פישור הינו הליך מסוג חדש שהתווסף לאחרונה למאגר אפשרויותיו של אדם לתבוע את המגיע
לו.
מקורה של טכניקת הפישור בארה"
ב. בתחילה, ההתייחסות אליו הייתה סקפטית, בעיקר מצידם
של עורכי הדין. במקור נעשה שימוש בטכניקה זו לצורך יישוב סכסוכים מתחום המשפחה.
בהמשך, החל להיעשות בטכניקה שימוש נרחב בתחום העסקי. בשנת 1992 חתמו חברות מהמובלות
במשק האמריקאי על התחייבות שלא להגיע לערכאות שיפוטיות אלא להשתמש בכלי של פישור
וגם בארץ עומדים לשנות את השם לגישור, בשל הרצון Mediation - )השם המדויק הוא גישור
למנוע בלבול בין הליך הפישור לבין פשרה - שניהם מוסדרים בסעיף 79 לחוק בתי המשפט
]נוסח משולב[, התשמ"
ד- 1984(. כיום ברור כי רעיון הפישור מתאים גם לסקטור העסקי
ובמיוחד לגבי עסקים שמעדיפים פתרון שקט ורחוק מעיני התקשרות על פני התדיינות בבית
משפט, שעלולה להיות לה תהודה ציבורית בלתי רצויה.
המחוקק הישראלי החליט לאמץ גם הוא את הליך הגישור בסעיף 79 ג' לחוק בתי המשפט )נוסח
משולב(, התשמ"ד- 1984. מכוחו של סעיף זה הותקנו תקנות בתי המשפט )פישור(, התשנ"
ג-
1993, שעוסקות במהות הפישור, העברת הליך לפישור, שכר טירחת המפשר, חובות המפשר כלפי
הצדדים, תחילת הליך הפישור וכן קובעות הסכם מצוי בין בעלי הדין למפשר, שבדומה
לתוספת השנייה לחוק הבוררות הוא דיספוזיטיבי, ותחולתו כפופה להעדר התנאת הצדדים
עליו. מכאן, שמערכת היחסים בין המפשר לבין הצדדים הינה, במהותה, חוזית.
פישור הינו הליך שכולו מתנהל מחוץ לכתלי בית המשפט. הצדדים פונים לצד שלישי ניטראלי
)המפשר(, המנסה לפתור את הסכסוך באמצעות טכניקה של הבאת הצדדים להסכמה, ולא באמצעות
טכניקה של הכרעה, המקובלת בבתי המשפט. למפשר אין סמכות הכרעה והוא אינו יכול לכפות
דבר על הצדדים.
באם נכשל נסיון הפישור, יחזור הדיון בסכסוך להתנהל בערכאות הקונבנציונליות, כך
שהצדדים לא מפסידים דבר מהעברת הדיון להליך פישור. עם זאת, כשצדדים פונים להליך
הפישור, עליהם להביא בחשבון, כי איש מהם לא יצא כשכל תאוותו בידו. ברי, שבהליך שכזה
כל צד צריך לסגת, במידה זו או אחרת, מעמדותיו הראשוניות.
המטרה אותה על המגשר להעמיד בבסיס הליך הגישור - זיהוי האינטרסים האמיתיים של
הצדדים והבנת הבסיס לסכסוך. למה הדבר דומה - שני אנשים שרבים על תפוזים ומתברר שצד
אחד מעוניין בהם לצורך הפקת מיץ ואילו הצד השני רוצה לייצר מקליפתם ריבה. במקרה
כעין זה, עלול להיווצר מצב שבדיון בבית המשפט, לא יגיעו להבנת בסיס הסכסוך, היינו,
להכרה כי כל צד יכול לצאת עם הדבר שבו מעוניין, מבלי לפגוע ברצונו של יריבו. בהליך
הפישור יוכל המפשר להגיע לתוצאה אופטימלית, כששני הצדדים יצאו וכל תאוותם בידם.
תפקדי המפשר, בין השאר, הוא להגן על "הצד החלש"
לסכסוך ולמנוע ניצול יתרונותיו
הכלכליים של מי מהצדדים כדי ללחוץ על "הצד החלש"
באופן שימנע ממנו להפעיל את כושר
הבחירה שלו. תהליך הבחירה של כל אחד מהצדדים צריך להיות מבוסס על רצונו שלו ולא על
לחץ מצד יריבו ו/או מצד המפשר.
כשמתחיל הליך הפישור על המפשר להבין מהם האינטרסים האמיתיים של הצדדים ולחפש את
האלטרנטיבות הטובות ביותר על מנת לפתור את הסכסוך. זאת, כשהמגשר שומר על
אוביקטיביות ואינו מזהה עם מי מהצדדים. בד"
כ בהליך פישור אין תקשורת בין הצדדים
הניצים. המפשר נפגש עם כל צד בנפרד, שומע את גישתו של כל אחד, ולמעשה משמש כמתווך.
אפשרות זו, לא רק שאינה קיימת בתפיסה המשפטית הרגילה, אלא היא אף אסורה. הדבר מאפשר
למגשר להצביע לכל אחד מהצדדים על המחיר האמיתי שיגבה ההליך המשפטי. המפשר מנסה גם
להראות לכל צד מהי נקודת התורפה בעמדתו ומדוע כדי לו להתפשר.
תקנות הפישור שהזכרנו, מסדירות היבטים מגוונים של חובות המפשר. למשל: חובת הסודיות,
חובת ההגינות והניטראליות, איסור על ניגוד עניינים, אופן היוועצות עם בעלי הדין,
איסור על מתן ייעוץ על ידי המפשר ועוד.
הפרת חובות אלה מהוות, למעשה, הפרת חוזה של המפשר כלפי בעלי הדין, שעשויה להקים
חובות בנזיקין. חובות אלה מעצבות נורמות אתיות והתנהגותיות המוטלות על המפשר.
בישראל עד לאחרונה כל אדם יכול היה לשמש כמפשר. תקנות בתי המשפט )מינוי מפשר(,
תשנ"
ו - 1996 קובעות את התנאים להצטרפות לרשימת המפשרים אליהם בתי המשפט יפנו
עניינים שעומדים בפניהם. ככלל, על מנת להצטרף לרשימה על המועמד לעבור 40 שעות קורס
עיוני ומעשי של הליך הפישור, כשבענייני משפחה נדרשות 60 שעות. בנוסף, על המועמד
להיות בעל תואר אקדמי מתאים וכן להיות בעל נסיון של 5 שנים לפחות במקצועו.
בחו"ל המצב שונה. בארה"
ב הוקם מוסד לפישור מכח חוק. באוסטרליה, הוקמה מועצת מפשרים
)בדומה ללשכת עורכי הדין בישראל(, שמעמידה כללים להסמכת מפשרים. בישראל, לפחות
לכאורה, השאירו זאת לתחרות חופשית )בכפוף למה לתנאי הקבלה האמורים לעיל(. עם זאת,
החלה בישראל התופעה של מכונים וחברות מסחריות, המציעים שירותי גישור וכן מתפתחת
תוכנית הכשרה למגשרים. בפועל, מרבית המגשרים מגיעים מתוך המערכת המשפטית. ביניהם
ניתן למצוא שופטי בית המשפט העליון והמחוזי בדימוס, אשר נהנים מיוקרה רבה. דא עקא,
ששירותיהם של אנשים אלה יקרים ביותר.
קיימות דרכים נוספות לפתרון סכסוכים מחוץ לבתי המשפט, כדוגמת הליך הבוררות, המוכר
בישראל מזה שנים רבות. ברם, יש לשים לב, כי בהליך זה קיימת הכרעה חד משמעית של
הבורר בדומה להכרעת בית המשפט ואולי אף הכרעה "משוריינת"
. הסיבה לכך נועצה בכך שקשה
מאוד לערער על החלטת בורר וקיימות בחוק הבוררות עילות שמספרן מצומצם ביותר לצורך
כך. יוצא מכאן, שפסק בורר הינו "משוריין"
אף יותר מזה של בתי המשפט בערכאות
הנמוכות. על צדדים שרוצים לסיים הסכסוך ביניהם מחוץ לבתי המשפט לקחת עניין ז בחשבון
בבואם לבחור איזה הוא ההליך שמתאים להם.
לסיום נציין כי גם בתי המשפט מעודדים העברת הדיון למפשר, ולא במקרה. הליך זה מקטין
את העומס הרב על בתי המשפט ומביא להנעת גלגלי הצדק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.