התובעת (להלן גם:
"הפדרציה") היא תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים, והיא מטפלת במתן הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוזיקה מוקלטת בישראל, והיא גובה את התמלוגים בגין כך, ומחלקת אותם בין חברות התקליטים החברות בפדרציה התובעת.
הנתבעת 1, (להלן:
"הנתבעת"), היא חברה המפעילה אולם אירועים בשם "
גן הפקאן" (להלן:
"האולם") בנתיבות, והנתבעים 2 ו - 3 הם מנהלים ובעלי מניות של הנתבעת, והם מפעילים את האולם.
באולם מושמעות, באמצעות מערכת הגברה, במהלך אירועים המתקיימים שם, יצירות מוזיקליות, כאלה שזכויות היוצרים בהקלטות שלהן, שייכות לחברות תקליטים ישראליות וזרות, אשר העבירו לתובעת, בדרכים שונות, את זכויותיהן, ולפיכך, התובעת היא בעלת זכויות ההשמעה הפומבית והשידור לגבי אותן יצירות.
בפועל, מתבצעת ההשמעה של המוזיקה המוקלטת באולם, על ידי תקליטנים, ששירותיהם משולמים על ידי מזמיני האירוע, אך הדבר נעשה בידיעה ובהסכמה של הנתבעים, ביחס לעצם עבודת התקליטנים ומתן שירותיהם למזמינים הללו.
האולם לא קיבל מהפדרציה הרשאה להשמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת, על פי המקובל אצל הפדרציה, וממילא אין הנתבעים משלמים דמי הרשאה הנגבים על פי ההסדרים שהיא נוהגת לכרות עם אולמות כאלה.
אין מחלוקת שהנתבעים אינם מקיימים פיקוח ובקרה על כי התקליטנים יהיו מצויידים ברשיון השמעה, מצידם הם, ומטעמים שיפורטו הם טוענים שאין עליהם חובה וצורך לעשות כן.
לאחר שהתראות וחילופי תכתובת בין באי כח הצדדים לא הועילו ליישב את העניין, הוגשה תביעה זו שלפני, ובה הפדרציה עותרת, בטענה של הפרת זכויות יוצרים, לסעדים של צו מניעה קבוע שיאסור על האולם ומנהליו את המשך השמעת המוזיקה, שהזכויות בה מוקנות לפדרציה, וכן לחיוב הנתבעים בפיצוי הסטטוטורי המירבי שבחוק, בסך 20,000 ש"ח לכל הפרה, מתוך 5 הפרות נטענות אשר תועדו על ידי אנשי התובעת.
החקיקה הרלוונטית הינה חוק
זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "
החוק") ופקודת זכויות יוצרים (להלן:"
הפקודה"), כאשר הפיצוי הסטטוטורי הנ"ל קבוע בסעיף
3 א לפקודה.
על פי הסכמה דיונית, שהושגה בישיבת קדם משפט, ויתרו הצדדים על חקירות של המצהירים שהגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, והוחלט שהתיק יוכרע על סמך החומר הכתוב שהוגש, כלומר, כתבי הטענות, תצהירים, ונספחיהם, בצירוף סיכומים בכתב.
אין מחלוקת שזכויות היוצרים בקטעים שהושמעו באולם שייכות לפי הוראות החוק לפדרציה, וכן בדבר הקנייתן במערכת הסכמית לגוף זה מטעם בעלי הזכויות המקוריים, כלומר חברות התקליטים הזרות והמקומיות.
התובעת סומכת עילתה בתביעה הנוכחית, למעשה, על ההוראה שבסעיף
2 (3) שבחוק הנ"ל שזו לשונו:
" כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה, אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון, או למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור, בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שיהא בהצגה משום הפרת זכות היוצרים"
טענות ההגנה שבהן מתמקדים הנתבעים, כעולה מסיכומיהם (לאור ההסכמה הדיונית ברור שהכחשות עובדתיות וכלליות שבכתב ההגנה שוב אינן רלוונטיות) הן שתיים:
1. 1. הנתבעים טוענים שהשמעת מוזיקה, על ידי תקליטן באולם השמחות, אין בה כדי מתן הרשאה של בעל האולם, להשמיע יצירות באולם שבבעלותו.
2. 2. עוד הם טוענים, וזו לטעמם הטענה המרכזית, שלא היה בידיעתן ולא היו צריכים לדעת כי יש בהשמעת מוזיקה על ידי תקליטן באולמם, משום הרשאה המהווה הפרת זכויות יוצרים.
כמו כן, הם טוענים כנגד הסעדים שהתבקשו, כגון, נגד גובה הפיצוי הנתבע.
מהנימוקים שיפורטו להלן, ראיתי לדחות את טענות ההגנה שהועלו, ולאמץ את גישת הפדרציה ושיטתה לגבי הפלוגתאות שבמחלוקת, ובכלל זה ראיתי להסכים ולאמץ את הפסיקה הרלוונטית, כפי שהסתמכה עליה הפדרציה, בדבר הגישה הפרשנית הראויה להינקט ביחס לסוגיות הכלולות בפלוגתאות הללו.
קביעותי ומסקנותי באשר לטענות ההגנה, המהוות, כיום, את הפלוגתאות הטעונות הכרעה הן כדלקמן:
א. א. הנתבעים טוענים כי לא התקיים האמור בסעיף
2 (3) לחוק, בריישא, כלומר הדרישה שמדובר יהיה בהפרה שהיא
"לתועלתו הפרטית" של המפר. הם טוענים כי אינם מפיקים רווח כלכלי מביצוע ההשמעה באולם, שכן התקליטן נשכר ישירות על ידי מזמיני האירוע, הוא זה המשמיע את היצירות, באמצעות מערכת הגברה מטעמו, וגם התשלום עבור שירותיו מתבצע ישירות בין צדדים אלה.