף שדן בחריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת" הוא ת.א. 8397/98 ביטון נ' סולטאן. באותו מקרה פורסמה מודעת בחירות במסגרת מערכת בחירות מקומיות, אשר כללה גזיר עיתון שבו התפרסם מאמר אודות המועמד לראשות העירייה. מודעה זו הוקדשה כ"חומר מחשבה" לקראת הבחירות.
כותב המאמר הגיש תובענה וטען להפרת זכויות היוצרים שלו במאמר. בית המשפט באותו מקרה הרחיב וקבע, כי עיתון המפרסם מאמר ומשתף את הציבור בהגיגיו מוחזק כמסכים לפרסום של דעותיו. בית המשפט קבע, כי הואיל ועסקינן בביקורת פוליטית – חברתית – ציבורית הרי שיש לפרש את החריג בהרחבה, ולמרות שבאותו מקרה הועתק המאמר במלואו – החיל בית המשפט את חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת". כן נקבע, כי הואיל ומטרת הפרסום היתה פוליטית הרי שגם אם הפרסום נועד לתכלית מסחרית- יש להתירו: ".. גם אילו נועד הפרסום לתכלית מסחרית, הרי שגדולה מזו היא המגמה שבפרסום, לקדם מטרות פוליטיות- חברתיות – חינוכיות ולהביא בשורה של טוהר מידות ציבורי."
גם בדין האמריקאי ניכרת המגמה להתיר עשיית שימוש ביצירות לצרכי ביקורת, אפילו עסקינן בשימוש מסחרי על דרך שימוש ביצירות במסגרת פרסומות.
Campbell v. Acuff Rose Music Inc 29 USPQ2d 1961 [1994] עסק במקרה בו הועתקו חלק ממילות השיר "pretty women" במסגרת שיר פרודיה אשר נכתב בהתבסס על שיר זה. השיר שנטען להיות "מפר" נכתב על דרך העתקת השורה הראשונה לשיר ""pretty women" ועריכת משחקי מלים בין מלותיו האחרות של השיר כאשר בעלי הזכויות בו טענו, כי עשו כן לשם השמעת ביקורת חברתית. באותו מקרה, לאחר פסקי דין שונים וסותרים שניתנו בערכאות השונות, נקבע כי השיר שנטען להיות "מפר" נהנה מהגנת ה- "טיפול הוגן לצרכי ביקורת" וזאת הגם שנעשה בשיר זה שימוש מסחרי שבמסגרתו נמכרו עשרות אלפי עותקים. בית המשפט הדגיש את החשיבות החברתית בהתרת ביקורת מסוג זה על דרך עריכת פרודיה, וקבע כי לשם עריכת הפרודיה לא היה מנוס מלהתבסס על חלק ממילות השיר "pretty women".
דוגמא נוספת היא Leibovits v. Paramount Pictures Corp (CA 2) 45 USPQ 2d 1834 [1998] אשר עסק במקרה בו לשם קידומו של סרט שעסק בהריון ובהורות פורסמה מודעת פרסומת במסגרתה נראתה דמותה של אשה ערומה בהריון, היושבת בתנוחה המפורסמת שבה הצטלמה השחקנית דמי מור, כאשר ראשה של אותה דוגמנית הוחלף בראשו של גיבור הסרט. בעלת זכויות היוצרים בתמונתה של דמי מור הגישה תביעה בטענה להפרת זכויותיה, אולם תביעתה נדחתה ונקבע כי הואיל ומי שצפה בסרט יכול היה לראות בצילום זה כפרודיה – הרי שהמקרה נכנס בגדר חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת", וזאת למרות שהשימוש בצילום נעשה במסגרת פרסומת מסחרית ולתכלית מסחרית. באותו מקרה נזנחה הדוקטרינה לפיה כל שימוש מסחרי ביצירה מהווה שימוש שאינו הוגן והדגש הושם במישור תכלית השימוש – קרי: הבעת ביקורת.
וכך גם נקבע לאחרונה ב- Kane v. Comedy Partners 68 USPQ 2d [DC SNY 2003] כי הצגת חלק מיצירה, שהיא נושא לזכות יוצרים, וזאת לשם הפקתה של תועלת כלכלית על ידי הנתבעים - מהווה אף היא טיפול הוגן לצרכי ביקורת. באותו מקרה הנתבעים שידרו חלק מקליפ של התובעת במסגרת פרומו לתוכנית בידור שהם משדרים. נקבע כי הואיל ושידור הקליפ במסגרת התוכנית עצמה, שהיתה בעלת תכנים פארודיים, נהנית מהגנת ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת", הרי שגם שימוש בחלק מקליפ זה לשם קידומה של תוכנית הנתבעים חוסה תחת הגנה זו. כן נקבע באותו מקרה כי פרסומת הכוללת יצירה שהיא נושא לזכות יוצרים אינה בהכרח מהווה הפרה של הזכות, וזאת שעה שהמוצר או התוכנית המפורסמת נהנית מדוקטרינת ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת". מקרה זה מהווה דוגמא נוספת לירידת קרנו של מבחן "אופי השימוש המסחרי" שעה שעסקינן בשימוש לצרכי ביקורת.
פסיקה נוספת מעניינת בתחום הטיפול ההוגן לצרכי הביקורת פורסמה לאחרונה בנוגע לשימוש בצילומי עיתונות, וגם בה נכרת המגמה להעדיף את יסוד ה"ביקורת" על פני בחינת יסוד השימוש המסחרי במסגרת "הגינות הטיפול".פסק הדין שניתן בת.א. 59127/01 ות.א. 168571 זום תקשורת (1992) בע"מ וישראל סאן בע"מ נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית , על ידי כב' השופטת שבח, עסק בתובענה שהוגשה בעקבות פרסום שני צילומים בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", אשר דנה בנושא צילומי עיתונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור. התמונות שהוצגו באותה תוכנית היו צילום המתעד את כף ידו של מרדכי ואנונו וצילום המתעד את הנערה שנפגעה בפיגוע במעלות אשר נישאה בזרועות אחיה החיל. צילומים אלה הוצגו בתוכנית ללא הרשאת יוצריהם ובעלי זכויות היוצרים בהם. פסק הדין עסק בשאלה האם פרסום צילומים אלה במסגרת אותה תוכנית חוסה בגדר חריג הטיפול ההוגן לצרכי ביקורת. בפסק דינו הרחיב בית המשפט בזכותה של התקשורת לבקר את המציאות בה אנו חיים תוך שהוא קובע, כי התוכנית "תיק תקשורת" עוסקת בניתוח ביקורתי של התקשורת. כן נקבע, כי באותה תוכנית התקיים דיון בנושא צילומי עיתונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי וכי בנסיבות אלה התוכנית נשאה אופי ביקורתי שיש בו כדי להיכנס בגדר החריג הקבוע בחוק. בבחינת "הגינות הטיפול" קבע בית המשפט, כי התוכנית תיק תקשורת משודרת לשם קידומן של מטרות חברתיות ובנסיבות אלה האלמנטים המסחריים הקיימים בה הינם שוליים: "אכן יש ממש בטענת התובעים לפיה ישנם בתוכנית אף רכיבים מסחריים, אולם אינני יכולה להעלות בדעתי גוף או אדם כלשהו אשר אינטרסים כלכליים ומסחריים אינם מנת חלקם באופן מוחלט. חיים אנו בעולם כלכלי בו יכולת ההישרדות של גוף אשר אינו מביא בחשבון שיקולים מסחריים – שואפת לאפס. עובדה זו נכונה שבעתיים כאשר מדובר בגוף תקשורתי אשר ניזון מנתוני הצפייה בו”. כן נקבע, כי לא היה ניתן לקדם אותה מטרה חברתית ללא פרסומם של הצילומים הואיל והתוכנית כולה דנה בצילומים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי. באשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה נקבע, כי עסקינן בצילומים ייחודיים המהווים "נכס לאומי הן ברמה האומנותית, הן ברמה החינוכית והן ברמה ההיסטורית". יחד עם זאת נקבע, כי הצגת צילומים אלה בתוכנית אינה פוגעת בערכם הכלכלי. מאידך גיסא קבע בית המשפט, כי לו היה מדובר בתוכנית שעוסקת ביכולת הגרעינית של ישראל – כי אז היתה נדרשת הסכמת בעל זכות היוצרים כדי לא לפגוע בפוטנציאל רכישת השימוש בתמונות.
יצוין כי שורשיה של הנכונות למתן הגנה על אמצעי תקשורת בשדרם תוכניות בעלות נושאים פוליטיים חברתיים מצויים גם בפסיקה מוקדמת יותר. כך לדוגמא בפסק הדין הידוע כת.א. 22228/95 מיכה פלד נ' רשות השידור נקבע, כי שידור חלק מסרט במסגרת תוכנית טלוויזיה שעסקה בנושא דמותה של ישראל בראי התקשורת הבינלאומית מהווה חלק ממטרת ה"ביקורת" הואיל והתוכנית עסקה בסקירת נושאים פוליטיים חברתיים אקטואליים שעל סדר היום הציבורי. באותו מקרה נקבע, כי הטיפול לא היה "הוגן" הואיל והקטע שנלקח מהסרט ואשר שולב בתוכנית הוצא מהקשרו ולא שקף נאמנה את הסרט, מה גם שלא צוין כלל שמו של יוצר הסרט. מהנמקה זו של בית המשפט ניתן לשער, כי לו היה מוצג קטע מייצג מהסרט באופן המשקף את רוחו – הרי שפרסום זה היה נכנס בגדר חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת".
בענין דומה, הידוע כת.א. 8107/01 זום 77 בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (מוסף מיוחד) כב' השופטת מיכל אגמון גונן נדרשה לשאלה האם פרסומם של צילומים במדור "ביקורת" של עיתון הארץ מהווה ביקורת הנכנסת בגדר חריג ה"טיפול הוגן לצרכי ביקורת". אותו פסק דין עסק בפרסומם של שני צילומים: האחד – צילום המתעד שחיין אולימפי ישראלי רוכן לעברו של המקובל כדורי ומנשק את כף ידו. צילום זה פורסם במדור "ראיתי שמעתי" בעיתון "הארץ" כאשר לצדו פורט הסיפור הפיקנטי שארע מאחורי הקלעים לפיו אנשי מעריב פנו למקורביו של הרב כדורי בבקשה שיברך את השחיין לקראת האולימפיאדה, אולם בעת מתן הברכה הגיע צלם של זום 77 שהנציח את רגע המעמד ותמונתו פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" דווקא . הצילום השני – היה תמונתו של ח"כ טיבי אוחז בשלט במהלך הפגנה, כאשר על השלט נכתב "לא להרג ילדי עירק". תמונה זו פורסמה במסגרת כתבה בה סופר, כי ידיעות אחרונות הציגו תמונה זו ולצדה הכותרת "ומי הפגין בעד סאדם – ח"כ טיבי" וזאת הגם שההפגנה לא היתה בעד סאדם, כי אם בגנות הפגזתה של אוכלוסייה אזרחית, ענישה קולקטיבית והרג ילדים.
בפסק הדין קבע בית המשפט, כי לתובעת קיימת זכות יוצרים בצילומים ובחן את השאלה האם פרסום צילומים אלה במדור "ראיתי שמעתי" נכנסת בגדר החריג הקיים בחוק. בית המשפט קבע כי הצילומים אמנם מהווים "ביקורת" הואיל וביקורת על כתבה עיתונאית מהווה ביקורת לכל דבר ועניין. באשר להגינות השימוש הרי שבחינתם של הפרמטרים המעידים על הגינות השימוש הובילה לתוצאה שונה בנוגע לכל אחד מהצילומים. באשר למטרת השימוש נקבע, כי פרסום הצילומים נעשה לתכלית שונה מפרסומם בעיתון "ידיעות אחרונות" הואיל ובעוד שמטרת הפרסום בידיעות אחרונות היה דיווח חדשותי הרי שתכלית הפרסום על ידי הנתבעת היתה ביקורת על אותו דיווח חדשותי. בבחינת טבעה של היצירה נבחנה השאלה באיזו מידה השימוש בצילומים שרת את הערך הביקורתי שביצירה החדשה. בנוגע לתמונתו של אחמד טיבי נקבע, כי הצילום אומנם שימש אמצעי חשוב להבעת הביקורת הואיל ועניינה של הביקורת היה בפער שבין המלל בידיעה לפיה תמך ח"כ טיבי בסאדם חוסיין לבין העובדות כפי שהן עולות לכאורה מאותו צילום. בית המשפט קבע, כי אלמלא השימוש שנעשה בצילום לא היה מתגלה הפער, שבין העובדות שדווח עליהן בידיעות לבין העובדות כפי שהן עולות מהתמונה, ופרסום הביקורת ללא הצילום היה פוגע בביקורת. יצוין, כי גם פה, בדומה לפסק דינה של השופטת שבח נקבע, כי לו היה נעשה שימוש בצילום זה בספר אודות פעילותו הפוליטית של ח"כ טיבי או שהיה נעשה בו שימוש לצורכי דיווח חדשותי אקטואלי, כי אז היה צורך לבקש הרשאת התובעת לעשיית השימוש. בנוגע לצילום של השחין והרב בית המשפט קבע, כי עניינו של הפרסום היה דווקא היריבות שבין עיתונאי מעריב לעיתונאי ידיעות, והצילום לא סייע לביקורת שהובעה במאמר ובאותה מידה ניתן היה לספר את סיפור המעשה ללא שימוש בצילום. בנסיבות אלה נקבע, כי השימוש בצילום זה אינו עולה בגדר השימוש ההוגן והנתבעת חויבה בפיצוי התובעת בגין השימוש שנעשה על ידה בצילום זה.
גם בפס"ד זה נאמר בנוגע לנושא הכלכלי, כי: "לא יהיה זה נכון לאמר כי השימוש שנעשה בתמונה הינו שימוש לצרכים מסחריים גרידא. אכן התמונות פורסמו בעיתון הנתבעת, אשר קוראיו משלמים עבור קריאתו, לפיכך במקרה זה לא ניתן לאמר כי השימוש ביצירות מנותק באופן מוחלט מהיבטים מסחריים. אולם, בעולם המודרני כמעט ולא קיימת פעילות לקידום מטרה חברתית שמנותקת לחלוטין ממניעים כלכליים".
לסיכום נמצא, כי מבחינה הפסיקה שהתפרסמה לאחרונה עולה, כי רווחות זו לצד זו שתי מגמות מנוגדות, כאשר מחד גיסא בתי המשפט מרחיבים את ההגנה על זכויותיו הקנייניות של היוצר ומאידך גיסא מתירים הם פגיעה בזכויות קנייניות אלה על דרך הרחבת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת", הגם שפעמים רבות ה"ביקורת" מהווה אך אחד הערכים שלשמם נעשה שימוש ביצירתו של אחר, ושעה שבתי המשפט מודים בכך, כי ביקורת זו טומנת בחובה פעמים רבות אינטרסים כלכליים מסחריים.
* רקפת פלד, עו"ד אחראית תחום הקניין הרוחני, משרד ברץ בר נתן , עורכי דין ונוטוריונים
** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.