הבעל תבע חצי מהזכויות בדירה שרשומה על שם האישה וששימשה למגורי הצדדים. בית הדין קבע שלא הייתה כוונת שיתוף, בין היתר על סמך העובדה שהבעל קיבל שכר על שיפוצים בנכס
בני זוג התגרשו אחרי 19 שנות נישואים וילדה אחת. במהלך רוב התקופה הם גרו בדירה שרכשה האישה ונרשמה על שמה. לאחר הגירושין הבעל דרש להצהיר שהוא זכאי לחצי מהנכס. בית הדין הרבני דחה את התביעה. ערעור שהגיש הבעל נדחה ונקבע כי לא הייתה כוונת שיתוף ספציפית. עם זאת, האישה חויבה להחזיר לבעל 150,000 שקל על חלקו בתשלומי המשכנתה.
בני הזוג נישאו בשנת 2000 ויש להם בת קטינה. לשניהם אלו נישואים שניים. הם התגרשו ביולי 2019.
משך רוב שנות הנישואים גרו הצדדים בדירה נשוא המחלוקת. מדובר בדירה שנרכשה ב-2002, כשבהסכם המכר מופיע רק שמה של האישה ורוב הכספים עבור הנכס שולמו על ידה. שוויה של הדירה הוערך בכ-575,000 שקל.
בתביעה שהגיש הבעל הוא דרש להצהיר שחצי מהדירה שייכת לו. הוא טען שמכיוון שנשא בכל הוצאות הבית, תשלומי המשכנתה של האישה נזקפים גם לזכותו, במסגרת ההתנהלות הכספית שהייתה בין הצדדים.
בדיון האיש הודה כי כשערך שיפוץ בדירה מצא לנכון לגבות מאשתו תשלום עבור עבודתו.
בית הדין הרבני בפתח תקווה דחה את התביעה וקבע שהדירה תישאר בבעלות האישה. בפסק הדין נכתב שהאיש לא הביא בדל ראיה לתשלום שביצע בקשר לדירה ולא הוכיח כוונת שיתוף ספציפית.
האיש, שיוצג על ידי עו"ד גלעד גלזמן, ערער על פסק הדין. הוא טען כי בית הדין שגה כשקבע שדירה ששימשה את בני הזוג משך 16 שנה תיוותר בבעלות האישה. הוא ציין כי הוכיח "דבר מה נוסף" להוכחת שיתוף ספציפי, מעבר למגורים המשותפים בדירה, שכן הוא השתתף בשיפוצים שנערכו בדירה, צורף כלווה לחוב המשכנתה, השתתף בתשלום המשכנתה ועשה ביטוח חיים.
לדבריו, הדירה נרשמה על שם האישה מכיוון שהוא נתון בחובות כבדים לאחר שלא שילם את מזונות ילדיו מנישואים קודמים ומחשש שהנושים יעקלו את הדירה. עוד לשיטתו, אין לייחס משמעות לכך שתשלומי המשכנתה יצאו מחשבונה של האישה, מאחר שהם היו שותפים במאמץ לכלכלת הבית ולאחזקתו.
האישה, שיוצגה על ידי עו"ד רעות שדה, טענה כי האיש לא השתתף ברכישת הבית ובתשלומי המשכנתה. לדבריה, הדירה נרכשה מכספים שלה ומהלוואת משכנתה שנגררה מדירתה הקודמת ושולמה מחשבונה הפרטי. היא הוסיפה שהדירה נרשמה על שמה בלבד מכיוון שהיא זו ששילמה עליה.
אין זכות קניינית
הדיינים הרב יעקב זמיר, הרב מימון נהרי והרב ציון לוז-אילוז מבית הדין הרבני הגדול קבעו שמחומר הראיות עולה שהאיש לא השתתף בכלל בתשלום כלשהו לרכישת הדירה.
הם הוסיפו כי העובדה שהאיש קיבל מהאישה תשלום על שיפוץ שערך בדירה תומכת במסקנה שהצדדים לא התכוונו ליצור שיתוף בנכס. חיזוק נוסף למסקנה הוא הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים לאחר 11 שנות נישואים (ובהמשך הוא לא אושר והצדדים המשיכו לחיות יחד) בו נכתב מפורשות שהבית יישאר בבעלות האישה.
גם צוואה שכתבה האישה בה היא מורישה את הדירה לילדיה מנישואים קודמים ולבתם המשותפת של הצדדים מוכיחה על העדר כוונת שיתוף.
בנסיבות אלה קבעו הדיינים שלאיש אין זכות קניינית בנכס.
מכיוון שהאישה הודתה כי האיש שילם את הוצאות הדירה השוטפות, כולל מיסים, קבעו הדיינים שהשתתפותו זו מזכה אותו במחצית חוב המשכנתה ששולם על ידי האישה עד למועד הקרע, בסך 151,252 שקל.
לא ניתן צו להוצאות.
לפסק הדין המלא בתיק 1234501/3
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין