דרישת העירייה למציאת פתרון חנייה כתנאי להיתר לתוספת בנייה הינה מוצדקת

לפסק הדין בעניין זילברברג ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח'

בני זוג שביקשו היתר מעיריית תל אביב להגדלת שטח ביתם נדרשו להציג פתרון חנייה, בתגובה ביקשו בני הזוג לשלם אגרת "כופר חנייה" חלף הקמת החנייה בפועל, אולם לאחר מכן השיגו על חוקיות דרישת הכופר. ביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א דחה את העתירה הן מטעמי סף, והן לגופו של עניין, באשר לעירייה זכות לדרוש פתרונות חנייה.

העותרים, בני זוג שהינם בעלי יחידת מגורים בבית פרטי דו משפחתי בתל אביב, פנו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב בבקשה לקבל היתר לתוספת בנייה של 41 מ"ר, אשר תעמיד את שטח יחידת המגורים על 149.5 מ"ר. הוועדה המקומית דרשה מהעותרים להציג פיתרון לחנייה אחת נוספת הנדרשת לפי התקן ולמלא תנאים נוספים שביניהם "שמירה על העצים הקיימים במגרש".

העותרים לא הציגו כל הצעה לפתרון חנייה ובמקום זאת חתמו על כתב התחייבות לתשלום אגרה של כ 44,000 שקלים ל"קרן חנייה - מגורים - אזור 1" ועם התשלום ניתן להם ההיתר המבוקש, אולם לאחר מכן, דרשו לבטל את הדרישה לתשלום 'כופר חנייה' או, לחילופין, לקבוע כי בנסיבות הנכס, די בתשלום חליף ל- 1/3 חנייה ואין מקום לתשלום בגין מקום חנייה מלא, אולם העירייה סירבה לבקשה, ולפיכך הגישו בני הזוג עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.

לטענתם, תקנות החנייה המאפשרות לעירייה לדרוש כופר חנייה לא חלות על ביתם, שכן על מרחב התכנון בו הוא ממוקם חלה תכנית מתאר, הפוטרת אותם מחובת תוספת חנייה או תשלום כופר חלופי, ולחילופין, סכום הכופר חושב באופן מוטעה. כן טענו, כי התנהלות העירייה הייתה נגועה בפגמים, כאשר המחשבה שהדריכה אותה הייתה טכנית - חשבונאית ולא תכנונית, סביבתית או תחבורתית, וכמו כן, מאחר ותוספת הבנייה לא גדולה, דרישת הכופר אינה מידתית.

העירייה והועדה המקומית לתכנון ובנייה טענו בין היתר, כי העתירה הוגשה בשיהוי, וכי משבחרו העותרים מרצונם החופשי לשלם את כופר החנייה, הם מנועים מלטעון כנגד חיובם בתשלום זה, וכי החלטתה ניתנה לאחר שהפעילה שיקול דעת תקין וסביר.

השופט ד"ר עודד מודריק דחה את העתירה על הסף. נקבע, כי העתירה אכן הוגשה בשיהוי ניכר -כשנה לאחר מתן ההחלטה, וכי העותרים שלא אולצו לחתום על כתב ההתחייבות לתשלום כופר החנייה, מושתקים כעת מלטעון כנגד ההחלטה, ובכל מקרה, טרם הפנייה לביהמ"ש היה עליהם להגיש השגה לוועדה המחוזית, שהיא הזירה ההולמת לטענותיהם.

עוד נפסק, כי גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות, שכן אי החלת תקנות החנייה בשל קיומה של תכנית מתאר, תיצור ריק תכנוני שאינו יכול לעמוד, וכי לא ייתכן, כי בשל תחולת תכנית מתאר על אזור בו מתבקשות תוספות בנייה, אשר עלולות לגרור הגדלת היקף האוכלוסייה, לא תוכל העירייה לדרוש פתרונות חנייה לאותה אוכלוסייה מוגדלת.

עוד נפסק, כי בנכס אין כלל חנייה, ולפיכך דרישת העירייה למצוא פתרון או תחליף פתרון למקום חנייה מוצדקת, וכי לא נמצא כל פגם בהתנהלות העירייה ובשיקול הדעת שהפעילה במקרה זה.

"בין השיטין עולה מן העתירה שאלה נכבדה מאד של ניצול ראוי, חוקי ותקין של כספי כופר חנייה בידי גורמי העירייה (...) מן הראוי להבטיח שהשרות או התמורה הניתנת בעד המחיר (חניון ציבורי בסמיכות אזורית מתאימה תהיה הולכמת את תנאי הדין. שכן ה"פיתוי" לנצל את כספי "כופר חנייה" לשם פתרון למצוקה תקציבית מיידית של הרשות המקומית הוא מן הסתם גדול", כתב השופט בסופו של פסק הדין אך הוסיף, כי משהעותרים העלו טענות אלה בצורה היולית, תיאורטית ונעדרת ביסוס, לא היה מקום לדון בה.

• ב"כ העותרים: עו"ד יובל גלאון
• ב"כ המשיבים: עו"ד פזית שלמון ברץ

לפסק הדין בעניין זילברברג ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח'

למדור: חוקתי ומנהלי

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

www.psakdin.co.il

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.