אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> הוראות קוגנטיות בחוק הזר,ככלי במשפט הבינלאומי הפרטי

הוראות קוגנטיות בחוק הזר,ככלי במשפט הבינלאומי הפרטי

מאת: איתי כרמון, עו"ד | תאריך פרסום : 28/06/2006 12:00:00 | גרסת הדפסה

בעקבות בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה - האפוטרופוס הכללי נ' פלוני

מבוא

בפסק דינו של בית המשפט העליון (בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה - האפוטרופוס הכללי נ' פלוני) דן בית המשפט בשאלת קוגנטיות סעיף מסעיפי חוק הירושה, והגיע למסקנה לפיה סעיף זה הנו אכן סעיף קוגנטי, ומסיבה זו נפסלה צוואה מאחר והמצווה נהגה כאילו היה הסעיף דיספוזיטיבי.

בית המשפט העליון הגיע בפרשנותו לתוצאה הסופית אליה הגיע, תוך הסתמכות על אדני המשפט הבינלאומי הפרטי כפי שיראה להלן.

הואיל ופסק דינו של בית המשפט העליון מעמת את חופש הציווי מצד אחד עם עיקרון הקוגנטיות של הוראות חוק מצד שני, מקריאה של פסק הדין בעיון, נראה שביהמ"ש העליון הכריע בצורה נכונה, גם אם במבט ראשון יש שיגידו אחרת. קריאה בין השורות מראה כי בין יתר השיקולים אותם הביא בית המשפט העליון במאזן שיקוליו, נמצא שיקול לו רבים אינם נותנים את הדעת, והוא השיקול לפיו המשפט הבינלאומי על מלוא נדבכיו הנו חלק מן הדין הישראלי של מדינת ישראל, דין שאינו צף בחלל המשפטי הריק.

העובדות והבעייה

מעשה בגברת לה אזרחות כפולה, הולנדית וישראלית גם יחד, שמקום מושבה עת נפטרה היה בהולנד. טרם פטירתה, ובעת ביקור בישראל, כתבה צוואה המתייחסת אך ורק לעזבונה בישראל. בצוואתה זו, נישלה הגברת את אחת מבנותיה מחלקה בירושה, וציוותה את רכושה לשתי בנותיה האחרות.

בית המשפט לענייני משפחה הורה לנהנית מן הצוואה להוכיח עבורו את הדין ההולנדי החל, ועל כך ערערה לבית המשפט המחוזי שקיבל את ערעורה. בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת בן עמי) ההנמקה לפיה ההתחקות אחר אומד דעתה של המנוחה מובילה למסקנה שהיא התכוונה להחיל על צוואתה את הדין הישראלי, ולאו דווקא את הדין ההולנדי.

שורה של גורמים הצביעו, לדעת בית המשפט, על כוונתה המשוערת הזו של המנוחה, ובהם (בין היתר) אזרחותה הישראלית והעובדה שבעבר הייתה תושבת ישראל. חשיבות מיוחדת ייחס בית המשפט המחוזי להחלטתה של המנוחה לערוך את צוואתה דווקא בישראל ובשפה העברית.

בכך, התיר בית המשפט המחוזי את קיום הצוואה כלשונה וכרוחה, תוך שהוא עוקב אחר עיקרון העל בדיני הירושה המצוי בסעיף 54 לחוק הירושה ובסעיפים נוספים והוא כיבוד רצון המוריש תוך שהוא מפעיל מעין "מבחן מירב הזיקות".

התחקות אחר הנמקת בית המשפט המחוזי מראה כי עשה מאמצים הרקוליאניים על מנת לתת לצוואה תוקף כמות שהיא, תוך שהוא מתעלם מכללים עיקריים של המשפט הבינלאומי הפרטי, וניכר בגמישות הפרשנית אותה נתן בית המשפט המחוזי לסעיפי החוק, שעשה כל שביכולתו לסייע לנהנות מן הצוואה. המקור למאמץ זה ברור: מבחינת בית המשפט (כל בית משפט), הליך משפטי אינו תחרות יופי, אלא שיקלול מושכל של מלוא הטיעונים המשפטיים בעד ונגד, כשבסופם התוצאה המתחייבת לפי הדין – גם אם התוצאה מקוממת את האחר – ומבחינת בית המשפט, עדיף לתת תוקף לצוואה מאשר לפסול אותה.

דא עקא, שבכך קלע עצמו בית המשפט לכלל תקלה נפוצה: חרף האוטונומיה המוקנית למשפט הישראלי מתוקף קיומו, אין הוא חי בחלל ריק, ובמקרים המתאימים (והרבים) חובה על בית המשפט הישראלי לתת משקל רב לדין זר המתנגש בדין הישראלי במקרה נתון.

כך, אל לו לבית משפט ישראלי לתת ידו להפרת דיני מדינה זרה במסגרת הליך המתקיים בפניו. זאת, שכן בכך עלול בית המשפט הישראלי, במודע או שלא במודע, למצוא עצמו דורך על בהונות משפטה של אותה מדינה זרה (הולנד במקרה הנוכחי) ולהשיג גבולה המשפטי והסוברני בניגוד לכללי הנימוס הבינלאומי ככלל, ובניגוד לכללי ה- Conflict of Laws בפרט.

בנוסף, לא רק שעלול בית המשפט הישראלי למצוא עצמו מקים עליו את חמתן של מדינות אחרות בהיותו זרועה הארוכה של מדינת ישראל, אלא שהוא גם עלול למצוא עצמו חביב הבריות ברחבי העולם כפורום מועדף להגשת תביעות שאין בינן לבין ישראל אלא קשר רופף ועקום, כאשר שתכליתן של אותן תביעות עשיית קנוניה לעקיפת מגבלות המצויות בחוקי אותה מדינה בה אינם חפצים אותם בעלי דין להתדיין, אגב מעשה לעג לדין מדינות אחרות שהן הן הפורום הנאות לבירורם של אותם סכסוכים משפטיים.

סעיף חוק קוגנטי הנוגד את רצון המצווה

את הליך הערעור לבית המשפט העליון יזם היועץ המשפטי לממשלה, פעולה שאינה נפוצה, בלשון המעטה. טענת היועמ"ש היתה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שהדין ההולנדי אינו חל על ירושתה של המצווה. היועמ"ש סבר כי הוראת סעיף 137 הנ"ל הנה קוגנטית, וככזו אינה ניתנת להתניה.

לגישת היועמ"ש, רק פרשנות לפיה המדובר בהוראה קוגנטית, מתיישבת עם לשונו של הסעיף ועם תכליתו, שהיא ליתן עדיפות מוחלטת (כמעט) לדין מושבו של המוריש, על פני כל דין אחר. נטען שכשם שהסמכות העניינית אינה ניתנת להתנאה, כך, מקל וחומר, הדין המהותי החל על העניין אינו ניתן להתנאה.

עוד נטען ע"י היועמ"ש, ובצדק רב לדעת כותב שורות אלה, כי יש לבחון את הסוגיה בראי דיני המשפט הבינלאומי הפרטי ולא רק באספקלריה של דיני הירושה. בחינה זו מלמדת, לטענת היועמ"ש, כי בהליך מעין זה שולט המשפט המוניציפאלי (הפנימי) של כל מדינה. לשון אחר, כל מדינה ריבונית, כל עוד לא התחייבה מרצונה אחרת, רשאית לעצב לעצמה את כללי ברירת הדין הנראים לה.

לא ניתן להתנות על הוראה קוגנטית בחוק זר.

סעיפים 135 עד 144 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 הם הדנים באופן לפיו יחיל בית משפט ישראלי את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי על ירושה. סעיף 137 קובע כך:

"ברירת הדין

על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו, חוץ מן האמור בסעיפים 138 עד 140. "

אולם, יש לקרא את סעיף 137 יחד עם הגדרת "מושב" של אדם, המוגדרת בסעיף 135 – בתור המקום בו נמצא מרכז חייו, ויחד עם סעיף 142 הדן בכלל ה Renvoi (ראה מאמר נפרד הדן בכלל זה שמן המשפט הבינלאומי) הקובע כך:

"דין חוץ המפנה אל דין אחר

על אף האמור בחוק זה, כשחל הדין של מדינה פלונית ואותו דין מפנה אל דין-חוץ, אין נזקקים להפניה, אלא יחול הדין הפנימי של אותה מדינה; אולם כשהדין של אותה מדינה מפנה אל הדין הישראלי, נזקקים להפנייה ויחול הדין הפנימי הישראלי."

נראה כי המחוקק הישראלי נתן דעתו לחובת החקיקה הישראלית לתת את תשומת הלב הראויה לדיני מדינות אחרות, ונוסח סעיף 142 הנ"ל נותן את הכבוד הראוי לדיני מדינות זרות שישראל חפצה ביחסי הדדיות משפטית תקינה איתן.

החלת סעיף 142 על עובדות המקרה הנדון, הובילה את בית המשפט העליון למבוך שאינו פשוט: מחד, כלל הוא שדיני הקניין (ומקרקעין בפרט) נשלטים ע"י הדין החל במקום הימצאם. מאידך, לכלל זה חריגים, כגון בהעברות כלליות של נכסים, כדוגמת ירושה או נישואין – להבדיל מהעברות פרטיקולריות של נכסים. כאשר חלים חריגים אלה, במקרים המתאימים, לא חלים הכללים הרגילים של ברירת הדין בקניין, כי אם אותם כללים מיוחדים שהם בבחינת דין מיוחד. בישראל, דאג המחוקק לקבע כללים אלה בחקיקה, וחקיקה זו היא שתחול על המקרה הנ"ל.

לכאורה, קריאת סעיפים 137 ו 138 לחוק הירושה עולה התחושה (המבוססת) לפיה סעיף 138 משלים את סעיף 137. תחושה זו נכונה ככל הנראה בשלל מקרים אחרים, אולם אינה נכונה כאשר התוצאה התכליתית של מתן פרשנות זו לחוק, משמעותה אותה דריכה מטאפורית על בהונות דיניה של מדינה אחרת. ואכן, על כך נשען פסק דינו של בית המשפט העליון: קביעתו מדגישה שכללי ברירת הדין הישראלים יוצאים מהנחה לפיה הקשר ההדוק ביותר של המוריש הוא עם מדינת מושבו, ולכן ראוי כי הכרעתה הערכית של מדינה, כפי שהיא מוצאת ביטויה בחוקיה זו היא שתסדיר את ענייני ירושתו – גם אם ירושתו פרושה במקום השונה ממקום מושבו וגם אם ירושתו כוללת נכסי מקרקעין המצויים במדינה אחרת.

בכך מדגיש בית המשפט העליון שאין להתיר התעלמות מסולם הערכים שמדינת מושבו של אדם מבקשת להכתיב לו בחוקיה. לשיטת בית המשפט העליון, התעלמות מאותו סולם ערכים, שפעמים הוא שונה מסולם הערכים שלאורך קוויו נטווה הדין הישראלי, הנה דבר ממנו יש להימנע ככל שניתן הדבר, שכן התנהלות מסוג זה עלולה לחתור תחת המשטר המשפטי של דיני הירושה של המדינות השונות, משטר אותו ביקש המחוקק הישראלי לכבד בחוקקו את הוראת סעיף 137. לשון אחר: המחוקק הישראלי הביע דעתו כי אם מבקשת מדינה אחרת, (הולנד בענייננו), להבטיח את זכויות ילדי המצווה, בבחינת הוראה סוציאלית ערכית, הרי ששומה על בית משפט ישראלי לדאוג שזכויות אלה יכובדו – אף אם ההתדיינות בקשר לנכסים שהותיר אחריו מנוח תושב הולנד מתקיימת בישראל. בית המשפט הישראלי לא ייתן ידו, לפיכך, למימוש כוונתו של תושב מדינת הולנד המבקש להסיר מעליו את הוראתם הקוגנטית של דיני מדינתו.

ניתן למצוא דוגמאות נוספות לגישה נכונה זו של המחוקק הישראלי והפסיקה מכוחו: בע"א 51/73 דבורה קלמר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים פ"ד כט(1) 253 מנה בית המשפט העליון כמה משיקולי היסוד אותם ישקול בבואו לסטות מהוראות מחייבות בחוקי מדינה זרה (גם כאשר התוצאה קשה, כגון בנסיבות אותו מקרה שבע"א 51/73). למשל: כאשר סעיפי החוק הזר הרלבנטיים אינם ברורים די צרכם, וכאשר ניתנים הם לפירושים שונים, מצמצמים יותר או ליבראליים יותר; כאשר קיימת פסיקה לא אחידה ולא עקבית לגבי סוגיה מסוימת בבתי המשפט של אותה מדינה שמחוקי מבקשים לסטות; כאשר החוק של אותה מדינה והפסיקה הנוהגת בבתי המשפט בה על פיו מביאים לגבי הצד המבקש לסטות מהוראות דיני אותה מדינה זרה לתוצאה קשה וצורמת, אשר נוגדת את מושגי המשפט והמוסר שלנו (גישה המוכרת יותר בתור הסוס הפרוע של "תקנת הציבור").

גם תקנת הציבור לא תועיל בהכרח

במקרה הנוכחי, בית המשפט העליון מעמיק בנקודה זו, אגב התייחסות להנמקת בית המשפט המחוזי, שהיתה לדעתו הפתח דרכו יהא ניתן לצאת מדלת אמותיו של החוק הזר (ההולנדי) ולפסוק לפי החוק הישראלי בלבד.

בית המשפט העליון שב ומדגיש, שההלכה היא כי הפנייה לחריגים המאפשרים לבית המשפט הישראלי שלא להחיל דין זר בגין פגיעתו בתקנת הציבור, צריכה להיעשות במשורה ובצמצום, ובית המשפט הישראלי יפסול את החלתו של הדין זר רק כאשר אין מנוס מהדבר (תקנת הציבור הפנימית מצד אחד, ותקנת הציבור החיצונית מן הצד השני - ראה בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225).

רק דין זר הסותר את תקנת הציבור החיצונית, ושהיקפה צר בהרבה מהיקפה של תקנת הציבור הפנימית - לא יוחל על ידי בית משפט ישראלי.

יצוין כי לא רק לשלילה מוסמך בית המשפט הישראלי לפעול, אלא גם לחיוב – כגון כאשר במקום להתעלם מנדבך של הדין הזר, מוצא עצמו בית המשפט הישראלי נאלץ דווקא להשלים לאקונות בדין הזר לפי הנורמות הנוהגות בישראל. אולם, לא כל חסר בדין זר יתמלא על ידי הוראה מן המשפט הישראלי, ולא כל אי התאמה בין הוראת דין זר לבין הוראת הדין הישראלי תצדיק "השלמה" מן המשפט הישראלי.

לעניין זה, לפי פסיקת בית המשפט העליון, ראוי לבית המשפט הישראלי לשקול רק את החלת אותן נורמות פנימיות שהן אוניברסאליות - אותן נורמות שהן בבחינת נחלת מדינות בנות תרבות הפועלות על פי סטנדרטים בינלאומיים מקובלים.

יישומם של עקרונות אלה בנסיבות כל עניין הבא בפני בית משפט ישראלי, אינו פשוט כלל ועיקר. נעלה מספק כי "תקנת הציבור" אינה מילת קסם שנועדה לאפשר החלתו של כלל הדין הישראלי על קונפליקט משפטי הנשלט ע"י דין זר. ה"צינור" של תקנת הציבור לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, דרכו יישאבו נורמות משיטה לשיטה, הוא צר בהרבה. (ראה ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד אלי ואח').

סיכום

לסיכום, מסקנת בית המשפט העליון היתה שלא ניתן להתנות על הוראה קוגנטית – קל וחומר על הוראה קוגנטית בחוק זר. הנמקתו היא שמתן גושפנקא חוקית על ידי בית משפט ישראלי להפרה של מעשה חקיקה קוגנטי זר, המשקף סולם ערכים השונה מסולם הערכים המוכר והמקובל עלינו, הינה מעשה הנוגד את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, ועלול להתפרש כפגיעה בדיני אותה מדינה זרה.

מיטיב השופט ריבלין לתמצת את האמירה שבבסיס פסק הדין בציטוט מדברי השופט האמריקאי Cardozo:

We are not so provincial as to say that every solution of a problem is wrong because we deal with it otherwise at home (Loucks v. Standard Oil Co., 224

N.Y. 99, 111 (1918)).

ובכך, הארה חשובה לבתי משפט שעל שלחנם מונח מעשה חקיקה זר, מקומם ככל שיהיה.


לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה - האפוטרופוס הכללי נ' פלוני

ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נ' מחמוד מוחמד אלי ואח'

לחקיקה שאוזכרה במאמר:

חוק הירושה


* הכותב הוא שותף במשרד כרמון וכרמון הפעיל בת"א ובניו יורק (www.carmonlaw.com ittai@carmonlaw.co.il) העוסק בעיקר במשפט בינלאומי פרטי ופומבי, מייצג בין השאר מדינות זרות וחבר בוועדת קשרי חוץ ויחסים בינלאומיים שליד וועד מחוז תל אביב והמרכז.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

חוקים קשורים

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
ביקור בבית משפט בסין וסקירת שיטת המשפט הסינית
השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין באולם המשפטים של השופט  WOUNG SEE

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ