חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובעים, שוכרי מחסן לצרכי אחסון חומרי קוסמטיקה, תבעו את בעלת הבניין המשכירה (הנתבעת1) ואת נתבע נוסף (בכר) בגין נזק בסך 260,144 ₪ שנגרם לסחורה במחסן בעקבות עבודות שיפוצים בצנרת הביוב ובגלריה שנערכו בנכס. התובעים טענו כי הנתבעת1 אפשרה לנתבע 2 ולחברת שיפוצים לבצע עבודות ללא ידיעתם וללא אישורם, מה שגרם להצפות ביוב, פגיעה בסחורה ונזקי סניטציה. התובעים צירפו חוות דעת שמאי להערכת הנזק שביצע שווי של כ-155,592 ₪ לנזק לסחורה ועוד הוצאות לשינוע וכו'. התובעים טענו גם להפרת הסכם השכירות וחוק איסור לשון הרע. משיבה טענה כי התובעים לא ערכו ביטוח כנדרש בהסכם וכי חובת הביטוח ומעבר האחריות מופיעים בהסכם במפורש, וכי אין לה אחריות לנזקים כי העבודות בוצעו בהסכמת גולן. עוד נטען כי התובעים פעלו ברשלנות תורמת וכי הנתבעים האחרים (בכר ועולם הבניין) אינם אחראים. בדיון נקבע כי נזקי הסחורה נגרמו הן מהצפות מי ביוב שהתרחשו בשל הזנחה ותכנון לקוי של מערכת הצנרת על ידי הנתבעת1, הן מפסולת שנפלה מחלקה העליון של הבניין במהלך עבודות שיפוצים. נקבע כי להערכה שנתן שמאי מטעם התובעים יש סמכות וכי הנתבעת1 אחראית בנזיקיות לנזק שנגרם. נקבע כי לאור נסיבות המקרה והזמינות לעדכון ואי שקיפות של הנתבעת1 כלפי התובעים, לא תחול עליה חבות מבוטחית בהתאם להסכם, וכי לא ניתן להחיל על התובעים את סעיפי ההסכם בדבר פטור מאחריות. טענות הלשון הרע נדחו, אך נפסק פיצוי סמלילי בגין עוגמת נפש לתובעים בגובה 10,000 ₪. התביעה נגד הנתבע 2 (בכר) נדחתה, הודעת הצדדים השלישיים נגד עולם הבניין ובכר נדחתה. הנתבעת1 חייבה בתשלום סכומים לפיצוי, הוצאות ושכר טירחה.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת1 לשלם לתובעים סך של 155,592 ₪ לנזקי סחורה, 4,500 ₪ עבור שכר טרחת השמאי, 590 ₪ להובלת הסחורה ו-10,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש. התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה, והודעת הצדדים השלישיים נגד הקבלנים נדחתה עם חיוב הנתבעת1 בתשלום הוצאות וכספים לצדדים השלישיים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: תוכן פסק הדין עוסק בתביעה בעניין ביטול טיול מאורגן למרוקו בעקבות פרוץ מלחמה באזור, שהביאה לביטול הטיול והחזר חלקי של הסכום ששולם. התובע דרש החזר הפרש בגין תשלום שלא הושב, פיצויים בגין שירות לקוי, הפרת תום לב ועוגמת נפש. הנתבעת טענה והציגה שהוחזר עבור חלק מהסכום ובכלל זה עבור הוויזות, וטענה כי סכום מסוים היה תשלום מקדמה למלון שלא ניתן להחזרו עקב ביטול שנוצר במצב של כוח עליון, כדוגמת אירועי מלחמה. בית המשפט בחן את ההתכתבויות והמסמכים, קבע כי הנתבעת פעלה בדרך סבירה וראויה לנוכח האירועים החריגים שהשפיעו על התהליך, וכי עיכוב ההחזר לא נעשה שלא כדין. בתי המשפט הכירו כי בפועל הנתבעת החזירה סכום גבוה מזה של ההפרש המדובר ואף יותר, בעקבות טעות בהחזר הוויזות. יחד עם זאת, המלון לא החזיר את המקדמה ששולמה והדבר סוכם בתנאי ההזמנה שהגנו על הנתבעת מפני החזרת תשלום במקרים של כוח עליון. בית המשפט זיכה את הנתבעת גם בהתחשב בנסיבות המורכבות ובכך שהתובע לא הוכיח עוול חמור כלפיו. לבסוף, נפסק כי התביעה תידחה, כל צד יישא בהוצאותיו ואין התובע זכאי להחזר או פיצויים.

תוצאה: התביעה נדחתה, והתובע לא זוכה להחזר כספי או לפיצויים. כל צד יישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, זוג הורים ל-4 ילדים, תבעו סכום של 11,000 ₪ בגין חיוב להשתתפות עצמית בהשכרת רכב בשווי 1,115 אירו שבוצעה באוסטריה דרך חברת הרץ העולמית. התובעים טענו כי הוחתם עליהם חוזה שכירות שכלל רשימת נזקים שנמצאת במקומות לא ברורים בהסכם, ולדבריהם הוגבלו בזכויותיהם לבדוק את הנזקים ברכב. בנוסף, טענו לתשלום כפול של השתתפות עצמית בגין 2 תוצאות נזק שונות, ואינם מסכימים עם דרישת התשלום המסיבית. הנתבעת, קשר רנטאקר בע"מ, טענה כי היא מטפלת רק בהשכרות בישראל וכי יש להפנות את התביעה לסניף האוסטרי, וכי התובעים פנו אליה במטרה לחפש "כיס עמוק". הנתבעת הציגה כי סניף הרץ האוסטרי חייב את התובעים פעמיים בשל שתי תאונות נפרדות.

תוצאה: הנתבעת תחוייב להחזיר לתובעים סכום של 1,462 שקלים נוסף על 50 שקלים הוצאות משפט. סך כל התשלום עומד על 1,512 ₪, לשלם תוך 30 יום עם פיגורים במידה והעיכוב. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נפתחת ל-30 יום.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבתי משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו הוגשה תביעה על סך 1,000 ₪ נגד חברת תחבורה ציבורית בגין אוטובוס שלא עצר בתחנה בזמן ובמקום המתאימים, מה שגרם לתובע להמתין זמן רב ולגרום לו לאי נעימות ואובדן זמן. התובע, משתמש קבוע בתחבורה ציבורית ועורך דין במקצועו, טען כי האוטובוס עבר בתחנה כשנהג מתעלם מהסימונים ודרישות הנוסעים, וכי החברה אינה מקפידה על הנהלים ואף מתייחסת באופן מזלזל לתביעות מסוג זה. הנתבעת טענה שהתובע לא עמד במקום הנכון בתחנה ולכן על פי הנהלים הנהג לא יכול היה לעצור, וטענה כי התביעה קנטרנית וניתן היה להגיע לפשרה. בית המשפט מצא כי האוטובוס אכן לא עצר בתחנה, דחה את טענות הנתבעת כי התובע עמד במקום לא מתאים, ומכיוון שהנתבעת לא הציגה את הנהג לעדות, יש לקבל את גרסת התובע כטענה המוצדקת. בית המשפט קבע כי למרות ההפרה, הנזק שנגרם לתובע הוא מינימלי ואינו מצדיק פיצוי גבוה, בין היתר לאור העובדה שהתובע יכול היה למצוא פתרון חלופי להגיע ליעדו. בית המשפט תקע פיצוי של 150 ₪ בלבד. בנוסף, נמצא כי הנתבעת ניסתה לפתור את המחלוקת בדרכי נועם והציעה פיצוי כספי שוכרז ונדחה על ידי התובע, ולכן לא חייב את הנתבעת בהוצאות משפט.

תוצאה: בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כספי של 150 ₪ בלבד, דחה את טענות הנתבעת לגבי אי עצירה מוצדקת, ולא חייב את הנתבעת בהוצאות משפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים טענו כי טיסת אל על מתל אביב לבטומי המריאה באיחור של מעל חמש שעות, מה שמקנה להם זכאות לפיצוי לפי חוק שירותי התעופה, כולל אפשרות לבחירת השבת תמורה או כרטיס חלופי. לפי התובעים, איחור זה גרם להם לנזקים כלכליים, רגשיים ושיבושים בתוכניות. הנתבעת טענה כי האיחור היה פחות מחמש שעות, וזאת מאחר שההגדרה להמראה היא זמן התנתקות הגלגלים מהקרקע ולא זמן עזיבת הגייט. סכסוך העובדות התרכז בהגדרת עוגן הזמן המחשב את האיחור. בית המשפט התייחס לסעיף 7 לחוק שירותי התעופה שקובע זכויות נוסעים במקרה של איחורים, וקבע כי הטיסה עזבה את הגייט במסגרת זמן של פחות מחמש שעות עיכוב, ואם מחשבים את זמן התנתקות הגלגלים מהקרקע, האיחור בפועל הוא פחות מ-5 שעות. מאחר ולא ניתן היה לצפות מהנתבעת לפנות לנוסעים טרם עזיבת הגייט על מנת לאפשר החלפת כרטיסים, ולמרות איחור הטיסה, לא הייתה הפרה של זכויות התובעים. בנוגע לרצון התובעים לקבל פיצוי לדוגמה לפי סעיף 11 לחוק, קבע בית המשפט כי פיצויים כאלה שמורים למצבים בהם הייתה הפרה ביודעין של חובות החוק, דבר שלא הוכח במקרה זה. כמו כן, לא נמסר כי התובעים היו בוחרים אחרת אם הייתה מוצעת להם אפשרות החלפה, בהתחשב ברצונם להגיע למקום היעד בזמן ספציפי. לפיכך נדחתה התביעה מכל וכל, ללא חיוב בהוצאות.

תוצאה: התביעה נדחתה כולה, ללא פיצוי לתובעים, וכל צד ישא בהוצאותיו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים, שוכרי דירה בהסכם שכירות בלתי מוגנת, תבעו את הנתבעת המשכירה נזקים שנגרמו בדירה, כולל הצפת מים ושירותי אינסטלטור, תיקון רצפת פרקט, והחזר דמי שכירות של ימים שלא נוצלו בסוף תקופת השכירות. הנתבעת טענה כי הסתימה בשירותים נגרמה משימוש לא סביר מצד התובעים, ושהייתה רטיבות בדירה בשל קידוחים שנעשו לקראת התקנת מזגן על ידי התובעים, ועודכנה בעלות תיקוני הקירות כתוצאה מכך. כמו כן, הנתבעת ביקשה לקזז מהסכום שהיא חייבת להחזיר לתובעים, בין היתר על תיקון החור בקיר, ולשלם חלק מהפיצויים.

תוצאה: בית המשפט פסק כי הנתבעת תחזיר לתובעים 2,271 ש"ח עבור דמי שכירות שלא נוצלו, ושאר טענות התובעים נדחו. כל צד יישא בהוצאותיו, ורשות לערעור ניתנה לבית המשפט המחוזי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעים הגישו תביעה נגד שכנם בעקבות אירוע בו נשברה טלוויזיה והיו איומים מילוליים ואלימים. לטענת התובעים, ביום האירוע הנתבע דפק בחוזקה על דלת ביתם, נכנס וגרם לנזק בטלוויזיה ובמשקפיים, בנוסף הוא איים עליהם ועל ילדיהם. התובעים דרשו פיצויים בסך של כ-35,877 ₪ עבור הטלוויזיה, התקנתה, משקפיים, שכ"ט עו"ד ופיצוי על עגמת נפש. הנתבע טען מנגד שהאירוע היה פלילי מסוים שבוטל במסגרת הסדר מותנה, שבו הודה באיום ובשבירת הטלוויזיה, אך טען שהתביעה רווית שקרים ושהתובעים אף גרמו נזקים לצמחייה שברשותו. בית המשפט קבע כי אירע שבר בטלוויזיה במהלך האירוע ומכיוון שהנתבע הודה בכך במסגרת ההליך הפלילי, הוא חייב לפצות את התובעים. עם זאת, נבחן גובה הפיצויים בהתאם לערך הטלוויזיה המקורי ולא על פי מחיר הטלוויזיה החדשה שרכשו התובעים. השופטי דחה את הפיצוי עבור המשקפיים מאחר שהתובעים לא הוכיחו קשר בין האירוע לבין נזק זה. הפיצוי בגין עגמת נפש נפסק בסכום נמוך יותר מהדרישה, בהתחשב בפרטי המקרה וברקע של יחסי שכנות. בנוסף, נפסק פיצוי סביר להוצאות משפט ולאגרה. כאמור, התובעים קיבלו בעבר סכום פיצוי במסגרת ההליך הפלילי שהוצא מקיזוז סכום הפיצוי הכולל הנפסק. התוצאה היא שהנתבע יחויב לשלם לתובעים כ-12,186 ₪ כולל זכויות משפט והוצאות.

תוצאה: הנתבע חייב לשלם לתובעים סכום כולל של 12,186 ₪ תוך 30 יום, כולל פיצוי בגין נזקי הטלוויזיה, התקנה, עגמת נפש והוצאות משפט, עם אפשרות להוסיף דמי פיגורים במקרה של איחור בתשלום.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתיק תביעת לשון הרע שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו, תובעת אשר מנהלת סטודיו מקצועי ללימודי ציפורניים תבעה נתבעת שפידקוריסטית, לאחר שהנתבעת פרסמה תגובות וסטוריז באינסטגרם שכללו ביטויים כמו "מחרטטת בבטחון" ו"כיצד למכור את הבולשיט הזה", כתגובה לסרטון מקצועי שהעלתה התובעת שהסביר כיצד לחטא כלים בהתאם להוראות משרד הבריאות. התובעת טענה כי הפרסומים פגעו בשמה הטוב ובמעמדה המקצועי. הנתבעת טענה כי מדובר בשיח מקצועי בלבד, שהסרה במהרה תגובות שהיו קשורות לנושא, וכי טענותיה מגובות בהגנות של אמת דיברתי ותום הלב. בית המשפט בדק את הפרסום וקבע כי הביטויים שהובאו מהווים לשון הרע, ושאין בידי הנתבעת הוכחות שהפרסומים מדויקים או נעשו בתום לב. כמו כן נקבע כי אין מדובר בזוטי דברים וכי הפגיעה בשם הטוב קיימת ועל כן תשלם הנתבעת פיצוי על סך 5,000 ש"ח בלבד, בין היתר מפני שהפרסומים הוסרו לאחר 24 שעות. בית המשפט דחה את טענות ההגנה בשל חוסר הוכחת התום לב והאמת, וקבע כי הפגיעה הייתה מינימלית אך כל זאת מצידו לא מקטין את פגיעה התובעת.

תוצאה: הנתבעת חייבה לשלם לתובעת 5,000 ש"ח פיצוי בגין לשון הרע, בנוסף לאגרת בית משפט של 50 ש"ח ולהוצאות משפט של 500 ש"ח, תוך 30 יום; לא התקבלה ההגנה של אמת דיברתי או תום לב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת היא משרד עורכי דין שחתמה הסכם עם נתבע, בעל זכויות במקרקעין, לייצוג משפטי במחלוקת סביב זכויותיו במקרקעין ובתביעות קשורות. ההסכם כלל תשלום שכר טרחה בסיסי וסכום נוסף המוקצב כאחוז משווי הזכויות במקרקעין או בסכום שייפסק לטובתו. השתלשלות העניינים החלה בשנות 2010, וכללה מחלוקת בין הנתבע ליורשות אחיו בנוגע להיקף הזכויות במקרקעין. לאחר שהנתבע זכה בהליכים, נחתם הסכם קומבינציה עם חברת בנייה, מה שיצר מחלוקת על פירוש המונח "שווי הזכויות" בהסכם שכר הטרחה - האם מדובר בשווי המקרקעין המקורי או בשווי הדירות בפרויקט שנבנה. התובעת דרשה תשלום נוסף על בסיס שווי דירות גבוה יותר, והנתבע טען כי שילם את מלוא הסכום המוסכם ושבתי עליו בשל הטיפול הרשלני ויצירת נזקים.

תוצאה: בית המשפט קבע כי הנתבע חייב בתשלום הפרש שכר הטרחה בסך כ-104,450 ש"ח בתוספת ריבית והוצאות משפט, ודחה את תביעת הנתבע נגד משרד עורכי הדין. התביעה העיקרית התקבלה במידה חלקית, והתביעה הנגדית נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין עוסק בתביעה של בעלת דין נגד מספר נתבעים, בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות הונאת תשלומים בתחום האופציות הבינאריות. באירוע זה, הוגשה תביעה על ידי רשות ניירות ערך האמריקאית נגד הנתבעים, אשר הורשעו בהונאת משקיעים. לאחר מכן, התובעת ביקשה להכיר בפסק הדין האמריקאי במסגרת התביעה הישראלית. הנתבעים טוענים כי פסק הדין לא יכול לשמש כראיה מהותית, מאחר שהם לא קיבלו ייצוג משפטי במסגרת ההליך האמריקאי. בית המשפט נדרש לבחון האם ניתן להכיר בפסק הדין האמריקאי והאם הראיות שהוצגו בתביעה הישראלית תומכות בטענה שהנתבעים אחראים להונאה. במהלך הדיון, שמו של הנתבעים עלה בפסק הדין האמריקאי, אך נשאלת השאלה האם הראיות שהציגה התובעת משכנעות במידה מספקת. בסופו של יום, בית המשפט קובע כי הראיות הנוספות שהציגה התובעת לא משלימות את החסר, והמסקנה היא שאין להחיל את ההכרה בפסק הדין האמריקאי על התביעה הישראלית.

תוצאה: פסק הדין הקודם מיום 23 נשמר על כנה, התובעת חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, בנוסף להוצאות שנפסקו בפסק הדין המקורי.

לצפייה לרכישה הזדהה