בע"א 2988/05 קפוצי'ן עסקי מזון בע"מ נ' אקו"מ – אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ, (27.2.07) קבע בית המשפט המחוזי בת"א (כבוד השופטים גרסטל, פוגלמן ושילה), כי מנהל ובעל מניות בחברה שהפעילה בית קפה, אינו נושא באחריות אישית להפרת זכויות יוצרים בגין ביצוע פומבי בלתי חוקי של יצירות מוזיקליות, על אף שהיה מעורב באופן אישי בארגון ההופעה המפרה.
הנימוק לאי הטלת האחריות היה, כי המעשה נעשה על מנת להגדיל את רווחי החברה ולא למען התועלת הפרטית, של אותו מנהל.
פסק הדין בעניין קפוצ'ין
עובדות המקרה וההכרעות השיפוטיות
בית המשפט המחוזי בת"א דן בערעור על פסק דין של בית המשפט השלום ברחובות (כבוד השופט גדעון ברק), שניתן בתביעה של אקו"מ כנגד חברה שהפעילה בית קפה בקניון בנתניה, וכנגד בעל מניות בה ומנהלה (להלן: " המנהל"). המנהל הזמין אומן אשר הופיע בפני אורחי בית הקפה וביצע יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, לטענת אקו"מ ללא רישיון ממנה. לטענת החברה, ההופעה הייתה מכוסה ע"י הרישיון שניתן לקניון, הואיל ולא בוצעה בשטח בית הקפה כי אם בשטח הקניון שנתחם עבורה.
בית משפט השלום קבע, כי רישיון הקניון לא חל על ההופעה, וכי החברה הפרה זכויות יוצרים. אחריות הוטלה גם על המנהל, משנקבע כי יש לראותו כמי שהפיק תועלת מהרווח שקיבלה החברה עקב ההפרה. שאלת התועלת שהפיק המנהל מן ההפרה התעוררה לאור נוסח סע' 2 (3) לחוק זכות יוצרים, אשר מטיל אחריות להפרת זכויות יוצרים על אדם אשר התיר (ללא רשות היוצר) ביצוע פומבי של יצירה במקום בילוי, "לתועלתו הפרטית".
בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום לעניין אחריות החברה, אך נמנע מלהטיל אחריות אישית על המנהל, למרות שמעורבותו בארגון ההופעה המפרה לא הייתה שנויה במחלוקת, ולמרות שקבע כי פעל בחוסר תום לב.
בניגוד לבית משפט השלום, שופטי הערעור סברו, כי אין לזהות את התועלת שמפיקה חברה מן ההפרה (הגדלת רווחיה) עם תועלתם הפרטית של בעלי המניות או מנהליה. לפיכך, פסקו כי המנהל שהתיר את המופע המפר לא עשה זאת "לתועלתו הפרטית" ואינו נושא באחריות להפרה.
בית המשפט המחוזי סבר, כי ראיית הרווח שצמח לחברה כרווח של מנהלה חוטאת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אשר מבחין בין הזכויות והחובות של תאגיד לבין אלו של מנהליו ובעלי מניותיו. לביסוס דבריו נסמך על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, שהוא התקדים המנחה בעניין אחריות אישית של אורגנים בתאגיד להפרת זכויות קניין רוחני. לאור הלכת צוק אור קבע בית המשפט, כי אורגן עשוי לחוב יחד עם החברה על פי המבחן הרגיל של דיני הנזיקין, דהיינו, אם בו עצמו מתקיימים כל יסודות העוולה. אם מדובר בעוולה שאחד מיסודותיה הוא ביצועה "לתועלתו הפרטית" של המעוול, אזי לשם הטלת אחריות על המנהל אין להסתפק בכך שהחברה הפיקה תועלת מביצוע העוולה.
בית המשפט כבר פסק כך בעבר[1]. במקרים אחרים העדיפו בתי המשפט להימנע מהתמודדות עם הסוגיה, מאחר שהמנהלים לא ביקשו להפריד את אחריותם האישית מאחריות החברה[2].
גישה אחרת
ספק רב אם סע' 2(3) לחוק זכות יוצרים התכוון ליצור אכסניה לאבחנה בין חברה לבין מנהלה. ואולם, אפילו אם כך, חשוב לזכור שחוק זה הינו תרגום של דבר חקיקה אנגלי עתיק יומין משנת 1911 שהוראותיו ינקו משדי הלכות המשפט המקובל של המאה התשע עשרה. באותה תקופה היו דיני התאגידים בחיתוליהם והדאגה לרך הנולד קיבלה ביטוי בשמירה אורתודוכסית על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. מאז עברו דיני התאגידים והנזיקין כברת דרך ארוכה שבמהלכה נאלץ עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לסגת בפני ערכים מסוימים.
עם כל הכבוד, נראה כי בית המשפט פירש את סע' 2(3) והחיל עליו את הלכת צוק אור באופן מכאני מבלי לתת את הדעת להגיון ולמדיניות הניצבים בבסיסה. הקביעה כי באורגן עצמו צריכים להתקיים כל יסודות העוולה, משמעה, לדעתי, כי צריכים להתקיים בו יסודות ההתנהגות והמצב הנפשי הנדרשים לביצוע העוולה (להתיר את הביצוע הפומבי שמפר זכות יוצרים ביצירה הנחזית כמוגנת).
הלכת צוק אור קובעת, כי עצם העובדה שפלוני ביצע את העוולה כאורגן של תאגיד ושלא למען עצמו, אינה משחררת אותו מאחריות.
זה העיקרון הכללי. אין הוא מתייחס במפורש להוראת חוק בה נאמר "לתועלתו הפרטית", ואולם, מן הראוי היה שעקרון זה וההיגיון שמאחוריו היו עומדים לנגד עיני בית המשפט ומכוונים אותו לפרשנות שונה של מונח זה.
מודל האחריות האישית למעשה נזיקין של אורגן, התפתח מתוך תפישה לפיה בהטלת אחריות על התאגיד בלבד אין די כדי להרתיע באופן יעיל את שלוחיו מלבצע עוולות במסגרתו, והיא אינה מספקת פיתרון ראוי לפיצוי הניזוקים מאותן עוולות. אם מנהל ביצע עבור התאגיד פעולה מזיקה שראוי מבחינה חברתית להרתיע מביצועה, מה לי אם המנהל הפיק תועלת מכך ומה לי אם לאו. שאלה זו עשויה להיות רלבנטית לעניין גובה הפיצוי שיושת על המנהל.
הפרשנות שבה נקט בית המשפט אינה משרתת את המדיניות הרצויה לפיתוח סטנדרטים להתנהגות נושאי משרה ובעלי שליטה בתאגיד. היא מעניקה לאורגנים בחברה אשר נטלו חלק פעיל בהפרת זכויות יוצרים, מקלט נח מאוד מפני אחריות אישית. מעטים מאוד יהיו המקרים בהם ניתן יהיה להוכיח כי המנהל הפיק ממעשי ההפרה תועלת פרטית, במובן אליו כיוון בית המשפט.
פרשנות זו מנוגדת גם לגישה שנקבעה באופן ספציפי לגבי אחריות להתרת ביצוע פומבי מפר: שאיפה "להרחבת מעגל האחריות והאחראים ולא לצמצומו"[3].
הפרה עקיפה והפרשנות המוצעת
הפרה על דרך התרת ביצוע פומבי המפר זכויות יוצרים שייכת לקטגוריה של הפרות המכונות "הפרות עקיפות" (להבדיל מההפרה הישירה שנעשית ע"י מבצע היצירה). לקבוצה זו משתייכות גם פעולות כגון: החזקה, מכירה, השכרה, הפצה, הצגה בתערוכה ויבוא של יצירות המפרות זכויות יוצרים, והכול "בדרך מסחרית" או "לצרכי מסחר". האופן שבו פירש בית המשפט את סע' 2 (3) יוצר אנומליה מוזרה ולא רצויה בין מקרים אלו של הפרה עקיפה לבין התרת ביצוע פומבי המפר זכויות יוצרים ביצירה. כך למשל:
זמר מופיע באולם מופעים ומפר זכויות יוצרים ביצירות מוזיקליות. באותה שעה, בכניסה לאולם, הסוכן של אותו זמר מציג למכירה תקליטורים שבהם השירים שמבוצעים על הבמה, והכול למטרה מסחרית.
לפי גישת בית המשפט, מנהל החברה בעלת האולם אשר התיר את ההופעה ואת הצגת התקליטורים המפרים והיה מודע למעשי ההפרה, ישא באחריות רק לגבי מכירת התקליטורים אך לא לגבי ההופעה. זאת משום שהצגת תקליטורים מפרים למכירה מהווה הפרה אם היא "בדרך מסחרית". מאידך, אחריות המנהל לגבי המופע שהוצג מותנית בהוכחה כי הפיק ממנו תועלת פרטית נפרדת מזו של החברה.
ניתן לנקוט פרשנות אחרת, והיא :שהביטוי "לתועלתו הפרטית" יוצר אבחנה בין פעולה שנועדה לתועלת פרטית, כלומר למטרות רווח, לבין פעולות שאינן כאלו. לפיכך, ביצוע פומבי מפר של יצירות לצרכים שאינם מסחריים לא יטיל אחריות להפרת זכויות יוצרים על החברה בעלת האולם, וגם לא על מנהלה שהתיר את הביצוע. אם ההפרה בוצעה למטרות רווח ישאו באחריות הן החברה והן והמנהל. פרשנות זו מיישרת קו עם הוראות חוק זכות יוצרים הדנות בהפרות עקיפות, וקל יותר לעכלה לאור הנוסח האנגלי המקורי של סע' 2(3), אשר נוקט בביטוי "for his private profit". מובן המילה "profit" צר יותר מזה של המילה "תועלת" והוא מצומצם לרווח כלכלי הנובע בד"כ מפעילות מסחרית.
על הגישה הפרשנית הרצויה ניתן ללמוד מהצעת חוק זכות יוצרים, אשר פורסמה ביולי 2005 ונדונה בימים אלו ע"י הכנסת. ההצעה, אשר משקפת את הדין הרצוי ואת הדין הנוהג במדינות מתקדמות רבות, מטילה אחריות בגין התרת ביצוע פומבי מפר במקום בידור ציבורי, כמו לגבי שאר ההפרות העקיפות, כאשר הדבר נעשה למטרת רווח. במוקד עומדת מטרת ההפרה לא זהות הנהנה ממנה.
ער אני לכך, שהפרשנות המוצעת כאן מייחסת משקל רב יותר לתכלית החקיקתית, למדיניות משפטית רצויה ולעקרונות המקובלים לגבי הטלת אחריות על אורגנים בתאגיד, מאשר למובן המילולי של נוסח הוראת החוק כפשוטה. ואולם, דרך זו מעוגנת היטב בהיסטוריה הפרשנית של חוק זכות יוצרים ע"י בתי המשפט הישראליים, אשר כדי להתאים חוק זה לתפישות מודרניות, השכילו להציל את מונחיו מהמבוי הסתום אליו היו מובלים ע"י פרשנות מילולית דווקנית.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
* הכותב שימש כרשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר בשנים 1998 - 2002.
כיום הינו בעל משרד עו"ד פרטי המתמחה בדיני קניין רוחני והוא מלמד תחום זה באוניברסיטה העברית.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[3] ראה: ע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם בעמ ' , אגודת קומפוזיטורים נ' חברת אהרון ברמן, אמרגן בע"מ, (פ"מ תשמ"ו (1) 441, 455.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.