לפסק הדין בעניין אלמונית נ' עיריית תל אביב
בית הדין האזורי לעבודה בת"א קבע כי אישה שנאלצה לעזוב את דירת המגורים המשותפת בשל אלימות בעלה, זכאית עם מותו לקצבת שאירים ממעסיקתו.
אישה שסבלה מאלימות פיסית ומילולית מבעלה, עזבה את הבית לאחר שכלו כל הקיצין, ועברה לגור בגפה, כשזה מסרב להתגרש ממנה. כעבור כ 15 שנים מת הבעל, והאישה תבעה מעיריית תל אביב, בה עבד, קצבת שארים, אולם זו סירבה בטענה שאינה זכאית לקצבה מאחר ונפרדה מהבעל ולא הייתה סמוכה על שולחנו. בשל כך הגישה האישה תביעה כנגד העירייה לבית הדין האזורי לעבודה.
המחלוקת בין הצדדים נסובה על פרשנות הוראות חוק הגמלאות הקובעות, כי אישה תהא זכאית לקצבת שארים אם גרה עם המנוח בשעת מותו או אם התגרשה ממנו והמנוח חוייב לשאת במזונותיה.
האישה טענה, כי דרישת המגורים הקבועה בחוק מתייחסת לידועה בציבור בלבד, וכי בכל מקרה אין להחילה מקום בו עזבה את הבית מאונס, בשל אלימות המנוח כלפיה. כן טענה, כי לאורך השנים פחדה לתבוע מהמנוח מזונות, ואין זה צודק להשתמש במצב זה כנגדה, כאשר ע"פ ההלכה, אישה שעזבה את הבעל כתוצאה מהתנהגותו-הוא, זכאית למזונות, וכפועל יוצא, גם לקצבת שאירים.
מנגד טענה העירייה, כי בני הזוג נפרדו "פרידה של קבע", וכי במשך שנים התפרנסה האישה בכוחות עצמה, ועל כן נשללת זכאותה לקצבה. עוד נטען, כי מערכת היחסים בין המנוח לאישה אינה מעניינה.
השופטת לאה גליקסמן קבעה: אישה שסבלה מאלימות לאורך שנים ובשל כך נאלצה לעזוב את הבעל, זכאית לקצבת שאירים הן מכח החוק והן מכח שיקולי צדק, יושר ומדיניות ראויה.
ראשית נקבע, כי תנאי המגורים המשותפים חל על ידועה בציבור בלבד, בעוד שקצבת אישה נשואה תישלל רק אם יוכח כי התקיימה 'פרידה של קבע', כאשר במקרה בו נאלצה לעזוב את המנוח כתוצאה מהתנהגותו האלימה - אינו נכנס לגדר 'פרידה של קבע'.
תוצאה זו, כך נקבע, מתחייבת גם משיקולי צדק, יושר ומדיניות ראויה.
"תוצאה לפיה נשללת זכאותה של התובעת לגמלאות משמעותה היא שהתובעת נענשת פעמיים בשל אלימות בעלה המנוח כלפיה: פעם אחת בחייו - עת עקב התנהגותו האלימה של המנוח נאלצה לברוח מהדירה המשותפת ולהתפרנס בדוחק מעבודות ניקיון (...) כאשר המנוח מסרב לתת לה גט ולאפשר לה לבנות את חייה מחדש; פעם שנייה לאחר מותו- עת כתוצאה מהאירועים שהוכתבו על ידי התנהגותו האלימה של המנוח נשללות זכויותיה על פי חוק", כתבה השופטת והוסיפה, כי המדיניות הראויה במקרה כזה, היא לעודד נשים הסובלות מאלימות להיפרד מבן הזוג האלים ולעזוב למקום מבטחים, ועל כן התוצאה המתחייבת היא שלא לשלול זכאותן לקצבת שאירים.
כן נקבע, כי תשלום הקצבה מתחייב גם מכח המסקנה, כי אילו הייתה האישה מגישה כנגד המנוח תביעת מזונות (מה שלא עשתה כיוון שפחדה ממנו), הייתה זכאית להם, ובמקרה כזה, הרי שהעירייה הייתה מחויבת בתשלום הקצבה ממילא.
באשר לטענת העירייה כי יחסי המנוח ואשתו אינם מעניינה, ציינה השופטת כי על המעסיק מוטלת החובה לסייע לעובדת שסובלת מאלימות, ובהתאמה- אין כל פסול להטיל על המעסיק את תשלום קצבת השאירים לאלמנת עובד שנהג בה באלימות.
לפסק הדין בעניין אלמונית נ' עיריית תל אביב
למדור: דיני עבודה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין